לא רישמי: המשטר הסורי שולל אזרחותם של 700 אלף שיעים שהובאו לסוריה ממדינות האזור ע”י איראן

זאת היתה האסטרטגיה האיראנית – “סוסטרוייאני – הגרסא השיעית”.

איראן אילצה את משטר אסד להעניק אזרחות למאות אלפי שיעים שהובאו תחת פיתוי כספי גדול לסוריה על מנת להשתקע שם ובעצם ליצור שינוי דמוגראפי בכל האזורים בסוריה הנמצאים בשליטה איראנית.

סילוק הגידול הסרטני הזה היה רק שאלה של זמן מהרגע שמטר אלג’ולאני השתלט על כל סוריה. הוא הבין את משמעות ” פצצת הזמן העדתית שהונחה בלב סוריה”   ומיד החל לפעול לניטרולה.

מידע לא רשמי טוען כי ישנה החלטה של ​​המשטר הנוכחי בדמשק לשלול את אזרחותם הסורית של כ-700,000 אזרחי עיראק, איראן, לבנון, אפגניסטן ופקיסטן שקבלו אותה במהלך המהפכה הסורית. מקורות בתקשורת דיווחו כי אנשים אלה קיבלו אזרחות באמצעות צעדים חריגים לאחר תחילת ההתקוממות העממית נגד משטר בשאר אל-אסד, ואישר כי החלטה זו תיכנס לתוקף בקרוב, וכי אזרחויות אלה ייחשבו בטלות ומבוטלות.

חוגי אופוזיציה סוריים, דתיים ופוליטיים כאחד, העלו את נושא ההתאזרחות העדתית מלפני נפילת המשטר, כאשר חלקם דיברו על אלפי לוחמי מיליציה, בעיקר איראנים, שנלחמו לצד המשטר. דיווחים בתקשורת ומקורות לא רשמיים מצביעים על כך שהמשטר העניק אזרחות כחלק ממדיניות שמטרתה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של אזורים אסטרטגיים מסוימים, במיוחד אלו הקרובים לדמשק או לאורך מסדרונות השפעה איראניים. אזורים אלה ממוקמים לעתים קרובות בסמוך למקדשים שיעים כמו סיידה זינב ואזורים אחרים הנחשבים חשובים לתוכניות האיראניות.

ברור שתיק החתרנות האיראנית בסוריה טרם נפתח. היא בדרך כלל כבדה ועשירה, וניתן לכתוב מאות ספרים על הפעולות שבוצעו על ידי מיליציות איראניות רשמיות ודתיות כדי לשנות את מבנה החברה הסורית. המטרה הייתה לשלוט בסוריה פוליטית דרך ערוצים עדתיים, שאיראן השקיעה מיליארדים כדי לבסס ולהפיץ ברחבי אזורים עירוניים וכפריים סונים. בשנים האחרונות, היא ניצלה את המצב הכלכלי הירוד כדי לקנות נאמנות, להפיץ קריאות עדתיות ולמנוע מהרשויות הרשמיות להתערב כדי להגן על החברה הסורית מפני התערבות איראנית.

הפעולה החתרנית הבולטת ביותר, לא פחות מסוכנת מהאזרחות, היא הפצת השיעה, שאיראן ביצעה באופן שיטתי ומכוון כדי לבנות זהות עדתית בסוריה התואמת את האינטרסים שלה. היא פנתה לקהילה הסונית, וראתה בה סביבה אידיאלית מבחינה מספרית, פתוחה יותר לתעמולה איראנית, שהתבססה על הכפירה שהסורים הלכו אחר השיעה לפני האימפריה העות’מאנית. היא שכנעה מספר שבטים שמקורם נעוץ במשפחת הנביא, ובנתה מרכזי תרבות וחוסייניות (סמינרים דתיים) כדי להפיץ את השיעה. היא גם החלה למשוך דמויות בעלות השפעה, פיתתה אותן בנסיעות לאיראן וסיפקה להן משאבים כספיים משמעותיים. בין דמויות אלו היו דמויות שמילאו תפקידים בכירים בממסד הדתי הרשמי, כמו המופתי הגדול לשעבר של הרפובליקה, השייח’ אחמד חסון, שהיה אחד מזרועות הדיכוי של המשטר נגד אנשי המהפכה. הוא נשא הצהרות התומכות בשימוש המשטר באלימות נגד סורים שמרדו נגד התנאים המידרדרים. הוא ראה מיד בתנועה העממית “קונספירציה שמטרתה לפגוע בביטחון סוריה, המונעת על ידי קבוצות טרור”, והדגיש כי “האיראנים והרוסים לא הגיעו כמתיישבים, אלא כעוזרים ומשתפי פעולה”.

חסון ניסה למצוא דרך לצאת מהבעיה על ידי הצגתו כמי שמסוגל לאחד את הכתות ולדחות את רעיון הסכסוך הסוני-שיעי, וראה בו מאבק פוליטי. לפיכך, הואשם בהעלמת עין מהתפשטות השיעה במדינה ובמתן כיסוי דתי. ראוי לציין כי האשמה זו רודפת אותו מאז 2006, כאשר מספר אתרים פרסמו ידיעות על סיועו להתפשטות השיעה במדינה.

מחקרים מצביעים על כך שהשיעה חוותה שגשוג גדול בתקופת שלטונו של בשאר, שלא היה כמותו בתקופת שלטונו של אביו, שטיפל בנושא בזהירות רבה. בשנת 2001 חודשה בנייתן של סמינרים בקצב חסר תקדים, ללא אישור מנהלי ממשרד ההקדשים או ההשכלה הגבוהה, או אפילו אישור ביטחוני מאף אחת מסוכנויות המודיעין הרבות. מספרם עלה על 12 בסיידה זינב לבדה, בנוסף לשלוש מכללות לחינוך שיעי, כפי שתועד על ידי החוקר והסופר עבדול רחמן אל-חאג’ בספרו “תחייתו של השיעי”.

דמשק הייתה המעבדה העיקרית לשיעי, ולפני נפילת המשטר, חלק משכונותיה הישנות הפכו למרחבים בלעדיים עבור שיעים לבנונים, עיראקים, ואפילו פקיסטנים ואפגנים, כאשר עשרות אלפים שוטטו ברחובותיה כעולי רגל למקדשים שיעים ולתיירות דתית. טקסים שיעים התפשטו באזורים אלה, כולל קינות, תהלוכות אבל והשלכת נעליים ולכלוך על קברו של הח’ליף מועאויה בן אבי סופיאן.

הדבר לווה בתנועה לרכישת בתים ונדל”ן בדמשק העתיקה. ישנן גם שכונות שיעיות טהורות, כפי שהיה במקרה בסיידה זינב, שתוארה כיישוב איראני, שכן היא מארחת מספר ארגונים המפיצים את השיעה, כגון “עלי אל-אסגר לנוער כרבלא”, “ארגון אל-מוח’תאר אל-ת’קאפי”, “ארגון נוער הבתולה הטהורה”, “ארגון הנוער ג’עפר אל-טיאר”, “ארגון אוהלי האימאם חוסיין” ו”ארגון נוער אהל אל-בית”.

קרדיט: אלמודון    קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות