פייגלין: אסטרטגיית הנאומים של ביבי קרסה והוא האחראי ליכולתה של איראן

אסטרטגיית הנאומים קרסה. האחראי ליכולתה של איראן להרכיב, מעכשיו לעכשיו, 3 פצצות גרעיניות (דו”ח סבא”א) הוא בנימין נתניהו. נקודה.
אי אפשר לברוח מזה, אי אפשר לטשטש את זה, אי אפשר לגלגל את האשמה לשום גורם אחר.
השמירה של מדינת ישראל מפני הרגע הזה, שבו הופכת איראן למדינה בעלת גישה ליכולת גרעינית, היתה הדגל של נתניהו לכל אורך כהונתו רבת השנים – כהונה שחפפה להתפתחות האיום. היו לנתניהו כ 20 שנה (!) לטפל באתגר הזה – ובמבחן התוצאה הוא נכשל כישלון חרוץ.
במקום לטפל באיראן כפי שבגין טיפל בעיראק, וכפי שאולמרט טיפל בכור הסורי, במקום לעשות זאת מיד, לבד, וכשהמטרה עוד היתה מרוכזת במקום אחד, חשופה ולא חמה (כורים לא פעילים), בחר נתניהו באסטרטגיה שמשמעותה בפועל, העברת האחריות להגנת ישראל מפני איום ההשמדה הגרעיני, אל האמריקנים.

אין ספק! משבחר נתניהו באסטרטגיה הזו, הוא ניהל אותה בכישרון יוצא דופן, בנאומים וירטואוזיים באו”ם ובקונגרס, בהתרוצצויות בין בירות העולם ובארועים מתוקשרים כמו חשיפת תיקי הגרעין שהביא המוסד.
20 שנה רוקד נתניהו, במדינאות משובחת וברטוריקה מופלאה, כפי שרק הוא יודע – על הבמה הלא נכונה…
לא זו בלבד שהאסטרטגיה של נתניהו כשלה בעצירת האיום הגרעיני המתפתח, היא גם נתנה את כל הזמן ואת כל מרחב ההתפתחות שהיה דרוש לאסטרטגיה האיראנית – אסטרטגיה שהוכחה כמדויקת ומוצלחת להפליא – להשיג את כל יעדיה ועוד הרבה מעבר לכך.
שני עשורים חלפו מאז החל אחמדיניג’אד לאיים בהשמדה גרעינית של ישראל. כ 20 שנה של בידוד בין לאומי, של סאנקציות משתקות, של איומים, נאומים ודילוגים – ומה עכשיו?

האם צה”ל יושב על הגדרות של איראן הנכנעת לתכתיבי ישראל? או שהאיראנים על הגדר של מטולה ונח”ל עוז?
כל שצריך כדי להבין מי השיג הכרעה אסטרטגית, מי המרתיע ומי המורתע, הוא לחזור אל ה”הסכם” שמסר לאחרונה לחיזבאללא את המים הטריטוריאליים ואת תגליות הגז שבצפון, תמורת הזכות לשאוב ממאגר כריש – עמוק בשטח ישראל.
You will give me your money and I will give you your life
התלות המוחלטת שיצר נתניהו באמריקנים לצורך פעולה מול האיראנים, הביא לכך שבשלב הזה, אם תבוצע פעולה צבאית, היא תבוצע אך ורק בפיקוד עליון ובפיקוח מלא של האמריקנים וכמובן בכפוף לאינטרסים שלהם.

המשמעות היא שאם תהיה פעולה (והסיכוי לכך קטן) היא תראה כמו מלחמת המפרץ הראשונה, כלומר פעולה חלקית מאוד, ללא הכרעה, כזו שתאפשר לאיראן לשחרר את כל כוחות הפרוקסי שקידמה סביבנו, פעולה שתותיר את ישראל מתמודדת עם כל פתחי הגיהינום שהתפתחו כאן בזמן שנתניהו נאם באו”ם והקצונה הבכירה שלנו, עברה השתלמויות בקרן וקסנר…
מדובר בטילים מדוייקים – מלבנון, סוריה, איראן, תימן ועזה – על כל מטרה אסטרטגית בישראל, ובטילים רגילים על ריכוזי אוכלוסיה. מדובר במלחמה של ממש מול א.ש.פ רמאללא וחמאס עזה – במחטפים של חיזבאללא בצפון, בהתמודדות מקבילה עם פרעות חמושות עד צוואר של ערביי ישראל והפזורה הבדואית בתוככי ישראל ובאפשרות סבירה של הצטרפות מצרית וסורית ל’חגיגה’ כשנדמה יהיה שישראל מובסת. (אוהד חמו ורועי קייס לא ידברו על כך, אבל מצרים בונה ומכינה את הצבא הגדול במזה”ת, רק לכוון אחד – ישראל).
אין לצה”ל שום יכולת קונבנציונאלית להתמודדות מול איום שכזה. 30 שנות “שלום” סרסו לחלוטין את הצבא, שניוון לגמרי את צבא היבשה והשליך את כל יהבו על חיל האוויר – שהוכיח שוב ושוב כי אינו מסוגל להתמודד עם האיומים הללו. ישראל עשויה לעמוד מול ברירת שמשון גרעינית.

או אז, תתערב (אולי) ארה”ב ותציל אותנו תמורת וויתורים שלא העלינו על דעתנו קודם לכן. משהו בסגנון – לאיראן תתאפשר אחזקת כמות מוגבלת של ראשי חץ גרעיניים בפיקוח בין לאומי…ישראל תכפיף עצמה גם כן לפיקוח שכזה, תשוב אל גבולות החלוקה, תמסור את ירושלים לאו”ם ותאפשר שיבת הפליטים או תשלום פיצויים על פי החלטתם…
כפי שבסיום מלחמת המפרץ, שילמה ישראל במטבע קשה (כפיית ועידת מדריד) את מחיר הפקדת ביטחונה ביד האמריקנים, כך יקרה גם באירוע שכזה.
המסקנה היא שעדיפה איראן גרעינית וישראל השומרת על מה שנותר מכוחה ונכסיה מאשר פעולה בשליטה אמריקנית, שבסופה תיהפך ישראל למדינת חסות של המעצמה המתפוררת.
המסקנה אם כן היא שכשאמרתי בעבר ש”נתניהו הוא סכנה אסטרטגית למדינת ישראל”, צדקתי.

אינני מאמין בחכמה ובביקורת שלאחר מעשה, אך מכיוון שאמרתי זאת מזמן, ומיד כשפצח נתניהו באסטרטגיית הנאומים, הסברתי בדיוק, במאמרים ובראיונות רבים, לאן תוביל אותנו האסטרטגיה הזו, יש לי את מלוא הלגיטימציה המוסרית, לחזור ולומר את הדברים הללו גם היום. ככל הידוע לי, שום גורם אחר, לא בימין, ובוודאי שלא בשמאל, לא התנגד מעולם לאסטרטגיה האסונית הזו. אלא בדיוק להיפך, נתניהו כיוון בדיוק לאן שהעם רצה ולאן שהצבא ניתב אותו.

נתניהו אכן אחראי אם כן למחדל הביטחוני הגדול בתולדותינו. ואולם חייבים לומר ביושר, שאם היה נוהג אחרת היה השמאל טוען שיצא למלחמה מסיבות פוליטיות. אפילו הנחייתו (2010) להכין את הצבא לאפשרות של מתקפה, נתקלה בסירוב מוחלט מצד הרמטכ”ל אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן. כמו במדיניותו האסונית כשהפך את ישראל למעבדת הניסויים של פייזר, כך גם במדיניות הגרעין – לא היתה לנתניהו שום אופוזיציה מצד כל גורם פוליטי כלשהו. כל חברי הכנסת וכל מערכת הביטחון, גיבו, תמכו ובמידה רבה אכפו עליו את האסטרטגיה שבה בחר.

ואולם, זהו בדיוק הרגע שבו נבחן מנהיג במבחן האמת. האם יחטא בחטאו של שאול הירא את העם, או יתייצב גלויות, יסביר בדיוק את המצב, יפיח בעם תעצומות נפש ויגייסו נוכח האתגר. אם נתניהו חשב שיש לתקוף ורעאשי המערכת סרבו, צריך היה נתניהו לפטרם או להתפטר בעצמו. כפי שהסתבר עכשיו אין ולא היתה אפשרות שלישית, ומשלא עשה זאת – האחריות כולה רובצת לפתחו בלבד.
נתניהו השואב השראה מווינסטון צ’רצ’יל שהבטיח לעמו רק דם יזע ודמעות, התנהל הרבה יותר כנוויל צ’מברליין שנתן לעמו את שביקש ‘שלום בימינו’ – והביא עליו את הגדולה שבמלחמות.

קרדיט: משה פייגלין   תמונה: רשתות חברתיות וערוץ 14