מכון וושינגטון: “הגרעין האיראני- הפעם הזאב כבר כאן”

בהתחשב בהתקדמות הטכנית הניכרת של המשטר, אפילו עסקה טובה רק תקנה זמן במקום לפתור את האיום הגרעיני ארוך הטווח.

לפני כ-25 שנה, כביורוקרט זוטר במחלקת המדינה, הוטל עליי להציג פקיד אמריקאי בכיר לעמיתו הישראלי, בארוחת ערב במסעדה אופנתית בצד החוף בתל אביב. האמריקאי שאל, כרגיל באותם ימים, על תהליך השלום עם הפלסטינים; על כך הגיב הישראלי, “אני שמח לדבר על זה – אבל המשימה העיקרית שלי היא למנוע שואה שנייה”. “מה?” אמר הפקיד האמריקני ההמום. “כלומר”, השיב הישראלי באופן ענייני, “תכנית הגרעין האיראנית”.

. מלבד הגזמה רטורית, מה שהיה פעם איום רחוק נראה כעת הרבה יותר נוכח. תכנית הנשק הגרעיני של איראן כבר לא רחוקה שנים או אפילו עשרות שנים מהשלמה, אלא על סף פריצה אמתית. ומחויבותה האידיאולוגית להשמדתה של ישראל אינטנסיבית כתמיד, מונחת כיום על ידי רשת רחוקה של טילים, מיליציות ואמצעים צבאיים אחרים שאינם גרעיניים אך קטלניים.

אבל אפילו עכשיו, כמעט ברגע האחרון, עדיין יש תקווה לעיכוב דיפלומטי אם לא פתרון למשבר הממשמש ובא. המשא ומתן בווינה על תכנית הגרעין של איראן התחדש השבוע, אך נדחה שוב לאחר פחות משעה. עם זאת, רוסיה כינתה את המושב הזה “קונסטרוקטיבי”, אם כי רק לאחרונה הביעה ספקנות נדירה לגבי כוונותיה של איראן. צרפת, בריטניה ואפילו גרמניה הוסיפו את קולן למקהלת הביקורת הזו נגד טהראן.

ארה”ב, שרק לאחרונה הרגיעה את האכיפה של כמה סנקציות נגד איראן, עסוקה כעת בהחמרתן שוב. גם גורמים אמריקאים וישראלים מתייעצים באופן בולט ואף מעלים ספקולציות בקול רם לגבי תרחישים צבאיים אפשריים. בינתיים, משלחות ערביות ברמה גבוהה מדברות עם טהראן, בעידוד אמריקאי שקט, על תמריצים כלכליים חיוביים להסכם גרעין. ביחד, האותות הללו מצביעים על מאמץ בינלאומי מרוכז יותר הן ללחוץ ולפתות את איראן לקראת פשרה – ועם סיכוי סביר להצלחה בסופו של דבר.

עם זאת, הבעיה היא שאיראן כבר הרבה יותר קרובה מאי פעם לפצצה גרעינית: כנראה במרחק של שבועות בלבד ממספיק אורניום מועשר ב-90%, ומספר חודשים מהחימוש הגולמי שלה. ברגע שמספיק חומר בקיע נמצא ביד, קשה הרבה יותר לזרים למצוא ולנטרל אותו; ואפשר היה לבצע נשק בסיסי בבניין רגיל צנוע מאוד, כמעט בלתי אפשרי לזיהוי מרחוק. גם מערכות המסירה אינן צריכות להיות מאוד ברורות, מתוחכמות או גדולות, כמו טילים מתקדמים; במקום זאת, מטוס פשוט, או אפילו סירה, עשוי להספיק.

לכן, “פשרה” המותירה את איראן עם היכולות הללו, או כל דבר כמוהן, מבטיחה שהיא תישאר מדינת סף גרעינית. לכן ההכרח היום הוא לא רק להקפיא, אלא להחזיר, לפחות חלק מההתקדמות של טהראן מהשנתיים האחרונות. זהו אתגר קשה אך לא בלתי אפשרי.

ובכל זאת, גם אם תושג עסקה חדשה, זה כמעט בוודאות אומר שאיראן תשמור על חלק ניכר מהחומר והידע הנדרש כדי לפרוץ לעבר פצצה במהירות יחסית ביום מן הימים – תוך הימנעות מהסיכוי לסנקציות קשות או של צבא. לְהַכּוֹת. שוב, עסקה רק תקנה זמן, מבלי לפתור את הבעיה. וזה יקנה פחות זמן עכשיו מההסכם המקורי ב-2015.

זה, למרבה הצער, התרחיש הריאלי המתאים ביותר. זה עדיף בהרבה על תקיפה צבאית נגד מתקני הגרעין של איראן, שגם תקנה זמן – אבל במחיר הסביר של תגמול כבד. תגמול זה יגיע הן ישירות מאיראן, והן בעקיפין מחיזבאללה וכנראה מכמה מיליציות אחרות בעלות הברית האיראניות, מתימן ועד סוריה, עיראק ואולי מעבר לכך. מהסיבה הפשוטה הזו, אין כמעט סיכוי לתקיפה צבאית כזו גם בזמן ששיחות הגרעין מתרוצצות, וגם אחרי שהן מייצרות הסכם חדש מכל סוג שהוא.

אבל אם לא תושג עסקה בווינה, הסיכויים לתקיפה צבאית ישראלית עולים באופן משמעותי מאוד. מקבלי ההחלטות בישראל נראים מאוחדים לגבי זה היום מאי פעם. ומקבלי החלטות אמריקאים נראים פחות נוטים מבעבר להתנגד לצעד מסוכן שכזה. הסוגיות הצבאיות הטכניות עשויות להיות קשות כתמיד – או אפילו קשות יותר, בהתחשב ביכולות המשופרות של איראן ואמצעי הנגד. אבל הרצון הפוליטי המכריע כעת חזק יותר, הן בצד הישראלי והן בצד האמריקני.

תקיפה כזו לא חייבת בהכרח לכוון רק לתוכנית הגרעין של איראן; נכסים צבאיים או פוליטיים אחרים בעלי ערך גבוה יכולים להיות ברשימה גם כן. וגם אם וושינגטון לא תתמוך בה באופן פעיל, ארה”ב בוודאי תבוא להגנתן של בעלות בריתה הישראליות או הערביות נגד התגמול של איראן. זה יהיה נכון, הן מסיבות פנים והן מסיבות של מדיניות חוץ, למרות הסחת הדעת החמורה שהדבר יביא להתמקדות האמריקאית הנוכחית בתחרות מעצמות גדולות עם סין ורוסיה. בסופו של דבר, נותר לנו עוד דוגמה של העיקרון הרומאי העתיק: Si vis pacem, para bellum (אם אתם רוצים שלום, היכונו למלחמה). הרוח הקודרת הזו, יחד עם הלחצים הכלכליים וההבטחות שהופעלו לאחרונה, מחזיקה תקווה שהדיפלומטיה עדיין תוכל להדוף את המשבר הנוכחי.

קרדיט לעריכת ותרגום הכתבה  של מכון וואשינגטון: שיר מקבוצת נציב  קרדיט לתמונה: ויקיפדיה