תקפות ממשלת החירום הלאומית, צמד הרמטכ”לים ותיפקוד ראש הממשלה. דעה

כשמטבחון החירום הלאומי מבוסס על עקרון ההדרה (שיוך, סימון, העדפה ובידול) אתה משחק בנדמה לי.

הפתגם העממי אומר “אין אחווה בין גנבים”.

מהרגע הראשון סברתי שהמצב מחייב לכידות ושותפות כלל הסיעות היהודיות מיושבי בית הנבחרים, כולל לפיד, העבודה.

משנקראו לדגל וניתנה הסמכות – הותרה הרצועה ונפרצו הסכרים, את ההוא כן ואת ההוא בכלל לא, שהם הרבה מעבר לשיקולים לאומיים גרידא.

עת חירום היא ולשם כך נתאספנו, הלא כן?

בראש ובראשונה האצבע המאשימה שלי מופנית אל ראש הממשלה, עם כל ההערכה שלי כלפיו – אין זכות קיום לממשלה המתיימרת להקרא “חירום לאומית” תוך שהיא מושתתת על יסודות ההדרה והניכור.

מצביעיהם של ליברמן וסער נקראו ותרמו בשירות מילואים לא פחות מאנשי הצמד גנץ-אייזנקוט, ולכן לא ברור מה המשקל הסגולי שמייחס לעצמו גנץ על פני ליברמן בכסות “המחנה הממלכתי”.

שוב האשמה היא כלפי ראש הממשלה נתניהו שהשקה וגידל ובעצם הוא שאיפשר לפורענות לצמוח.

מתן זכות הווטו וההתנהלות המחפירה, כולל הראיון הבזוי והמתריס של אייזנקוט בו הוא מטנף על חבריו לממשלת החירום תוך שהוא כורת את הענף הלכה למעשה.

מדובר בצמד נשלטים שמתן עודף הסמכות הוא לא פחות ממחדל הפקרתי בלתי נסלח.

עוד מיום הפטירה של בנו טענתי שעל מר אייזנקוט לייתר את נוכחותו בקבינט המלחמה מתוך הגינות ונאמנות למולדת והרצון לדון בהחלטות מתוך כובד ראש ולב נקי, לא קרה. נהפוך הוא – השיח שנועד לצל הצמיח ענפים שככל וגדלו הסתירו את הדרך והפכו לחזות הכל.

לא לנער הזה התפללתי.

את היתר שעל לבי עוד אכתוב.

קרדיט: סבאבו מקבוצת נציב    קרדיט לתמונות : רשתות חברתיות