כמה עוּבדוֹת על ההתנהלות המצרית בעת מימוש “הסכם השלום” – פרק 31

06/12/2018 אלי דקל 0 תגובות ישראל, מצרים

הקדמה

זה למעלה מ־50 שנה אני עוסק בניתוחים צבאיים ואת הזירה המדינית הותרתי לאנשים שהתמחו בתחום זה. כך פעלתי בשנה האחרונה, שבה עקבתי אחר הפעילות הצבאית של צבא מצרים. בבואי לסכם את שלל הממצאים שהעליתי בחכתי, נראה לי שמחקרי לא יהיה שלם אם לא אעמוד, ולו במקצת, על ההתנהלות המדינית של מצרים מאז חתימת הסכם השלום בשנת 1979. בפרק זה נעזרתי בעבודתו של המזרחן סא”ל (בדימוס) שמעון מנדס שכתב חלק במאמר וכן הסתייעתי בהערותיהם של מר צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים; מר רוני פוקטש-פורת, לשעבר קונסול ישראל במצרים; סא”ל בדימוס משה נוימן; וד”ר מיכאל ברונשטיין. לכולם שלוחה תודתי.

למען האמת, לא רק אני מוטרד מהתנהלות מצרים בכל הקשור להסכם השלום. אני סבור שמרבית אזרחי ישראל מרגישים ש”לא לילד הזה התפללנו”. ואכן, כל המושכים בעט מכנים את הסכם השלום בכינוי המכובס “שלום קר”. אני סבור שכינוי זה אינו מצביע על טיב היחסים בין המדינות ויש להחליף את הכינוי ל”המלחמה הקרה של מצרים בישראל”.

כמה פרשיות המצביעות על אופי התנהלות “השלום” עם מצרים עד השלמת נסיגת ישראל מסיני [1]

כזכור, הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים נחתם בוושינגטון ביום שני 26.03.1979. בהתאם להסכם השלום, התחייבה ישראל להחזיר את סיני בשתי פעימות:

פעימה ראשונה – החזרת המחצית המערבית של סיני, עד סוף שנת 1979
פעימה שנייה – החזרת המחצית המזרחית של סיני, כעבור שנתיים, דהיינו עד סוף שנת 1981.

מבחינתה של ישראל, התקופה הזו הייתה אמורה להיות אבן בוחן – כיצד מצרים מיישמת את הסכם השלום.

סאדאת הבין זאת היטב, במיוחד לאור העובדה שהמלחמה שיזם לא הביאה לו את התוצאות המקוות, שישמשו עבורו כלי שבו יוכל להכתיב לישראל נסיגה מסיני. להערכתי, הוא חשש שמנחם בגין עלול להרהר בטיב ההסכם, וימצא עילה כלשהי שלא להחזיר את כל סיני. הערכה זו נשענת על שתי עובדות:

הראשונה, תשובתו של עזר ויצמן לשאלה: “האם נכון הדבר ששלושה חודשים לאחר שבגין חתם על הסכם השלום, הוא התחרט?” על כך השיב ויצמן, שהיה שר ביטחון בממשלת בגין: “שלושה חודשים? שלוש שעות לאחר החתימה על ההסכם, הוא הצטער על כך”. את הדברים האלה הוא פרסם בספרו “לך שמים לך ארץ”.
התעקשותו של סאדאת על קיום בחירות לפרלמנט המצרי באל־עריש בחלק המזרחי של סיני עוד בטרם החזירה ישראל שטח זה לידי מצרים כפי שיפורט להלן.

פרשת הבחירות לפרלמנט המצרי באל־עריש

אני משער שלפי ההיגיון של סאדאת, אם יהיה לו חבר פרלמנט המתגורר בצד הישראלי של סיני, הדבר יבטיח לו את קבלת המחצית השנייה כעבור שנתיים. כעבור כמה חודשים מחתימת הסכם השלום, כאשר חששו של סאדאת גבר, הוא פיזר את הפרלמנט המצרי בטענה שחבריו נבחרו למען המלחמה, ועכשיו הוא מבקש שחברי הפרלמנט ייבחרו על נושא השלום. כל מי שבקי בתרבות מצרים, יודע שזו שטות מוחלטת. פיזור הפרלמנט נעשה כדי לאפשר לסאדאת להכניס “עז” למציאות של הסכם השלום: הוא דרש ששבט בדווי, המתגורר במזרח סיני שבשליטת ישראל, ישתתף בבחירות הנערכות במצרים; וכמו כן שנציג של סיני ייבחר לפרלמנט המצרי. לישראל יהיה קשה למחות נגד ה”מהלך הדמוקרטי” ואילו היעדר המחאה יקבע את העובדה של שייכות סיני למצרים. לאחר שישראל “תכיר” בדרך זו בריבונות המצרית על כל סיני, יקשה על ישראל לסגת ממימוש השלב השני של הנסיגה – ואכן כך היה.

מעניין שכל הדרגים שמתחת ראש הממשלה התנגדו ל”מחווה” הזאת. כאשר סאדאת נוכח שנתקל בקיר אטום, הוא הפנה את הסוגיה ישירות לראש הממשלה מנחם בגין – וזה נעתר לו. לאחר שישראל הסכימה, התקיימו הבחירות, אבל אבוי, הנציג המועדף של סאדאת, השיח’ ח’לף ח’לאפאת (שהיה ידוע כשונא ישראל), לא נבחר, ובמקומו נבחר עורך דין מאל־עריש. סאדאת הכריז מייד שבבחירות היו אי-סדרים וזיופים ודרש לערוך בחירות חוזרות. בקשתו התמלאה והפעם סוף-סוף נבחר “האיש שלו”, השיח’ ח’לף ח’לאפאת.

פרשת בניין שגרירות ישראל במצרים

מייד לאחר חתימת הסכם השלום, מינה שר החוץ משה דיין את מר יוסף הדס, למנהל מחלקת הנורמליזציה עם מצרים. מר הדס הגיע למצרים כדי לחפש מבנה דו-קומתי מבודד עם חצר גדולה בקהיר. יש להבהיר שלפי הנוהל הדיפלומטי המקובל, שטח השגרירות נחשב לשטח הריבוני של המדינה ה”אורחת”. מר הדס ונציג ממשלת מצרים שמונה מטעמה כדי לסייע, התרוצצו בקהיר בחיפוש אחר מבנה מתאים. לבסוף נמצא מבנה זמני בשכונת דוקי אשר ממערב לנילוס. כלומר, מחוץ לשטח השיפוט המוניציפלי של העיר קהיר. סוכם עם המצרים כי יימשכו המאמצים לאתר משכן קבע לשגרירות בקהיר. ברור שלנוכחותה של השגרירות בקהיר הייתה משמעות סמלית, ובאותה תקופה “לחמה” ישראל בשדה הקרב על הסמלים, כדי לבסס את “רעיון השלום” בתודעה הלאומית של מצרים.

הרעיון כי לשגרירות ישראל יהיה מבנה קבע בקהיר הטריד ככל הנראה מאוד את המצרים. כפי הנראה הם חששו שבמבנה מבודד בעל מעמד אקס־טריטוריאלי, לא תהיה להם שום שליטה על הבאים בשערי השגרירות הישראלית. הרי השמירה על השגרירות תהיה נתונה בידי ישראלים (כמקובל בנוהל הדיפלומטי, ראו התקרית עם השומר בשגרירותנו ברבת עמון). ונוסף על כל אלה יתנוסס דגל ישראל בגאון לעיני כל המצרים בלב קהיר. לכן החלה סחבת באיתור מבנה הקבע וכל בניין שהוצע למצרים נדחה בתואנה ששם הם לא יוכלו לערוב לביטחון.

בסופו של דבר, מכל מאות אלפי הבניינים בקהיר, לא מצאו המצרים אף בניין אחד בקהיר המתאים לשכן את שגרירות ישראל, והציעו את שתי הקומות העליונות של בניין בן 20 קומות השוכן בעיר גיזה, ממערב לנהר הנילוס. ישראל קיבלה את ההצעה. השגרירות שוכנה בשתי הקומות העליונות, ובכניסה לבניין הוצבו שני אנשי ביטחון של השב”כ המצרי, כך שכל מי שנכנס לבניין, חייב לעבור בידוק ביטחוני קפדני. פרט לחרפה שבכניסה לשגרירות לא מוצבים מאבטחים ישראלים במדים והאבטחה מסורה בידי השב”כ המצרי, ופרט לבושה שדגל ישראל מתנוסס רק בקומה העליונה של הבניין בן 20 הקומות, כך שעוברי אורח אינם מבחינים כי שגרירות לפניהם, החמור מכול בעיניי הוא ששגרירות ישראל הוצאה “אל מעבר לגדר”. כלומר, לא מוקמה בקהיר אלא מעבר לנהר בעיר גיזה. נכון שמעבר לנהר יש עוד כמה שגרירויות, אבל הן נמצאות שם משיקולים שלהן ולא בגלל הטענה חסרת השחר שבכל רחבי קהיר לא נמצא מבנה מתאים שהמצרים יכולים להגן עליו. המצרים חזרו על דברי ההבל הללו גם לאחר ששגרירות ישראל הועלתה באש ב־9 בספטמבר 2011. מאז חלפו שנים ועדיין לא נמצא בניין מתאים לשגרירות.

במקביל לבניין השגרירות בעיר גיזה, [2] אותרה וילה רחבת ידיים ברובע מעדי שבדרום קהיר שתשמש למגורי השגריר. המבנה המפואר שימש מגורי שגרירי ישראל עד לשנת 2001. בשנה זו הוחלט שהעלויות לשכירת הווילה המפוארת גבוהות מדי, ומגורי השגריר הועתקו לווילה קטנה ועלובה בקרבת מקום. “משהו דפוק לגמרי בן 4–5 חדרים וסלון גדול”, כדברי מר מזאל. אחרי ששגרירות ישראל הועלתה באש בשנת 2011, הוחלט שעד שיימצא מבנה מתאים לשגרירות, ישמש מבנה זה גם שגרירות. עד היום לא נמצא מבנה מתאים לשגרירות ישראל והיא שוכנת במבנה המגורים הקטן של השגריר ומשפחתו.

לסיכום, מעשה ההשפלה בסיפור מיקום השגרירות מצביע על כך שמצרים אינה מעוניינת ששגרירות (נציגות רשמית/ממלכתית) ישראלית תהיה בעיר הבירה שלה. לעת עתה מצרים מוכנה לקיים מצג שווא של יחסים דיפלומטיים תקינים אך בפועל, רק ‘עסקים’ מזדמנים עם ישראל מתקיימים ורק ב’סמטה אפלה’.

גילוי נאות: בתאריך 25.10.2018 שוחחתי עם מר מזאל, מי ששימש כשגריר ישראל במצרים, על יחסי ישראל-מצרים [3] ואף העברתי מאמר זה לעיונו ולהערותיו. מר מזאל טוען שמאמר זה הוא לעומתי מול מצרים ואינו משקף את כלל היחסים המורכבים בין המדינות. מר מזאל אינו מוצא כל פסול ועלבון במיקום השגרירות בעיר גיזה. הוא מאשר שלעיר גיזה יש עירייה נפרדת, והיא שוכנת במחוז נפרד מקהיר, אך לדבריו אין בכך כל השפלה.

פרשת הקונסוליה של ישראל באל־עריש

בהסכם בין שתי המדינות הוחלט כי מצרים תקים קונסוליה באילת וישראל תקים קונסוליה באל-עריש. המצרים הקימו מיד את הקונסוליה באילת, אבל את עניין הקונסוליה באל־עריש דחו המצרים בלך ושוב ובכל מיני טענות שהם מחפשים מבנה מתאים. אך מבנה שכזה לא נמצא מעולם.

להערכתי, הסיבה לכך היא שתושבי אל־עריש למדו ליהנות תחת הדמוקרטיה הישראלית, שהעניקה להם פיתוח וחופש פעולה כלכלי. המצרים חששו מאוד שלתושבי אל־עריש יישמר הקשר עם גורמים ישראליים, דבר שעלול לסבך אותם בעתיד. ואילו הישראלים, משום מה, לא ראו בקונסוליה ישראלית באל־עריש יתרון כלשהו, ולא לחצו. הישראלים לא הבינו את עקרון ההדדיות שחייב את המצרים. זה לא המקרה היחיד שבו ישראל ויתרה ללא תמורה (או הסבר מניח את הדעת).

פרשת הוועדות המשותפות ליישום הסכם השלום

בהתאם להסכם השלום, הוקמו שתי ועדות משותפות ליישום השלום, האחת מדינית והאחת צבאית. הוועדות היו אמורות להיפגש לסירוגין בירושלים ובקהיר. הפגישה הראשונה של הוועדה המדינית המשותפת נקבעה להיערך בירושלים. ואומנם המשלחת המצרית המדינית, בראשותו של שר החוץ איברהים כאמל, הגיעה ארצה. בערב הראשון ערך ראש הממשלה בגין ארוחת ערב חגיגית למשלחת המצרית. בדבריו למשלחת ראש הממשלה פנה לשר החוץ המצרי וקרא לעברו: “ידידי הצעיר!”… בסוף הערב הודיעה המשלחת המצרית שהיא חוזרת לקהיר. לעיתונות נמסר כי שר החוץ המצרי נעלב מפנייתו של בגין אליו בביטוי “ידידי הצעיר”, שהיא לשון של זלזול.

אלא שלהערכתי, האמת לעזיבתה של המשלחת המצרית בטרם התחילו השיחות, הייתה אחרת: ירושלים. המצרים תפסו את עצמם על ה”שגיאה” שהם עשו בהסכמתם לנהל שיחות בירושלים, שמשמעותה הכרת בירושלים כעיר הבירה של ישראל, כי מבלי להזכיר את ירושלים בהסכם, ההסכם לא היה נחתם. אבל הם סמכו על יכולתם לתקן זאת בבוא השעה. הטרגדיה שלנו היא שמאז, הוועדה המדינית המשותפת לא קיימה יותר פגישות בירושלים. אנחנו המשכנו לנסוע לקהיר, אבל הם לא באו יותר לירושלים. ישראל הרימה ידיים. הסיבה לכך היא, (כפי שנהגו לומר לי על כל מילה שאמרתי למצרים: “אתה עוד תדפוק לנו את השלום עם המצרים”) שהדרג המדיני שלנו פחד שמא תגובה או דרישה שלא ייראו למצרים, יגרמו להם לעשות איתנו “ברוגז”.

פרשת הסיקור העיתונאי להגשת כתב האמנה של שגריר מצרים בישראל

מקרה חמור עוד יותר היה נושא הגשת כתב האמנה של השגריר הראשון של מצרים בישראל. בהתאם להסכם השלום, כעבור שנה מיום חתימתו יוגשו בירושלים ובקהיר כתבי האמנה על ידי השגרירים של שתי המדינות. האירוע המשמח נועד להתקיים ביום שלישי 26 במרס 1980.

כיוון שסאדאת רצה להצניע את העובדה ששגרירו יגיש את כתב אמנתו לנשיא ישראל בירושלים, הוא שלח לישראל את שר ההגנה שלו, כמאל חסן עלי, כדי לבדוק את טענותיה ביחס לסדרי הביטחון באיו”ש. הביקור נקבע משום מה לשבוע שמתחיל ב־24 במרס ומסתיים ב־29 בו. דהיינו, אירוע הגשת כתב האמנה נבלע בסיור של האיש השני בחשיבותו הפוליטית במצרים. נציגי מצרים בוועדה הצבאית הודיעו לנו על כך, והוסיפו כי עם השר יגיעו דובר צבא מצרים, הגנרל יוסרי כאמל ו־40 עיתונאים, ביניהם שני צוותי טלוויזיה.

ביום ראשון 24 במרס בשעה 08:00 התייצבתי במלון הילטון בתל אביב. המשימה שהוטלה עליי: לטפל במשלחת העיתונאים. נציג דובר צה”ל הקצה לי חדר במלון ומסר לידי את תכנית הביקור של שר ההגנה המצרי. לאחר הצצה קצרה בתכנית ראיתי כי ביום רביעי אף אחד מ־40 העיתונאים אינו מתוכנן לנסוע לירושלים לכסות את אירוע הגשת כתב האמנה. התקשרתי לאל”ם יהודה פורת, עוזר בכיר של תא”ל דב שיאון ז”ל, ושאלתיו לפשר הדבר. הוא השיבני כי בשיחות שהוא וחבריו בוועדה הצבאית ניהלו עם המצרים במשך שבועיים ימים, ניסו לשכנע את המצרים לשלוח צוות עיתונאים לכסות את האירוע בירושלים. אבל חבריהם המצרים התעקשו שביקור של שר ההגנה בישראל מאפיל על כל אירוע אחר.

החלטתי לשחק עם המצרים במגרשם, דהיינו, להתנהג כמצרי לכל דבר. ירדתי ללובי ואמרתי לנציג דובר צה”ל במקום, שבכוונתי להיעלם מן השטח, וכאשר תגיע המשלחת המצרית, אם ישאלו על המלווה שלהם, שיאמר כי אין לו מושג. המשלחת הגיעה למלון בשעה 10:00, ודובר צבא מצרים מתרוצץ ושואל מי הקצין האחראי במלון. נתתי לו להתבשל היטב ולהזיע “כשֶׂה תּוֹעֶה בדרכי החיים”, לפי סיפורו של פרץ סמולנסקין.

בשעה 14:00 ירדתי אל הגנרל יוסרי כאמל והצגתי את עצמי. הגנרל שנראה כפוף ומיוסר, הזדקף לפתע וחיוך נסוך על פניו, כמי שהורידו מעל כתפיו משא של 40 טון. הוא מייד פתח בשאלה: “איפה אתה? כבר חשבנו ששכחו אותנו”. השבתי לו כי אני נמצא לידו בזכותו של השר ויצמן, שהתעניין “מי הקצין שמלווה את כבוד שר ההגנה כמאל חסן עלי”. כאשר נודע לשר ויצמן כי אין אף קצין, כי בוועדה הצבאית לא הצליחו להגיע להסכמה, הוא מייד הגיב “כי לא ייתכן הדבר. כבוד השר כמאל חסן עלי, הוא מנהיג גדול וידיד אישי של השר”. ראש הלשכה של השר ויצמן התקשר אליי, והורה לי להתייצב כדי לסייע. סיכמתי עם הגנרל, כי כל בוקר בשעה 07:30, אנחנו ניפגש בחדר אוכל. אני אגיע עם כל העיתונים החשובים, אשב איתו, אסמן לו כל ידיעה או מאמר שנכתבו על השר שלו, ואתרגם לו אותם. הוא יעלה לשר חסן עלי עם העיתונים ויעדכן אותו. האיש נראה כאילו המלאך הגואל הגיע אליו.

למחרת בבוקר התנהל הכול כמתוכנן. בשעה 11:00, לאחר שכמאל חסן עלי יצא לסיורו היומי עם כל העיתונאים שלו, נגשתי אל הדובר הצבאי המצרי ואמרתי לו: “דע לך שהשר ויצמן כועס מאוד”. הדובר מיד נרתע ושאל לפשר הכעס. השבתי לו כי נשאלתי על ידי ראש הלשכה שלו, אם ביום שלישי אהיה בירושלים. השבתי לרל”ש בשלילה, כי בתכנון של המצרים הם אינם מתכוונים להיות שם. והוספתי, כי כעבור חמש דקות חזר אליי ראש הלשכה של ויצמן וביקש ממני להעביר לך ידיעה שתעביר לכבוד השר עלי: וייצמן טוען, שלא ייתכן כי מאורע היסטורי כזה לא יהיה לו כיסוי עיתונאי; ואם ביום רביעי אף אחד מן העיתונאים המצרים לא יהיה בירושלים, כל השלום הזה לא שווה שום דבר; וכל הישראלים שתוקפים אותו על ותרנותו למצרים יהיו צודקים.

בשעה חמש אחר הצהריים, נכנס אליו הדובר שלו, ועדכן אותו על ה”כעס” של השר ויצמן. ב־5:30 חיפש אותי הגנרל כאמל כדי לבשר לי, כי מחצית מן העיתונאים עם צוות טלוויזיה יהיו במעמד הגשת כתב האמנה.

לסיכום דיון זה בהתנהלות המצרית טרם נסוגונו מכל סיני, אני יכול לומר שבגלל החשש המצרי שישראל תתעשת ממקח הטעות של הסכם השלום, ולא תקיים את ה”פעימה השנייה”, השתדלו המצרים להציג בפני ישראל חזות של התקדמות לקראת נרמול היחסים בין המדינות, אך בו בזמן החלה מצרים לחתור לגימוד הסכם השלום ולהצגתו בפני העולם הערבי כהסכם ריק מתוכן. בתקופה זו לא העלו אף טרוניה ולא בעיה. אפילו את בעיית טאבה, הכניסו המצרים למחסן הנשכחות שלהם.

עד כאן מדברי שמעון מנדס.

כמה פרשיות המצביעות על התנהלות “השלום” עם מצרים לאחר השלמת נסיגת ישראל מסיני

לאחר שמצרים קיבלה לידה את כל סיני, השתנה באחת היחס החביב והשוויוני לכאורה בין המדינות. הדבר בא לידי ביטוי ב”זוטות של כבוד”, אבל יש לזכור כי מצרים יצאה למלחמה מול ישראל בעיקר בגלל כבוד – כדי למחוק את חרפת התבוסה מ־1967. את כל אשר היא קיבלה בהסכם השלום, היא יכלה לקבל כבר מייד לאחר מלחמת ששת הימים ולחסוך לעצמה עשרות אלפי הרוגים ועשרות מיליארדי דולרים ששעבדו את הכלכלה המצרית למכונת המלחמה. לכן יש לבדוק את ההתנהלות של המצרים במיקרוסקופ שבוחן כל כרסום בכל תג ותג של ענייני הכבוד בין המדינות. עמנו, שבמשך אלפי שנות גלות והיעדר עצמאות מדינית, ספג קיתונות של עלבונות, נוטה להתייחס בסלחנות יתרה לכל פגיעה בכבודו. לעיתים, כמו ביחסי ישראל-מצרים, קיימת נכונות לספוג השפלה, העיקר שלא לפגוע ב”תהליך השלום”. לא אחת קורה גם שמנהיגינו או עושי דברם אינם מודעים כלל לעובדה שמשפילים אותם.

אירוח בכירים מישראל במצרים

כל עוד שלטה ישראל בחלק כלשהו של סיני, התנהלו המפגשים הרשמיים בין המדינות במתקני האירוח הרשמיים של מצרים בקהיר ובראשם ארמון אל־טאהרה (ארמון זה שימש מקום מושבו של הנשיא בעת מלחמת יום הכיפורים, ולמיטב זיכרוני, הוכרז לאחריה כארמון האירוח של הנשיא אנואר א־סאדאת). עם תום העברת כל סיני לידי מצרים, השתנה טעמם של המצרים והם החלו לצמצם בצורה דרסטית את הביקורים הרשמיים של ישראל בקהיר. מאז הם בדרך כלל קיבלו את נציגי ישראל ובראשם את ראש ממשלת ישראל מר מנחם בגין, בכל מיני “פינות חשוכות” של מצרים. כגון: בווילה של סאדאת באיסמעיליה; בווילה של סאדאת בבורג’ אל־ערב (באזור אלכסנדריה); בווילה באסואן. רק לא להיפגש בקהיר.

לאחר הירצחו של סאדאת, המשיך מחליפו חוסני מובארכ במסורת ההשפלה. רוב הפגישות הרשמיות עם נציגי ישראל התקיימו מחוץ לקהיר, בעיקר בשארם א־שיח. לאחר שהודח הנשיא חוסני מובארק, עבר השלטון המצרי טלטלות שונות, עד שב־2014 התייצב לאחר שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון. בציבור הישראלי נוצר הרושם שהנשיא החדש הוא ידידותי לישראל ואף מקיים איתה שיתופי פעולה בתחום הלחימה בארגוני מחבלים [4] ובנושא אספקת גז.

שיתופי פעולה זה בהחלט דבר שיש לעודדו אבל משום מה, בארבע השנים מאז שסיסי תפס את השלטון במצרים, הוא לא טרח להזמין את ראש ממשלת ישראל לבוא ולבקרו במצרים. בכל השנים הללו הוא נפגש עם ראש ממשלת ישראל רק מחוץ לגבולות מצרים. מפגש ראשון ב־19.09.2017 והשני ב־27.09.2018. שני המפגשים נערכו בניו יורק ובשניהם התנוסס הדגל המצרי אך לא הדגל הישראלי. דהיינו, אין כאן מקריות אלא דפוס התנהגות מובהק. על פי דיווחים בעיתונות, התקיים מפגש שלישי בקהיר אך זה הוגדר כחשאי. מר צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים, בריאיון מוקלט השמור בארכיוני, [5] מלין שמאז עלה עבד אל פתח א־סיסי לשלטון לפני ארבע שנים, הוא לא קיים אף מפגש גלוי עם ראש ממשלת ישראל על אדמת מצרים. לכל מי ששכח, אני רוצה להזכיר כי מאז חתימת הסכם השלום ב־26.03.1979 היו רק שני ביקורים של נשיא מצרים בישראל ושניהם התקיימו בשנת חתימת ההסכם. כלומר, טרם קיבלו המצרים בפועל את סיני (הביקור הראשון היה בבאר שבע במאי 1979 והשני בחיפה בספטמבר 1979). פרט לביקורים רשמיים אלו ופרט לביקור הפרטי של הנשיא חוסני מובארכ בלוויית ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995, לא הואילו מעולם נשיאי מצרים לבקר בישראל.

השלטון המצרי מונע מאזרחי מצרים לבקר בישראל

עם חתימת הסכם השלום נהרו רבבות תיירים מישראל למצרים והתקבלו בסבר פנים יפות על ידי העם המצרי. אך ראו זה פלא: כמעט אף תייר מצרי אחד אינו מגיע לישראל. ונשאלת השאלה מדוע בני אומה של קרוב למאה מיליון נפש אינם באים לבקר בישראל, אך פוקדים אתרי תיירות אחרים במזרח התיכון? התשובה נעוצה בהנחיה של השלטון המצרי המחייבת כל אזרח מצרי החפץ לבקר בישראל לבוא לשב”כ המצרי ולקבל את “הפתק הצהוב”. בתרבות המצרית, “בקשת רשות” משמעותה איסור. למיטב ידיעתי, הנחיה זו אינה חלה על המבקשים לבקר ביתר ארצות תבל. כל אזרח מצרי בר דעת יודע שכל החפץ באריכות ימים, ידיר רגליו ממשרדי השב”כ המצרי. מכיוון שהמצרים הם עם נבון, המסר התקבל. בגלל תקנת “הפתק הצהוב”, רק עשרות תיירים מצרים פוקדים את ישראל מדי שנה בשנה. ואני יכול להעיד על עצמי שמשך 40 שנות “שלום”, לא זכיתי לראות אף לא תייר מצרי אחד.

הטלטלות שעובר המרכז האקדמי הישראלי בקהיר

המרכז האקדמי הישראלי בקהיר [6] הוא מרכז מחקרי-תרבותי אשר פועל בקהיר משנת 1982, בחסות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. המרכז הוקם כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, מיקומו היה בעיר גיזה, ברובע דוקי על שפת הגדה המערבית של הנילוס סמוך למלון שרתון. המנהל הראשון של המרכז היה פרופסור שמעון שמיר. על פי הסכם השלום, מצרים הייתה אמורה להקים מרכז דומה בישראל, אולם משום מה עד היום טרם עשתה זאת.

המרכז נועד לקדם את שיתוף הפעולה התרבותי והאקדמי בין ישראל למצרים. בין השאר עוסקים שם בעזרה לחוקרים ולסטודנטים מצרים הלומדים עברית, יהדות ותולדות ישראל ובתרגום ספרות ומחקר מעברית לערבית בניב מצרי. עד שנת 2011 קיים המרכז מפגשים והרצאות עם אושיות תרבות ישראליות. במרכז קיימת ספרייה גדולה. להערכתי, קיומו של המרכז, סייע רבות למודיעין המצרי להכשיר קאדרים של חוקרים העוסקים בישראל. [7]

עם פרוץ ה”טלטלה האזורית” בינואר 2011, נסגר המרכז, ומנהל המרכז הפרופסור גבריאל רוזנבאום [8] נאלץ לעזוב את מצרים. לאחר שבועיים נפתח המרכז במתכונת מצומצמת על ידי העובדים המצרים, וסיפק בעיקר שירותי ספרייה. בספטמבר 2011 העלתה באש קבוצה של מפגינים את שגרירות ישראל והמרכז נסגר שוב.

מאז ועד שהשלטון במצרים התייצב, לאחר שמוחמד א־סיסי תפס את השלטון במצרים, נפתח המרכז ונסגר חליפות. אז נחתה על המכון צרה חדשה. בעלת המבנה דרשה מהמכון לפנות אותו. המכון נאלץ לעבור לעיר מעדי מדרום לקהיר. לדברי מנהל המרכז, הפרופ’ רוזנבאום,[9] נאסר עליו להיכנס למרכז, וכאשר הוא שוהה בקהיר הוא מנהל אותו מבתי קפה או מחדרים שמקצה לו שגרירות ישראל. כפי שאני מבין את דברי רוזנבאום, במרכז שוהים רק חמישה עובדים מצרים ופעילותו העיקרית היא הספרייה.

סיפורו של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר הוא סיפרו של חלום השלום עם מצרים ושברו.

שגריר מצרים בישראל מוחזר מדי פעם לקהיר

מאז שישראל סיימה להחזיר את כל רגבי אדמת סיני למצרים באפריל 1982, “מצרים נעלבת” מדי פעם ומחזירה את שגרירה בישראל למשך תקופות ממושכות. עד עתה הוחזר השגריר שלוש פעמים למשך 12 שנה במצטבר, על פי הפירוט:

1982–1986: השגריר עזב את תל אביב בתואנות האלה: ראשית, משום שצה”ל פתח במלחמת שלום הגליל, ושנית משום שישראל לא סיימה להחזיר את כל סיני והשאירה את המלון שבנתה בטאבה (פיסת קרקע מדרום לאילת). רק אחרי שישראל הסכימה לבוררות בין לאומית בנושא טאבה, חזר השגריר לתל אביב. כלומר סכסוך על כמה דונמים של אדמת מדבר מנע משך שנים את חזרת השגריר לתל אביב.
2000–2005: השגריר עזב עקב פרוץ אירועי האינתיפאדה השנייה וחזר רק לאחר חמש שנים.
2012–2015: השגריר עזב, ככל הנראה, עקב אירועי ה”טלטלה האזורית”. מעניין שהוא חזר רק שנתיים אחרי שתפס עבד אל פתאח א־סיסי את השלטון במצרים.
מעניינת מאוד העובדה שמלחמת לבנון השנייה ביולי 2006 לא גרמה לשגריר מצרים לעזוב את תל אביב. לי אין תשובה מדוע הוא לא מחה על מתקפת צה”ל, אבל אני יודע שבשנים 2007–2010 הכפיל צבא מצרים את המערך הלוגיסטי בסיני וכפי שאכתוב בפרק הסיום של סדרת המאמרים שלי העוסקת בהתעצמות צבא מצרים בשנים האחרונות, אני סבור שמלחמת לבנון השנייה היא הגורם המרכזי בהחלטה המצרית לפעול בצורה נמרצת להכנת הצבא לשינוי הסכם השלום בין ישראל למצרים.

בשונה מאוד מתפיסתי את היחסים בין ישראל למצרים, יש הגורסים ש”האופן הרך” שבו הגיבה מצרים על הפעילות של צה”ל נגד הפלסטינים וביהודה ושומרון וארגוני הטרור בלבנון, דווקא מעיד על איתנותו של הסכם השלום. לדעתם, הפעילות ההתקפית של צה”ל הייתה יכולה להביא את המצרים לניתוק היחסים ואולי אף לפעולה צבאית נגדנו.

מצרים מנהלת “לוחמה דיפלומטית” נגד ישראל [10]

מאז חתימת הסכם השלום, נשארה מצרים בליגה הערבית, והיא מקבלת את החלטותיה ללא סייג. לפיכך מצרים דורשת מישראל נסיגה לגבולות 67, כולל ירושלים ורמת הגולן, ודורשת מישראל גם את “זכות השיבה”. מצרים הצטרפה לכל ההצבעות נגד ישראל באו”ם, ביניהן ההחלטה הידועה לשמצה שהציונות היא גזענות.

נוסף על כך מצרים מנהלת נגדנו מלחמת חרמה כדי לכפות עלינו להצטרף לחתימה על ההסכם לאי ־ הפצת הנשק הגרעיני. מטרתה ברורה: היא סבורה שלישראל נשק שכזה, ומקווה , באמצעות לחץ בין לאומי , לכפות על ישראל שתתפרק מהנשק הגרעיני שברשותה.

התנהלות המצרים בקיום הנספח הצבאי להסכם השלום

במרכז הסכם השלום בין ישראל למצרים נמצא “הנספח הצבאי” שעיקרו פירוז סיני מכל כוח צבאי בחלק המזרחי של סיני. בחלק המערבי של סיני נותר ממצרים רק כוח סמלי של דיביזיה ממוכנת שלא תמנה יותר מ־22,000 חיילים. ההסכם מפרט באילו סוגי נשק דיביזיה זו יכולה להצטייד ומה כמוּתם, ומדגיש שמצרים יכולה לבנות בחלק המערבי של סיני מתקני תשתית צבאיים (ביצורים, מחנות קבע ומתקנים לוגיסטיים) אך ורק לדיביזיה זו.

להבדיל מהצעדים המדיניים של הסכם השלום, שבראשיתם (כל עוד לא קיבלו המצרים לידם את כל רגבי סיני), המצרים שמרו כללית על חזות נעימה ומחויכת, בתחום הצבאי, כבר מהרגע הראשון, עוד בטרם יבשה הדיו, הם החלו בהפרות ובניסיונות לכרסם בסעיפי ההסכם. בספרי “מודיעין תלוש מהקרקע” אני מונה אך מקצת משפע ההפרות המצריות של ההסכם. באותם ימים שירתי בחטיבת המחקר באגף המודיעין. כאשר הצבעתי על הפרה כזו או אחרת, התגובה של הממונים עליי הייתה בדרך כלל, “מה אתה עושה רעש מכל חריגה? אתה רוצה לפגוע בתהליך השלום ?”

עד מהרה תפסו המצרים עם מי יש להם עסק, והחלו בהפרות שהלכו וגברו עם השנים. כך, למשל, עד שנת 2010, הם בנו מחנות קבע לכ־120 גדודים, ביניהם שלושה גדודים של מוצבי מכ”ם (הסכם השלום מתיר להם 47 גדודים של הדיביזיה הממוכנת בלבד). יודגש כי בנייה זו בוצעה עוד בטרם החלו ארגוני החבלה לפגע בצבא מצרים וממשלת ישראל החלה, בכסות תירוץ זה, לאפשר למצרים חריגות כאלה ואחרות מההסכם. הפיגועים של המחבלים הערוכים במרובע הדמים אל־עריש-ג’בל ליבני-קציימה-רפיח, סיפקו למצרים תואנה “אם אתם לא רוצים שמחבלים יפעלו נגדכם מסיני – נא אפשרו לנו כניסת כוחות של צבא מצרים לחלק המזרחי, שבו על פי ההסכם לאף חייל מצרי אסור לשהות”. איני מצוי בפרטי ההרשאות של ישראל, אך נראה לי שהכוחות המצריים הערוכים דרך קבע כיום בסיני מופרזים מאוד [11] ומעקרים מתוכן את כל הנספח הצבאי להסכם השלום ולמעשה מותירים את הסכם השלום חסר משמעות.

סיכום

סקירת האירועים שמניתי לעיל, מצביעה, לדעתי, שהסכם השלום נכפה על מצרים על ידי ארצות הברית והיא מעולם לא התכוונה לממשו. מאז חתימת ההסכם, המצרים מנסים בכל דרך להפר אותו. הערכה זו נתמכת גם על ידי התחמשות צבא מצרים ומלחמתה הדיפלומטית נגד ישראל במסדרונות האו”ם ומעל כל במה מדינית אחרת (נושאים שנסקרו “על קצה המזלג” במאמר זה). לכן הכינוי המתאר את מערכת היחסים בין ישראל למצרים כ”שלום קר” הוא כינוי “מכובס” שנועד לגמד את העובדה שמצרים מנהלת מלחמה קרה נגד ישראל, אך בישראל מסרבים להכיר בכך.

את הסכם השלום בין ישראל למצרים ניתן להמשיל לנישואים כפויים, שבהם הכלה – ישראל – אינה רוצה להישאר בתולה זקנה וערירית ומוכנה לכל חתן – העיקר שלא ייאמר עליה שלנצח לא תתקבל למשפחת עמי המזרח התיכון ותיאלץ לחיות על חרבה. והחתן – מצרים, שניסה בעבר להשמידה, נאלץ, בעקבות הלחץ של הפטרון האמריקאי לקבל עליו את הנישואין למראית עין. אומנם הוא חתם על כתובה, אך מעולם לא התכוון לקיים את הנישואין. נהפוך הוא – “החתן” מכריז על הכלה מלחמת חרמה במסדרונות האו”ם, מתייחס אליה כאל “נערת ריינס” (בושה לטייל אתה בדיזנגוף), משפיל אותה בכל דרך, והיא, המסכנה, מוחה דמעותיה ומתנחמת שהוא לא מכה אותה. כלומר, אין פעילות צבאית של מצרים כנגד ישראל.

החשש שעליו אני מצביע הוא שמצרים תפר בשלב כלשהו את המלחמה הקרה, ותעבור לצעדים צבאיים. ההתחמשות המצרית המואצת ובניית התשתיות הצבאיות בחזית מול ישראל בשנים האחרונות, מגבירה מאוד, לדעתי, את החשש הזה. האופציות הצבאיות העומדות בפני המצרים אינן בהכרח פתיחת מהלך צבאי לכיבוש באר שבע. למצרים כמה דרכי פעולה אפשריות שינותחו במאמר נפרד. עיקרם של מהלכים אלה הוא, שבשלב ראשון צבא מצרים יתייצב ההתייצבות מסיבית ומהירה לאורך קו הגבול הבין־לאומי של ישראל מבלי לפתוח באש. כלומר, ביטול שרידי הנספח הצבאי להסכם השלום, הקובע שלמעשה סיני הוא שטח מפורז המהווה חיץ בין המדינות. מצרים מכינה את צבאה למקרה שישראל לא תסכים למהלך, ותפתח במלחמה נגדה.

הערות

[1] פסקה זו (המסתיימת בפסקה “כמה פרשיות המצביעות על התנהלות הסכם השלום עם מצרים לאחר השלמת נסיגת ישראל מסיני” עמוד 6) נכתבה בידי המזרחן, סא”ל (בדימוס) שמעון מנדס אשר בימים ההם שימש חבר בוועדה הצבאית המשותפת ישראל-מצרים, בתפקיד האחראי על הקישור עם הצבא המצרי. [2] פסקה זו היא מתוך ריאיון מוקלט שקיימתי בתאריך 25.10.2018 עם מר צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים.

[3] ריאיון מוקלט השמור בארכיוני.

[4] “בכיר ישראלי לשעבר: ישראל ביצעה תקיפות מל”טים בסיני בשנים האחרונות, בברכת מצרים, הארץ (בעברית) 11 ביולי 2016

[5] https://www.youtube.com/watch?v־XCO88Lkc2AI

[6] ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96_%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99_%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%91%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%A8

[7] על פי עדותו של סטודנט מצרי מן השורה, הוא נכנס למרכז ומאז נרדף על ידי שירותי הביטחון המצריים. פרטים ראו בקישור https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3830134,00.html. סיפר לי שמעון מנדס כי שמע מפי העיתונאי יורם המזרחי ששהה במקום כמה ימים, כי המצרים הבאים בשערי המקום נראו לו כחיילים מצרים בלבוש אזרחי. הוא התרשם כך משום שהיו צעירים, לא היו נשים, הם היו מסופרים כמו חיילים והתנהלו כחיילים ולא כסטודנטים במוסד אקדמי.

[8] פרופסור רוזנבאום שימש כמנהל המרכז החל משנת 2006, היה אמור לסיים את תפקידו בשנת 2010 אך באין מחליף, הוא משמש בתפקיד זה גם כיום. עיקר פעילותו נעשית בארץ והוא מגיע למצרים בתדירות נמוכה.

[9] תולדות המכון משנת 2010 ועד מאי 2016 מפי הפרופסור רוזנבאום בקישור: https://www.youtube.com/watch?v־WUrZug9mSaw

[10] פסקה זו מבוססת בעיקרה על שיחה שקיימתי ב־12.11.2018 עם הדיפלומט מר צבי מזאל ששימש, בין היתר, שגריר ישראל במצרים.

[11] בהודעת רמטכ”ל צבא מצרים שפורסמה בפברואר 2018 הוא מודה שבסיני מוצבים כיום 88 גדודים ובהם משרתים 42,000 חייל. אני סבור שהגנרל אינו מעודכן… להערכתי, בסיני ערוכים כיום דרך קבע כ־150 גדודים. כלומר, כוח שווה ערך לשלוש דיביזיות.

קרדיט: סא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב