ארבע הערות על המצב כיום באירן

במסגרת שיח וירטואלי  כתבתי התייחסות ארוכה למדי על המצב באיראן. לא מאמר אלא כמה מחשבות לאחר יומיים של מחאה בבאזאר בטהראן.
היא לא ערוכה ולא כתובה “אקדמית” אלא בסגנון חופשי ומתייחסת, מטבע הדברים, רק לכמה סוגיות שעלו בימים האחרונים בהקשר למחאה בבאזאר.

א. כל מחאה באיראן מעוררת מחדש את השאלה כלפי מי מפנים המפגינים את האשמה: הממשלה, המשטר כולו או אולי בכלל אויב חיצוני. ברור שהאבחנה הזו אינה פשוטה והיכולת לספק תשובה על בסיס ניתוח סיסמאות שנשמעות בהפגנות היא בעייתית מאוד, בין היתר משום שהרשתות החברתיות נוטות מטבע הדברים להבליט את הסיסמאות היותר קיצוניות, שלא בהכרח משקפות את המצב או את מטרות רוב המפגינים.
בכל מקרה, מי שחושב שהסוחרים בבאזאר (או רובם) תומכים בשינוי משטר באיראן, כנראה שאינו מכיר את הסוחרים. לא זו בלבד שמאז המהפכה האסלאמית הקשר בין הבאזאר לאנשי הדת ומוסדות המשטר רק התהדק והתמסד (Arang Keshavarzian ניתח זאת בהרחבה במחקר המקיף שלו על הבאזאר) אלא שהדבר האחרון שהם רוצים זו מהפכה. זה לא ממש טוב לעסקים.
ולכן יש מקום סביר להניח, גם בלי לנתח את סיסמאות המחאה אתמול בטהראן, שאת עיקר הביקורת הם מפנים כלפי מדיניותה הכלכלית של ממשלת רוחאני, ולמען האמת די בצדק. גם תומכי הממשלה מודים שרוחאני והפקידות הכלכלית הבכירה נכשלה לחלוטין במדיניות המט”ח. זה כמובן לא אומר שלא נשמעות גם קריאות נגד המשטר כולו (“מוות לרודן” וכו’), אבל זה בוודאי לא משקף את עיקר המחאה. אני עדיין סבור שמדובר במחאה שמהותה כלכלית, גם אם היא לובשת לעיתים אופי אנטי-ממסדי. צריך גם לזכור שבכל מחאה יש גם “טרמפיסטים” (ולאו דווקא במשמעות השלילית של המילה). יש אפילו דיווחים (גם מצד עיתונאים שאינם מזוהים באופן מוחלט עם המשטר האיראני) שחלק מהחנויות בבאזאר נסגרו בלחץ של מפגינים שהגיעו מחוץ לבאזאר.
גם את הקריאות בגנות הסיוע האיראני לסוריה, לחזבאללה ולעזה צריך לראות, להבנתי, פחות כביטוי לביקורת על מדיניות החוץ האיראנית ויותר כביטוי למורת רוח מסדר העדיפויות הלאומי. די מקביל לקריאות “כסף לשכונות ולא להתנחלויות” (יש עוד כאלה?…) שמשקפות בעיקר מורת רוח ציבורית מהיקף ההשקעות בשטחים ולאו דווקא תמיכה בפתרון שתי המדינות או בוויתור על השטחים.

ב. הערה בנוגע למעמדו של רוחאני. כתבתי על כך לפני מספר חודשים מאמר שהתפרסם ב-INSS תחת הכותרת: “בודד בארמון סעדאבאד”. לצערי (כי לא הסתרתי מעולם את תמיכתי ברוחאני…) המצב מבחינתו רק הוחמר בחודשים שחלפו מאז. כל מי שקורא את העיתונות האיראנית בשבוע האחרון יכול להתרשם מעוצמת הביקורת כלפי הנשיא, כולל בקרב תומכיו. החל מרמיזות בוטות של רחים צפאוי, יועצו הצבאי הבכיר של המנהיג, שהצהיר כי לעיתים עדיף בלי ממשלה, דרך קריאות להקדמת הבחירות לנשיאות או לכל הפחות לחילופי שרים כלכליים בכירים בממשלה ועד להצהרה של סאדק זיבאכלאם, הפרשן הפוליטי הבכיר שהיה מתומכיו המובהקים של רוחאני, ששב והצהיר הבוקר (בצער רב) כי תם עידן רוחאני וכי אין בכוחו לעשות עוד דבר.
זה לא אומר שדרכו של רוחאני נכשלה, אבל בנסיבות הנוכחיות, מול לחץ חיצוני ופנימי גובר, רוחאני הופך באופן הדרגתי למודל המוכר של נשיא איראני בקדנציה השניה שלו: חלש ומוחלש. בימים האחרונים רואים בדיוק מה שראינו בקדנציה השנייה של אחמדינז’אד: מוסדות המשטר מפנים את האצבע המאשימה ביחס למצב כלפי רוחאני ומדיניותו הכלכלית הכושלת. זה עוזר למשטר להפנות את המחאה כלפי הנשיא, בדיוק כשם שהיה בהפגנות המחאה הגדולות, גם בבאזאר, בשנת 2012, בעקבות קריסת המטבע המקומי והחרפת המשבר הכלכלי.

ג. חוזר על עמדתי המוכרת בנוגע לשאלה האם מדובר בראשיתה של מהפכה שתוביל לקריסה כלכלית או פוליטית, כי לא צריך לרתום את העגלה לפני הסוסים. היו מחאות, יהיו מחאות והמשבר הכלכלי יילך ויעמיק ככל שהסנקציות יחזרו. זה עדיין לא קריסה כלכלית, מצבה הכלכלי של איראן עדיין טוב יותר ממה לפני כ-6-5 שנים (למשל בהקשר ליתרות המט”ח ולמאזן המסחרי), אף על-פי שכיום נוסף למשבר הכלכלי גם משבר ציפיות, שבהחלט מזין את המחאה יותר מבעבר. לפיכך, למשטר יכולת למשוך זמן. עד מתי? לא ברור.
וזו בוודאי לא קריסה פוליטית. המשטר לא עשה שימוש אפילו ב-10% מאמצעי הדיכוי שעומדים לרשותו. גם לא במהלך גל המחאה האחרון של דצמבר-ינואר. במקרה הגרוע המשטר יכול להודיע על נכונות לפתוח במו”מ על היבטים מסוימים בהסכם הגרעין או ביחס לתוכנית הטק”ק שלו (אני די בספק שזה יקרה, אבל לא הייתי מוציא זאת מכלל אפשרות בתרחיש מסוים) ולקנות לעצמו עוד קצת זמן עד ל”שינוי המשטר” בוושינגטון.
אני תמיד מזהיר את עצמי לא להתאהב בקונספציה שהמשטר יציב ובוחן את עצמי כל פעם מחדש לנוכח התמורות (וגם המחאה אתמול היתה אירוע לא זניח בכלל). מצד שני, לא קל להיות “משבית השמחות” הקבוע כשבכל אירוע מחאה (למשל בשביתת נהגי המשאיות בחודש שעבר או בזמן המחאה בקאזרון שבמחוז פארס קודם לכן) אני משיב בשלילה לשאלה האם המחאה הזו מבשרת את קץ המשטר האיראני. מבטיח שאם וכאשר אשנה את הערכתי לגבי שרידות המשטר, אעדכן גם כאן.

ד. והערה אחרונה, אני רואה לא מעט צייצנים, ובהם גם עיתונאים, שעוקבים ומצייצים מחדש תמונות וסרטונים מהרשתות החברתיות סביב אירועי המחאה. זה כמובן מובן ובסדר גמור וגם אני עושה זאת מדי פעם. אבל מציע לבדוק היטב (עד כמה שניתן) את מקור המידע. יש לפחות 3-2 צייצנים בטוויטר שיושבים במערב ומציפים את הרשת בדיווחים על מהומות והפגנות. אף שלא מדובר בד”כ בפייק ניוז, בהחלט מדובר בניסיון להעצים את חומרת המצב. כל אירוע קטן בשנה האחרונה הופך אצלם לעוד עדות למהפכה שבדרך. אחד/ת מהם ממומן, להערכתי, ע”י ארגון המוג’אהדין ח’לק והשני/ה ע”י ארגון אופוזיציה מלוכני כזה או אחר. יש מניפולציות אדירות ברשת, בעיקר באירועים של מחאה. הישמרו לנפשותיכם…

קרדיט:ד”ר רז צימט – מומחה לענייני אירן

 

כתיבת תגובה