הקדמה

בחודשים האחרונים פרסמנו 19 כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור, כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתית צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: “מה העבודה הזו לכם?”. כלומר מדוע מדינה עניה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה מיליארדי דולרים (מעבר לסיוע הצבאי של ארה”ב בסך של 1.3 מיליארד דולר) להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות.

יש לזכור, כי שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת ניתוח הגורמים, שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. לכן כל מה שיפורסם להלן הוא בערבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של הח”מ.

הניתוח, שיעשה בפרקים הבאים, ינסה לשלול – על בסיס הנתונים, שהוצגו בכתבות – הערכות  שונות לתופעת ההתעצמות. לאחר פרק 21 שבו סקרתי את מאפייני צבא אתיופיה, אנסה בפרק זה לשלול את ה”תרוץ”, לפיו בניית סכר הראנסאנס על הנילוס הכחול  באתיופיה מסכנת את מקור חיותה של מצרים, ולפיכך מצרים בונה יכולות צבאיות כדי למנוע זאת.

לבסוף, לאחר שאנסה לשלול הערכות שונות, שאינן מקובלות עלי, אנתח את הערכתי, שעיקרה הוא: הסכם השלום עם ישראל והנספח הצבאי הנלווה לו, המגביל את מצרים, הוא נטל על מצרים ופוגע בתרבותה האסלאמית ובכבודה. מצרים חפצה לשנות את בסיס היחסים בין המדינות, ונערכת מבחינה צבאית למצב, שישראל לא תסכים לכך.

רקע היסטורי – הסכמי חלוקת מימי הנילוס (מתוך ויקיפדיה)

תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם, שנחתם ב1929 –  בין בריטניה לבין מצרים, כאשר שלטו הבריטים באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בממוצע בנילוס מדי שנה, תהייה מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד מע”ק וזו של סודאן 4 מיליארד מע”ק. על פי ההסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו  ונאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו וכלשונו. בשנת 1959  חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם משנת 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: על פי “חלוקת השלל” המחודשת, קיבלה מצרים 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן – 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו מדינות אפריקה שיצאו לעצמאות, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929, כדי להתאימו לצרכיהן שהלכו וגדלו. הן טענו, כי ההסכמים, שנחתמו בתקופה הקולוניאלית, אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסייה וצרכיה למי שתייה, פיתוח החקלאיות והתעשייה.

ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש של  חלוקת מי נהר הנילוס. ההסכם נחתם באוגנדה , וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו.

עבודות פיתוח חקלאי רחבות היקף במצרים

מאז ראשית הקמת הסכר הגבוה באסואן בשנת 1960,  החלה מצרים לפתח שורה של מיזמי ענק להפרחת המדבר. מביניהם: “מודריית אל תחריר” – הרחבת השטחים החקלאיים במדבר המערבי ממערב לזרוע הרוזטה של הנילוס, פיתוח “ארץ גושן” – הרחבת השטחים החקלאיים ויבוש הביצות שממזרח לזרוע הדמייטה של הנילוס. מיזמים אלה מגדילים בעשרות אחוזים את השטחים המעובדים של מצרים

לאחר תום מלחמת יום הכיפורים יצאה מצרים בתוכנית ענקית להפרחת מערב סיני. החלק הראשון היה למעשה חידוש פרויקט “החווה הסינית”, שנקטעה בעקבות מלחמת ששת הימים, ופרויקט חדש נוסף לייבוש אגם מנזלה וכריית תעלת השקיה  מאזור קנטרה לעבר אל עריש. במקביל לכך החלה מצרים להרחיב את השטחים החקלאיים שלאורך עמק הנילוס באמצעות שאיבת מי הנהר לעבר הגדות (עד אז כל ההשקיה המצרים הייתה מבוססת על כוח הכבידה, גרביטציה, בלבד). במרכז עבודות הפיתוח של עמק הנילוס עומד פרויקט “תושכא”. פרוייקט זה מתוכנן לשאוב מאגם נאצר ½2 מליון מע”ק ליום, כדי להשקות שטח של 2.2 מליון דונם במדבר סהרה. מיזם זה ומיזמי השקיית של גדות עמק הנילוס, מתאפשרים  תודות לחשמל הזול המופק בסכר אסואן.

בשנת 2016 הכריזה מצרים על “מגה פרויקטים של פיתוח במצרים”. מבין תכניות הפיתוח השאפתניות לפיתוח תחומים שונים במצרים, יש גם מספר ניכר של עבודות פיתוח חקלאי להרחבת השטחים החקלאיים באזורים שונים. במיליוני דונמים נוספים.

לצערי, לא מצאתי נתונים אמינים על צריכת מי הנילוס במצרים  כיום, אבל אין לי ספק, ששפע תוכניות הפיתוח החקלאי במצרים מקרבות את מצרים לניצול מלוא כמות המים, שניכסה לעצמה (עם סודאן בשנת 1959). עקב העדר מיזמי פיתוח חקלאי משמעותי של יתר מדינות אפריקה, השוכנות לאורך הנילוס, אני לא אתפלא לשמוע, כי כבר היום מצרים, צורכת כמות מים מעבר למה שהקוצב לה על ידי הבריטים לפני 89 שנה.

מספר פרטים על “סכר הרנסס (סכר התקווה)” הנבנה באתיופיה

בשנת 2010 החלה אתיופיה בתכנון סכר על אפיק נהר הנילוס הכחול על מנת להקים תחנת כוח הידרואלקטרית בהספק של 6,000 MW. הנילוס הכחול הוא מקור המים העיקרי (85%) של נהר הנילוס המהווה  את מקור חיותה של מצרים.  בשנת 2011 הכריזה אתיופיה שהיא מתחילה בהקמת הסכר. מאז מנהלת מצרים מאבק דיפלומטי לסיכול המיזם, אך ללא הצלחה. נכון לתאריך 31/12/2016 (ראה צילום לוויין בפרק 21)  טרם הושלמו העבודות בסכר. כדי להפיק את מלוא הספק החשמל המתוכנן, ייצור רום המים בסכר אגם בנפח של כ- 74 מיליארד מע”ק.

לאחר תום מילוי האגם במעלה הסכר, יזרמו מי הנהר לסודן ולמצרים כבעבר (בשלב זה אין לאתיופיה תוכניות לניצול המים לצרכי חקלאות). גם אם נניח את ההנחה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שאתיופיה תסגור הרמטית את שערי הסכר עד מלאות האגם עד תומו, גם אז יהיה הנזק לחקלאות במצרים מזערי.

הסיבה לכך נעוצה בסכר הגבוה באסואן, היוצר את אגם נאצר, שהוא בנפח 169 מילארד מע”ק. מימי אגם נאצר יכולים לספק את תצרוכת המים במצרים, בעת שאגם סכר הראנסאס יתמלא. בתקופה שמצרים תאלץ להשתמש ברזרבת המים  האגורה באגם נאצר’ תפחת כמות החשמל המיוצרת בתחנת הכוח ההידרו אלקטרית אשר בסכר הגבוה באסואן. תחנת כוח זו מסוגלת לייצר, כאשר רום האגם נמצא בשיאו,  MW 2,000 .

מדוע מרימה מצרים קול זעקה?

צריכת המים השנתית הרשמית של מצרים היא 54 מיליארד מע”ק, וסכר אסואן נועד להתמודד עם מחסור זמני של 74 מילארד מע”ק. אם כך נשאלת השאלה, מדוע מצרים מרימה קול זעקה, כאילו הסכר באתיופיה מאיים על עצם קיומה? התשובה לכך נעוצה לדעתי בחשש המצרי לאובדן הפטרונות והבלעדיות על מי הנילוס. ההצלחה של הסכר באתיופיה עלולה לגרום למדינות נוספות, השוכנות על מקורות הנילוס לפתח מיזמים לניצול מי הנילוס, ובכך לערער את אדנותה של מצרים על הנהר ועל השימוש במימיו. במילים אחרות יש למצרים אינטרס להמשיך ולשמר את מדינות אפריקה השוכנות לאורך הנילוס כמדינות מפגרות. כל מיזם של משהי ממדינות אלה  לפתח את ארצה, יתקל בזעקת “הקוזק הנגזל” של מצרים.

מדוע אין קשר בין התעצמות צבא מצרים לבין הסכסוך עם אתיופיה

• הבנייה המואצת של תשתית צבאית מצרית בסיני החלה כבר בשנת 2004 (ראשית הכפלת מערך הגישור הצבאי בתעלה), בין השנים 2007-2010 חל גידול של 170% במחסני התחמושת בסיני וגידול של 130% במאגרי דלק – כל זאת עוד לפני שאתיופיה החלה לתכנן את הקמה הסכר בשטחה. כאמור לעיל ראשית העבודות לבניית הסכר החלו רק בשנת 2011.
• גם לאחר שהחלו עבודות בניית הסכר, ממשיכה מצרים לפתח בקצב מואץ את התשתיות הצבאיות מול ישראל, כשמנגד כמעט שלא נקפה מצרים אצבע לבניית, תשתיות צבאיות בדרום מצרים, שיאפשרו לגייסותיה לצאת למסע של אלפי ק”מ לכיבוש אתיופיה…
• הפעילות הדלה בתחום פיתוח תשתיות צבאיות בדרום מצרים כוללת:
  1. לאחר שנת 2014 הוחל בבניית 14 דירים למטוסים בשדה התעופה קאוינת אשר ממערב לאבו סימבל .
  2. לאחר שנת 2016 הוחל בבניית 13 דירים וסלילת מסלול תעופה נוסף בשדה התעופה ראס בנאס.

פעילות זו נועדה אולי לאפשר פעולה אווירית כירורגית נגד ה”אויבים” שמדרום למצרים (סיוע אווירי מצרי לידידתה סעודיה במלחמתה עם התימנים, הסכר באתיופיה, וסודן שלאחרונה אפשרה לטורקיה  לבנות בסיס ימי באי  סואקין כ-60 ק”מ מדרום לפורט סודאן).

יודגש כי מחוץ להרחבת שדות התעופה לא מתרחשת שום פעילות צבאית בדרום מצרים. אף בשדות התעופה, שמניתי לעיל, לא אותרה בניית מחסני תחמושת לחימוש המטוסים, וכן לא אותרה הקמת ממסר קשר, שיאפשר שליטה טובה במרחב האווירי. נוסף כל כך  יש לזכור, כי הסכר באתיופיה נמצא במרחק של כ-1,400 ק”מ מדרום לשדות התעופה, שמניתי לעיל, כך שגם פעילות אווירית כירורגית נגד הסכר היא מבצע צבעי לא פשוט.

• הצבא האתיופי (כפי שפורסם בפרק 21) הוא צבא זעיר לעומת צבאה של מצרים, ומצרים יכולה לגבור עליו גם בסד”כ שעמד לרשותה במלחמת יום הכיפורים. לפיכך כל מסע הרכש של הנשיא עבד אל פתח א-סיסי הוא בלתי מוסבר
• כפי שנאמר בפרק הקודם, לאתיופיה אין מוצא לים, ואין לה כמובן צי של אוניות מלחמה, והנה צבא מצרים מתעצם בצורה משמעותית בתחום הימי (ראה פרק 13).

סיכום

נחשלותן של מדינות אפריקה אפשרה לבריטניה לפני כ-90 שנה להעניק לבת חסותה מצרים, הסכם מים “מפנק” לחלוקת מי הנילוס, ההופך את מצרים לפטרונית על הנהר ולזוכה ברוב מימיו. כל ניסיון מצד אחת מהמדינות השוכנות לאורך אגן ההיקוות של מצרים לשנות מצב זה יתקל בהתנגדותה הנמרצת של מצרים.

ביובל השנים האחרונות וגם בימינו אלה, שוקדת מצרים לפתח עוד ועוד שטחי עיבוד חקלאיים חדשים, המעובדים בחלקם הגדול בשיטה המסורתית והבזבזנית של השקיה בהצפה. כל זה  מחריף את בעיית המים של מצרים ועלול לגרום לה לצאת ולהפעיל כל צעד אפשרי נגד כל גורם,  שינסה לפגוע בפטרונותה על מימי הנהר. לכן אין זה מן הנמנע שמצרים אף תנקוט בפעילות צבאית כירורגית נגד אתיופיה כולל פגיעה בסכר הרנסנס. הסכמה של אתיופיה למילוי אגם הרנסנס בקצב איטי, שיתפרס על פני שנים מספר, כך שמאגר אגם נאצר לא יפגע משמעתית,   עשויה לרכך את התנגדותה של מצרים ולמנוע אולי פעולה צבאית או חתרנית אחרת מול אתיופיה.

למרות הסכסוך האמתי בין המדינות בנושא השליטה על זרימת מי הנילוס, אין כל קשר בין ההתעצמות  של צבא מצרים ובניית התשתיות הצבאיות רחבות ההיקף, שרובן ככולן מתבצע במרחב קהיר-תעלת סואץ -סיני. צר לי שגורמים שונים המקורבים לממשלת ישראל ופרשנים שונים  מנסים באמצעות ה”תרוץ” הדחוק של סכסוך השליטה על מימי הנילוס להסביר את התעצמותה חסרת הפשר של מצרים.

קרדיט: סא”ל (דימ’) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב

התעצמות צבא מצרים אינה בגלל בניית הסכר באתיופיה – חלק ראשון- פרק 21

 

פרקים קודמים:

מצרים:פיתוח מואץ של תשתיות צבא במרחב תעלת סואץ – סיני.פרק 1 בסדרה.
מצרים: סלילת אוטוסטרדות בסיני. פרק 2 בסדרה.
מצרים:גשר ומנהרות חדשות בתעלת סואץ.פרק 3.
מצרים:מערך הביצורים בפתחת רפידים מתפורר. פרק 4.
מצרים: הרחבת שדות צבאיים בסיני ובמרחב קהיר – תעלת סואץ. פרק 5
מצרים: לכל חייל מצרי בסיני – נבנה מחסן תחמושת בגודל 3 מ”ר. פרק 6.
מצרים: הצבא המצרי אוגר דלק בסיני.פרק 7.
מצרים: הכפלת סד”כ מובילי הטנקים.פרק 8.
מצרים: כוחות היבשה בצבא מצרים. סקירה כללית וסיכום תכניות הרכש. פרק 9 . 
מצרים:זרוע ההגנה האווירית.סקירה כללית וסיכום תכניות רכש.פרק 10.
מצרים: זרוע הים בצבא מצרים. סקירה כללית וסיכום תכניות רכש. פרק 13.
מצרים: זרוע האוויר-סקירה כללית וסיכום תכניות רכש. פרק 14.
מצרים: גשרים חדשים על תעלת סואץ. פרק 15
מצרים: מה מסתירה מצרים בנושא ההתעצמות הצבאית – פרק 16
מצרים אוגרת דלק ליום סגריר – פרק  17
מצרים: מערך הגישור הצבאי בתעלת סואץ – פרק 18

מצרים: בניית אתרי אחסון גדולים לנשק וציוד צבאי – פרק 19

מה עומד מאחורי ההתעצמות של צבא מצרים – פרק 20