עומק אסטרטגי במקום הבטחות: דוקטרינת הביטחון החדשה של ישראל

הטענה כי ישראל עוברת מפרדיגמת "שטח תמורת שלום" לתפיסה המדגישה "גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי" משקפת שינוי עמוק ומבני באסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל, אשר הואץ באופן דרמטי בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל".

1. שינוי התפיסה
במשך עשורים, האסטרטגיה המדינית-ביטחונית של ישראל נשענה בחלקה על הרעיון שוויתור טריטוריאלי מבוקר יכול להוביל להסדרים מדיניים וליציבות (כפי שנעשה בהסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו, וההתנתקות מרצועת עזה ב-2005). התמוטטות הקונספציה הזו נובעת מכמה גורמים מרכזיים:
קריסת הנחת "הנסיגה מביאה שקט": הפיכתה של רצועת עזה לישות טרור חמושה בכבדות לאחר נסיגת ישראל ב-2005, והתעצמות חזבאללה בדרום לבנון לאחר נסיגת צה"ל בשנת 2000, הוכיחו לציבור ולהנהגה בישראל שוואקום טריטוריאלי מתמלא במהירות על ידי שלוחיה של איראן.
ההפתעה האסטרטגית של ה-7 באוקטובר: מתקפת הפתע הוכיחה שטכנולוגיה (גדרות חכמות, סנסורים, מערכות התרעה) אינה יכולה להחליף עומק פיזי נוכח ונוכחות צבאית בשטח. הגבול הצר הפך לקו תפר פגיע שאיפשר חדירה המונית בתוך דקות.
איום "טבעת האש" האיראנית: ההבנה שאיראן בנתה סביב ישראל רשת של צבאות טרור (עזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן) המצוידים ברקטות, כטב"מים וטילי שיוט. מול איום רב-זירתי כזה, שטח פתוח או רצועות חיץ הופכים לצורך הישרדותי כדי להרחיק את האיום ממרכזי האוכלוסייה.

2. המשמעות
המשמעות היא מעבר מתפיסה של ניהול סכסוך והכלה לתפיסה של הכרעה ועיצוב מחדש של המרחב.
עומק אסטרטגי פנימי: במדינה צרה כמו ישראל, אין "עומק אסטרטגי" טבעי (המרחק בין הים ליו"ש הוא קילומטרים ספורים). לכן, התפיסה החדשה גורסת שישראל חייבת לייצר את העומק הזה בצורה מלאכותית על ידי החזקת שטחי מפתח, צירים אסטרטגיים ורצועות ביטחון בתוך שטחי האויב.
גבולות בני הגנה: הגדרה מחדש של הגבול לא כקו פוליטי גרידא, אלא כמרחב מבוצר. המשמעות היא שלישראל חייבת להיות יכולת הגנה עצמית מול כל איום, ללא תלות בערבויות בינלאומיות או בכוחות שיטור זרים (כמו יוניפי"ל בלבנון, שהוכח כלא יעיל).
עליונות ביטחונית קבועה: הטענה אומרת ששלום או הסדרים מדיניים אינם יכולים להתבסס על אמון, אלא רק על הרתעה מוחלטת ושליטה ביטחונית ישראלית בלעדית על המעטפת (למשל, בקעת הירדן, ציר פילדלפי).

3. שינוי האסטרטגיה
השינוי בא לידי ביטוי בצעדים צבאיים ומדיניים מוחשיים בשטח:
א. יצירת אזורי חיץ ורצועות ביטחון (Buffer Zones)
ברצועת עזה: צה"ל הקים רצועת ביטחון ברוחב של כקילומטר לאורך הגבול בתוך השטח הפלסטיני, שבה נהרסו תשתיות כדי למנוע כל אפשרות של התקרבות לגדר.
בדרום לבנון: המבצע הקרקעי והפעילות הצבאית נועדו לנקות לחלוטין את מרחב דרום לבנון (עד נהר הליטני או קרוב לכך) מתשתיות חזבאללה, מתוך כוונה למנוע מצב שבו כוחות רדואן יושבים "על הגדר" ומאיימים בפלישה דומה ל-7 באוקטובר.
ב. שליטה בצירים אסטרטגיים ומניעת התעצמות
ציר פילדלפי וציר נצרים: ההתעקשות הישראלית על החזקת ציר פילדלפי (הגבול בין עזה למצרים) נובעת ישירות מהתפיסה החדשה – ללא שליטה פיזית בצירי הברחה, האויב ישתקם ויתחמש מחדש. ציר נצרים משמש לעומק אסטרטגי שמפצל את הרצועה ומאפשר גמישות מבצעית.
ג. שינוי תפיסת ההגנה בישובים (הגנה אקטיבית)
חזרה לתפיסה של "קיר ברזל" יישובי: חימוש מסיבי של כיתות הכוננות, הקמת מכשולים פיזיים כבדים יותר סביב יישובים צמודי גדר, והבנה שהיישובים עצמם הם קו ההגנה הראשון ולא רק העורף.
ד. מעבר מהגנה והכלה להתקפה מונעת
במשך שנים ישראל הכילה את התעצמות חזבאללה והסתפקה ב"מבמ"ם" (המערכה בין המלחמות) בסוריה. האסטרטגיה הנוכחית עברה להנחת מכות מקדימות וסיכול איומים מטרים בקנה מידה רחב (כפי שראינו בחיסול צמרת חזבאללה, השמדת מערכי הטילים ובפגיעה בנכסים אסטרטגיים באיראן ובתימן).

לסיכום, האסטרטגיה החדשה של ישראל אומרת באופן ברור: הביטחון קודם לדיפלומטיה. ישראל אינה מוכנה עוד לקחת סיכונים טריטוריאליים תמורת הבטחות לשלום או שקט זמני. ההנחה הנוכחית היא שרק נוכחות פיזית, שליטה בצירי מפתח, ועומק טריטוריאלי יבטיחו שמתקפת פתע בסגנון ה-7 באוקטובר לא תתרחש שנית – לא מעזה, לא מלבנון ולא מיהודה ושומרון.