קצרצר לפרשת אחרי–קדושים : אמר ר' יונתן "טעיתי!"

בס"ד
קצרצר לפרשת אחרי–קדושים – אמר ר' יונתן "טעיתי!"
במה מצליחנים מתקשים מאוד? את התשובה למד הרב זקס משגריר ארה"ב בבריטניה בשעתו, פיליפ ליידר – ביכולת להודות בטעות.

במקום הודאה הם מצטדקים במקרה הטוב, או מאשימים את הזולת במקרה הפחות טוב.

אז איך מְפתחים אצלם את היכולת החסרה?

השגריר ואשתו הגו רעיון מבריק: במפגשים קבועים שהיו בביתם הם התחילו לשלב הרצאה של אישיות מפורסמת על "הפדיחה הגדולה ביותר שלי". וכשאתה נתקל בכל מפגש באישיות מפורסמת המתמקדת בתיאור ה"פדיחה" שלה, גם אתה מתרגל להודות בטעויותיך…
ומה קורה אצלנו ביהדות? יש לנו יום מיוחד שעליו מדובר בפרשתנו, אחרי מות – יום הכיפורים, ובמרכזו בקשת הסליחה.

הכוהן הגדול היה מתוודה על חטאיו ומכפר עליהם, ואח"כ עושה זאת ביחס לביתו, לכוהנים ולכל העם. ובימינו דומה שהווידוי האישי בולט עוד יותר.

יוה"כ על כל תפילותיו יוצר תרבות של הודאה בחטא ובקשת סליחה. והרב מציין, שקל יותר להודות בחטא בראותך שגם אחרים עושים זאת, ובבית הכנסת כל המתפללים לידינו מתוודים גם הם על חטאיהם. בווידויים שאנו אומרים ביוה"כ (וגם בימי החול לאורך השנה) רוב החטאים הם בתחום שבין אדם לחברו.

לדברי הרב, בשלוש דרכים עוזרת לנו היהדות להודות בטעויותינו:

א) בידיעה שה' מכיר אותנו ויודע שאיננו חסינים מפני חטא, ומה שהוא דורש מאיתנו הוא שנכיר בטעויותינו, נלמד מהן ונשתדל לא לחזור עליהן. לא החטא הוא העיקר [ונאמר בתנ"ך במפורש, שאין אדם שאינו חוטא], אלא תיקון החטא.

ב) בהבחנה הברורה בין החוטא לבין החטא, מוקיעים את המעשה אך לא מאבדים את האמון בעושה.

ג) בכך שיוה"כ מקרין על כל ימות השנה את תרבות הכנות, שמכוחה איננו מתביישים להודות בחטאים.

הרב מסיים את דבריו בציון העובדה, שהראשון שהודה בטעותו היה יהודה, כשאמר על תמר: "צדקה ממני"; שמו יהודה יכול לרמוז להודאה. בעקבותיו צעד דוד המלך שהיה מצאצאיו, והוא הודה בחטאו מיד, בניגוד לשאול, שרק לאחר שרשרת התחמקויות הודה בחטאו.

אנחנו נקראים יהודים על שם יהודה, ואם כן, כבר בשמנו ניתן למצוא רמז לכך שנדע להודות בחטאינו ובטעויותינו.
(ראו: הרב י' זקס, שיג ושיח, ב, עמ' 69-66; שיעורים במנהיגות, עמ' 43-40.)

שבת שלום וחודש טוב ומבורך,
קרדיט: פרופסור (אמריטוס) עמוס פריש , לשעבר ראש החוג לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן .  

קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות