הערבים כבר אינם “עם”. דעה

הערבים כבר אינם “עם”, וגם זאת אחת הקונספציות שצריכות להתרסק אחרי ה- 7 באוקטובר. הם היו פעם עם, והיום כבר אינם “עם”, הם עמים. איך אני מרשה לעצמי לקבוע דבר כזה בביטחון כזה? לפי העובדות בשטח:

לפני שני דורות, העזתים היו מצרים, לכל דבר ועניין. היום, כאשר בעזה יש מלחמה, המצרים אינם מאפשרים מעבר פליטים עזתים לתוך מצרים, ולהפך – מגביהים את הגדרות. הם אומרים בבירור: העזתים הם לא חלק מהעם המצרי, ואפילו יש עוינות בין שתי הזהויות הלאומיות האלה.

בלבנון, בלי שום קשר לישראל, הציבור הלבנוני מגרש בכוח ובאלימות את הפליטים הסורים. מדובר במדינות שלפני מאה היו מדינה אחת. היום הלבנונים רואים את הסורים ואומרים: אלה לא משלנו. הם מתלבשים אחרת, חושבים אחרת, מדברים אחרת, הם עם אחר. ההבדלים בין הסעודים למרוקאים, בין העיראקים לתימנים, גדולים הרבה יותר.

הניסיון המשמעותי היחיד למחוק את קווי הגבול והחלוקות הלאומיות החדשות במרחב הערבי היה דעאש, שניסה לאחד את המרחב לחליפות ערבית ולסתור את תוצאות הקולוניאליזם. אבל דעאש ניסה לעשות זאת באמצעות השלטת טרור קיצוני ודיקטטורה איסלמית על כלל עמי המרחב, שברחו הכי רחוק שאפשר מדעאש – אל הזהויות הלאומיות ה”חדשות” שלהם.

ככה מתעצב העולם. דורות משתנים, עמים נעלמים, עמים אחרים מתפצלים מהם או מופיעים במקומם. לפני 500 שנה כל אמריקה הלטינית היתה מרחב לאומי אחד, היום הארגנטינאים מתנשאים על הקולומביאנים והונצואלים רבים עם המקסיקנים. לפני מאה שנה היתה אומה ערבית, היום הם עמים נפרדים עם מוצא משותף, כמו העמים הלטיניים.

למה זה חשוב לנו? כי מי שלא רואה את המפה נכון, לא יכול לנווט ליעד הרצוי.

קרדיט: תום ווגנר     קרדיט לתמונה: arab america