מה שמספיק למב”מ לא יספיק למלחמה.

מב”מ הוא מצב השיגרה, מצב בו מתנהלים החיים לצד לוחמה קטנה כזו שלא מחייבת מאמץ לאומי עליון.
מה שמספיק ונדרש כדי להביס או אפילו רק להכיל מתקפות טרור מקומיות, הפגזות והפצצות מצומצמות ומוגבלות של האויב, ימי קרב בודדים וכד’.

מתקפות שבעיקרון הן מוגבלות לזמן קצר, לתקופה לא ממושכת וליעדים ספורים.

ובכן צריך היה להיות ברור שהכוח הנדרש לביצוע מוצלח של הנ”ל לא יספיק ולכן לא יצליח להשיג ניצחון גדול או אפילו רק הצלחה קטנה במלחמה כוללת, מלחמה ממושכת.

כאן טעו ובגדול מקבלי ההחלטות שלנו בתחום הביטחון והערכות העורף.

טעו ובגדול ב 40 השנים האחרונות.

המדובר במרבית מקבלי ההחלטות לובשי המדים והממונים עליהם בממשלות ישראל וכך גם מקבלי ההחלטות במרבית המדינות בעולם. הם טעו למרות שהוזהרו פעמים רבות ע”י גורמים שאינם שייכים לממסד.

 

יש לדעת שאין כאן ייחודיות היסטורית, ומסתבר שהכשל הזה חוזר על עצמו מעת לעת בהיסטוריה.

זה היה המצב של כל מדינות אירופה שלא היו מוכנות צבאית ומנטלית בשנות ה 30 של המאה הקודמת לתוקפנות של היטלר וגרמניה הנאצית.

זה גם היה המצב של ארה”ב בראשית שנות ה 40 של המאה הקודמת טרם המתקפה היפנית הרצחנית על הצי הגדול בנמל פרל הרבור.

זה היה ועדיין זה המצב של מדינות אירופה נוכח המתקפה הרוסית הנוכחית באוקראינה.

כעת מדינות אירופה מתחילות להשקיע כדי לשפר את מצבן.

זה הליך רב שנים וממושך, יתכן שיגיעו לאיזון של הכוח הנדרש למלחמה רק ואולי בעוד 20 שנה.

 

הכשל הנורא הזה היה גם כאן וזאת למרות שהאויב הפונדמנטליסטי מטהראן וארגוני הטרור הסרים למרותו מעולם לא הסתירו את כוונותיהם לחסל את “הישות הציונית”.

לכן מוטב שבטרם יופקו כאן הלקחים המדויקים על איך ומה צריך לעשות כדי לשפר ולתקן את הדרוש יש לבצע הערכה רצינית ולהבין מה נדרש כדי שנוכל לעמוד במלחמה אזורית, ממושכת ואכזרית.

מה נדרש בתחום בניית כוח המגן, מה נדרש בתחום בנית הכוח התוקף שזה לא אותו הדבר ומה נדרש בתחום הגנת העורף. מה דחוף לביצוע מיידי ומה ניתן לדחות לשנים הקרובות.

 

להערכתי הכנה מושכלת של המערכת הכוללת של מדינת ישראל למלחמה סביר שתקטין את סכנת המלחמה.

היום כל בר דעת יכול להבין שהמצב שלנו לפני מתקפת ה 7 לאוקטובר 2023 הזמין מתקפה. לאויב היה ברור שאנחנו לא מוכנים למלחמה. אני מעריך שלמחלוקת הפוליטית שהייתה ועודנה כאן הייתה השפעה, להערכתי רק השפעה שולית.

הגורמים הריאליים של עוצמת צה”ל ומוכנות העורף הם שגרמו לאוייב להבין שמדינת ישראל לא מוכנה כלל ועיקר למלחמה רב-זירתית.

 

להלן מס’ גורמים מכריעים שהאויב החמאסי הביא בחשבון בטרם תקף וכך גם האויב מלבנון ויש עוד:

1, היה כאן צמצום מטורף להערכתי חסר הגיון ושכל של גודל הצבא המשוריין והארטילרי של צה”ל , וזאת למרות שהאוייב הצהיר פעמים רבות שתקיפות חיל האוויר אינם מרתיעות אותו. האויבים מצהירים שהם בזים למי שרק תוקפים מהאוויר ורואים בצה”ל ובממשלת ישראל פחדנים.

האויב מורתע רק מכיבוש שטחים והערכה שלהם היתה שצה”ל והממשלה לא יעשו זאת מהחשש לאבדות כבדות של חיילים ואזרחים וחיילים חטופים.

כאן היה מכריע השיקול של גודל הצבא הקטן שלנו, צבא שלא מסוגל לפעול במקביל בכמה זירות.

במקביל האויב פיתח את יכולות התת קרקע לרבות שיגור של מרבית רקטות מבורות הירי, כך שלתפיסתם הם השיגו חסינות יחסית מפגיעת אש המטוסים.

 

2, העדר הגנה אווירית יעילה על העורף האזרחי והמתקנים החיוניים.

אמנם מדינת ישראל היא המדינה המוגנת בעולם מאש רקטות וטילים אך האויב ידע מה שכאן סרבו להבין שההגנה נגד רקטות וטילים אינה יעילה כנגד מתקפות של עשרות אלפי רקטות וטילים וכעת גם כטב”מים. מתקפות של אלפי רקטות, טילים וכטב”מים ליום לחימה אחד.

כאן האפשרות היחידה היתה, והינה, הגנת תותחי לייזר אך כאן ,את מה שידע האויב ,האחראים על בטחון המדינה סרבו להבין.

לא הבינו כיפת ברזל וטילי היירוט האחרים טובים למב”מ אין בכוחם להגן ברמה טובה במלחמה כוללת רב זירתית.

היום אנחנו משלמים את המחיר של הזחיחות הזו במלחמה עם החיזבאללה.

 

3, מוכנות העורף

האחראים ידעו שלמרות העבודה הגדולה שנעשתה בתחום הממ”דים עדיין יש פערים עצומים ברמת המיגון והמוכנות של המערכת האזרחית למתקפת רקטות וטילים נרחבת.

 

4, כיתות כוננות.

האויב ידע שהמצב כאן גרוע מאוד. הכיתות מעטות, קטנות, לא מאומנות ולא חמושות היטב.

לכן האויב העריך שהן יתקשו להגן על הישובים מכוחות כמו הנוח’בה החמאסי וראדואן של חיזבאללה.

אני חוזר, כל המידע הנ”ל, ויותר מכך, היה ברשות מקבלי ההחלטות אבל נראה שהוא לא עובד נכון ולא נקלט.

להערכתי זו היתה תוצאה של השקפת עולם שאינה קשורה למציאות וגם של בערות ביטחונית.

קרדיט: אלי בר און – מתמחה בכלכלה, טכנולוגיה של אמל”ח כטילים מדויקים ולייזרים רבי עוצמה, ראש צוות הגנה אקטיבית ואש מנגד של המכון לטרור של אוניברסיטת רייכמן ובחקר ביצועים.       קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות