קצרצר לפרשת "כי תשא": הכעס – מזיק או מועיל?

בס"ד

דרמה אדירה בפרשתנו – משה רבנו יורד מהר סיני ולוחות הברית בידו, אך בראותו את העם רוקד סביב עגל הזהב, הוא משליך את הלוחות מידיו ומשבר אותם. יש בכך ביטוי לכעס גדול כלפי מעשה העם. אע"פ שהכתוב מדגיש כי הלוחות היו "מעשה א-להים", אין בכתוב ביקורת על משה על שבירתם. חז"ל אף משבחים את משה על כך (לדוגמה: "'אשר שִברת' – יישר כוחך ששברת!"). כעבור שנים, בסיפור מי מריבה, כשהעם התלונן על היעדר מים, משה הגיב ונענש במניעת כניסתו לארץ. לפי הסברו של רמב"ם, הסיבה לעונשו הייתה דיבורו מתוך כעס. עולה השאלה: מה פשר התגובה השונה בתכלית על כעסיו של משה?

לפי רמב"ם (הלכות דעות ב, ג), מהרגשת כעס צריך להתרחק לחלוטין, אך מותר לאדם להציג עצמו ככועס כדי לעורר תיקון אצל מי שמושפעים ממנו – "כעס טיפולי". ולכן, כשהעם רוקד סביב עגל הזהב, הכעס הוא תגובה הולמת; אך כשהעם צמא וצועק, הכעס בעייתי. הרב זקס משתף בסיפור אישי שהשפיע עליו מאוד ואולי אף הציל את חייו: הוא נהג לעשן מקטרת, עד שאדם שהעריך מאוד כעס עליו על העישון. עבורו כעס זה היה כסטירת לחי, שגרמה לו הלם ותיקון.

ולכן, נחוץ שיקול דעת מתי בכל זאת הכעס (המעושה, לא כעס אמיתי!) אמור להועיל. שיקול הדעת מעיד על כך שלא מדובר בהרגשת כעס המשתלטת עלינו, אלא בדבר שאנו שולטים בו.
(ראו: הרב י' זקס, רעיונות משני-חיים, עמ' 93–96.)

בברכת שבת שלום ושמחה תמיד,

קרדיט: פרופסור (אמריטוס) עמוס פריש – ראש החוג לתנ"ך לשעבר – אוניברסיטת בר איראן

קרדיט לתמונה: מבט USA