יום האישה הבין לאומי באיראן

הקדמה קצרה – מעט אקטואליה
היום ב 8 במרץ, מציינים במדינות רבות בעולם את יום האישה הבין לאומי, בחלק מהמדינות העולם זה יום
חג רשמי.
באחת מהן – אוקראינה, הנסיבות השנה מקשות על חגיגת היום, ונשים אוקראיניות מצאו דרכים מקוריות
לציין את היום, המתריסות כנגד הצבא הרוסי שפלש למדינתן.
במדינה אחרת שבה היה זה יום חג רשמי – אפגניסטן, קשה לומר שיש לנשים האפגניות תחת שלטון
הטליבן, סיבה לחגוג.
יש מדינות שבהן זה יום חג לא רשמי, ויש מדינות בהן זה יום חג רק לנשים.
גם בשכונה המזרח תיכונית, מציינים את יום האישה הבין לאומי (או שלא), כל מדינה בדרכה.
אבל תרשו לי להתמקד רק במדינה אחת, שלמרות הכל נשים ממשיכות לנסות לציין את היום.

איך אם בכלל מצוין יום האישה הבין לאומי באיראן?
אני מניח שלא תופתעו לשמוע שבאיראן יום האישה הבינ”ל אינו יום חג רשמי, וגם לא יום חג בלתי רשמי,
ונשים שמנסות לציין או לחגוג את היום הזה תחת משטר האייתוללות, עלולות להיעצר ולעמוד לדין.

קצת היסטוריה
אבל ברשותכם אתחיל את סיפורו של ציון יום האישה הבינ”ל, לא עם משטר האייתוללות, אלא דווקא ב 23
במרץ 1924 כאשר ארבע נשים הובילו קבוצת נשים לתהלוכה וטקס לציון יום האישה בעיר רשת (رشت =
Resht ) בירת מחוז גילאן (עבור המתעניינים בהיסטוריה, אציין כי העיר תחת כיבוש רוסי בשנים 1920-
1921 והייתה הבירה של הרפובליקה הסובייטית של גילאן).

קשה לומר שהשלטון של השאה קיבל באהדה את הפגנת הנשים עם הנטיות הקומוניסטיות, והמשטרה
פיזרה את הטקס בלי כפפות משי, וחלק מהנשים נעצרו ונשפטו לעונשי מאסר.
זו הייתה עצרת ציון יום האישה הבינ”ל הראשונה והאחרונה באיראן למשך עשרות שנים רבות.

אוסיף שארבעת הנשים שהקימו תנועת נשים קומוניסטיות בשם סעדאת נסוואן (سعادت نسوان = Saadat
Naswan = שגשוג נשים) גם הקימו עיתון בשם סעדאת נסוואן קורייר (پیک سعادت نسوان = Saadat
Courier Naswan = השליח של אושר הנשים) שעסק בזכויות נשים, חברה וספרות, והיה הראשון מסוגו
באיראן.

קרדיט לתמונה: https://women.ncr-iran.org/

ומה קורה בתקופת משטר האייתוללות?
לאחר המהפכה האסלאמית שבה עלה חומייני לשלטון בפברואר 1979 ,וכחלק מהמהפכה האסלאמית,
הפך חומייני את לבישת החיג‘אב לחובה, והודיע על כך בנאום לאומה, ואמר שנשים שעובדות במוסדות
ממשלתיים, חייבות ללבוש חיג‘אב, ”כדי לשמור על כבודן”, למרבה האירוניה זה קרה, יום לפני ציון יום
האישה הבינ”ל.

למחרת ב 8 במרץ 1979 ,נשים רבות סירבו בעקבות כך לצאת לעבודה, ואלו שהלכו לעבודה במשרד
ממשלתי וניסו להיכנס למקום ללא חיג‘אב לא הורשו להיכנס, דבר שהוביל להפגנות נשים מחוץ למקומות
העבודה, ואלפי נשים הלכו ברחובות טהראן אל אוניברסיטת טהראן, אליהן הצטרפו תלמידות בתי הספר
מהעיר, בקמפוס האוניברסיטה ניסו הנשים לערוך עצרת מחאה, גם על החיג‘אב, וגם על התרבות מקרי
תקיפת נשים בימים שלפני הגנת המחאה.

ההפגנות נמשכו גם בחמשת הימים הבאים, וגם בעיר קום יצאו אלפי נשים ללא חיג‘אב להפגין, והתעמתו
עם גברים שהתנגדו ליציאתן לרחוב “כשהן חשופות“, היו מקרים בהם הנשים המפגינות הותקפו ע“י גברים
והיו התארגנויות של גברים שתמכו במחאת הנשים, שיצרו שרשרת אנושית משני צדי הצעדה ברחובות
הערים, כדי להגן על הנשים מהתוקפים.

אבל שרשרת אנושית בה גברים משלבים ידיים במטרה להגן על הנשים שצועדות, אינה יכולה לעמוד בפני
חבורת בריונים מוסטים ע“י אנשי הדת, וגם הגברים המגינים וגם הנשים הצועדות הותקפו.
תהלוכות והפגנות קטנות וגדולות שהגדולה שבהן הייתה של 15 אלף מפגינות ומפגינים, שהשתלטו למשך
שלוש שעות על מבנה בית המשפט בטהראן, המכונה גם “היכל הצדק“, ומשמש כיום את בית המשפט
העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן.

המשטר החדש באיראן, ראה את ההפגנות, כסכנה לקיומו, והתרסה כנגד סמכותו של חומייני ואנשי הדת,
ובוודאי שלא אהבו לשמוע את הדרישות החצופות (הזכות לבחור את הלבוש, שיוויון זכויות לנשים וגברים,
כולל בפוליטיקה, ושמירה על הזכויות החוקיות והחופש של נשים) והקריאות ברחובות שבהן צעקו מפגינות
ומפגינים ”בשחר החירות, יש היעדר חופש“ או ”ביקשנו חירות, קיבלנו דיכוי“.

כתוצאה מההפגנות, המשטר החדש נסוג באופן זמני מהדרישה החד משמעית מנשים לעטות על עצמן
חיג‘אב, ולאחר שמהשטר החדש גמר (תרתי משמע) עם המתנגדים השונים בפוליטיקה האיראנית, והבטיח
את מעמדו הבלתי מעורער, ביולי 1980 ,חזרה הדרישה מכל הנשים שרוצות להיכנס למשרדי ממשלה,
לעטות על עצמן חיג‘אב או צאדור.

ביולי 1981 ,כבר הוחמרה הדרישה, ונשים חוייבו להיות בלבוש צנוע ומכבד כמו חיג‘אב או צאדור, בכל
המרחב הציבורי, והעונש לאישה שתעז להופיע בציבור ללא חיג‘אב, יהיה 74 מלקות!

קרדיט לתמונה: אטליאר

ומה קרה מאז?
במשך עשרים שנה נשות איראן לא ממש ניסו להתגרות במשטר והבריונים מטעמו, ורק במרץ 2000,
בתערוכת הספרים שהתקיימה בטהראן, צויין יום האישה הבני”ל, לראשונה מאז ההפגנות של 1979.
אבל כשנשות איראן העזו שוב, לנסות ציין את יום האישה הבינ“ל, והפעם ב 2006 ,הן נתקלו בתגובה
אלימה של בריוני המשטר, וכך היה גם בשנת 2007 ,ובשנת 2009.

במשך השנים שלאחר מכן, נשים ציינו ברחבי איראן את יום האישה הבינ”ל בכינוסים סגורים, באירועים
פרטיים שנערכו בסתר, ללא הודעות פומביות, עד שבשנת 2018 בעקבות התארגנות בערוץ טלגרם איראני,
ניסו קבוצת נשים לצאת לרחובות טהראן, וניסו לקיים עצרת מול משרד העבודה, וכמובן שהעצרת השקטה,
פוזרה באלימות קשה, ועשרות רבות של נשים נעצרו.

בשנת 2020 שוב הייתה התארגנות של נשים איראניות לנסות לציין את יום האישה, ולאחר שראו את בריוני
המשטר מחכים להם במקום שנקבע מראש, עברה ההתכנסות לפארק אחר בטהראן (לא ידוע לי על מספר
המעצרים, אבל להבנתי ישנן נשים שעדיין נמצאות במעצר/ נשפטו לעונשי מאסר).

אסיים בברכת יום אישה שמח לכל הקוראות והקוראים, ובתקווה שבשנה הבאה, נשות איראן יוכלו גם הן
לחגוג את היום, ולא להיות נתונות לאיומי אלימות ומאסר, רק כי הן רוצות לציין את יום האישה הבינ”ל.

קרדיט: אביעד – – ערוץ מבט למזרח התיכון קרדיט לתמונה:  https://www.akg-images.com/