הסייבר של החמאס – לא מה שחשבתם.

פרשה רודפת פרשה, אבל האופן שבו שיווק צה”ל השבוע את חשיפת מתקפת הסייבר של החמאס על חיילי צה”ל שקול להתפעלות רבתי מיכולות של רקטות קסאם או גראד כאילו היו טילים בין יבשתיים או לוויינים. צה”ל זימן כתבים צבאיים וכתבי תקשורת זרה וערך גם תדרוך של אגף המודיעין, וכך יצר את הדרמה. ומה הסיפור בפרופורציה הנכונה שלו? היכולת של החמאס להפעיל פרופילים מזויפים באינטרנט, ושכנוע של חיילים להוריד אפליקציית צ’אטים מזויפת, שהיא, למעשה, תוכנת פריצה בסיסית של האקרים.
מדובר ביכולות שכל האקר מתחיל מכיר, והן רחוקות מיכולות הסייבר של ישראל ושל שחקנים אחרים בזירת הסייבר העולמית, כמו המרחק בין רצועת עזה והחלל החיצון. אז הנה כמה עובדות שישימו דברים בפרופורציה: מלחמת הסייבר מתנהלת ללא הפסקה, והחמאס הוא שחקן שולי בה. הרשתות החברתיות מלאות בפרופילים מזויפים שנשתלו מאינספור סיבות, והחמאס ממש לא המציא את זה. גם לא את השימוש באפליקציות כוזבות. יחידת הסייבר של החמאס מוכרת בצה”ל מזה מספר שנים, ודליפת המידע החמורה נובעת מהכישלונות של צה”ל בחינוך החיילים להגנה על המידע יותר מאשר מיכולותיו הטכנולוגיות של האויב, במקרה הזה.
“מתקפת סייבר” אחרת שביצע החמאס בחודש שעבר באה לידי ביטוי בשתילת שקופית מטעמו במקום שידורי ערוץ עשר שנקלטים מצלחת לוויין המחוברת לאחוזים אחדים מהצופים בארץ. במקרה הזה שלח החמאס את השידור בתדר הלוויין שאינו סודי. מסיבות כלכליות, עוצמת השידור היא נמוכה מאוד. לקח עשר דקות עד שהגיע למפעילי השידורים מידע על השקופית, והיא הוסרה בזכות פעולה פשוטה של הגברת עוצמת האות.
וגם זה: בעוד ימים אחדים תפורסם על ידי כותב שורות אלה פרשה אחרת של תקיפת סייבר חמורה בישראל. מדובר בפעולה שבוצעה על ידי אויב סייבר מתוחכם הרבה יותר מאשר החמאס, והיא סוכלה בפעולה ישראלית מתוחכמת לא פחות. פרטים בקרוב.

פרופורציה 2 : דאעש בישראל
הפרסום המנופח של מתקפת הסייבר של החמאס היה כמעט בהיקפים של הארוע הביטחוני המרכזי באמת של השבוע: פיגוע הדריסה הנורא בשכונת ארמון הנציב בירושלים, בו נהרגו ארבעה קצינים וקצינות ו-15 צוערים נפצעו. הפיגוע בוצע על ידי מחבל שאינו “חשוד מיידי”: פאדי אל קנבר 28 מג’בל מוכבר, שנהרג מירי החיילים, היה אב לארבעה ילדים.
תחת הזעזוע הציבורי העצום מהפיגוע התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני לדיון, שבו השתתפו ראש הממשלה ושרי הקבינט, ביניהם שרי הביטחון וביטחון הפנים, השתתפו גם הרמטכ”ל, ראש השב”כ והמפכ”ל. רה”מ והשרים שמעו מפי גורמי הביטחון את פרטי הפיגוע ועל כך שהוטל כתר סביב ג’בל מוכאבר. בדיון החליטו ראש הממשלה והשרים על הריסת בית המחבל בהקדם האפשרי ועל דחיית בקשות לאיחוד של בני משפחת המחבל עם אנשים מעזה ויו”ש ולמנוע את העברת גופת המחבל למשפחתו. בנוסף הוחלט לעצור מנהלית אנשים שמביעים הזדהות עם ארגון דאעש. ראש הממשלה נתניהו גם נתן הנחיה לבדוק את הדיווחים לפיהם היו במקום בני מיעוטים שהביעו שמחה על הפיגוע, ואם קיימים כאלה יש למצות עימם את הדין.
“לפי כל הסימנים המחבל הוא תומך המדינה האיסלאמית”, אמר נתניהו. החלטת הקבינט שזכתה לפרסום הרב ביותר היא זו שעסקה במעצרים המנהליים של תומכי דאעש. וגם כאן, מתבקש להכניס את הדברים לפרופורציה: האמת היא שההחלטה נפלה על מערכת הביטחון די בהפתעה והיא קשה לביצוע משום שאין באמת ארגון שנקרא דאעש בישראל. ההחלטה מדברת על מעצר מנהלי ל”תומכי דאעש”, אבל היא מצריכה את השב”כ לחדור עמוק לתוך המחשבות של אנשים, משום שדאעש זה רעיון יותר מאשר ארגון.
מחשבות לא ייקראו, כמובן. תחת זאת, מחפשים כעת במערכת הביטחון תומכי דאעש ברמת סיכון גבוהה במיוחד בעיקר על פי התבטאויות שפורמו ברשתות חברתיות ומידע שמגיע מסוכנים בשטח. בנסיבות האלה, אם יבוצעו מספר מעצרים מנהליים של “תומכי דאעש”, בעקבות החלטת הקבינט, זה יחשב הרבה.
ומה לגבי פעילות דאעש ממשית בישראל?
מניתוחים של השב”כ שהוצגו לא פעם גם בפני שרי הממשלה, עולה כי יש שלושה מוקדים של הזדהות עם דאעש שהגיעה עד כדי הקמת תאים קטנים של הארגון – בצפון הארץ, בקרב בדואים בנגב, ובמזרח ירושלים. לגבי הצפון, מוכרת בעיקר פרשה משנת 2014 שבה נעצרו 7 תושבים ערבים, רובם מסכנין, בחשד לפעילות דאעש.
במהלך חקירתם בשב”כ הודו חברי ההתארגנות כי התאגדו לכדי קבוצה דתית-לאומנית סביב אידיאולוגיית ה”סלפיה ג’האדיה”, הדוגלת בג’האד עולמי, ובהמשך הדרך הכריזה על עצמה כנאמנה לדרכה ולאידאולוגיה הקיצונית של ארגון דאעש.
לפי השב”כ, במסגרת החקירות עלה כי חלק מחברי ההתארגנות השתתפו במספר מפגשים עם שיח’ ג’האדי בכיר ומוכר בצפון. הפגישות עם השיח’ התמקדו בלימודי דת והכרת דרכי הסלפיה ג’האדיה, תוך שהשיח’ קורה להם לפעול לגיוס נוספים לזרם הסלפיה ג’האדיה וזאת באמצעות הטפה לדת ושכנוע להאמין בדרך הג’יהאד.

התארגנות האסורה נהגו לקיים מפגשים חשאיים וממודרים בהם עסקו באידאולוגיה ה”סלפיה ג’האדיה”, בפעילות דאעש בסוריה, ובהכנות לקראת יציאה ללחימה בסוריה. מפגשיהם כללו, בין היתר, הכשרה בהכנת בקבוק תבערה ושחיטת בעלי חיים כהכנה וכחיזוק הנפש לקראת שחיטת ‘כופרים’ על אדמת סוריה.
בנוסף, עמדו חברי הקבוצה בקשר באמצעות האינטרנט עם פעילי דאעש בסוריה, ביניהם, אזרחים ישראלים שיצאו לסוריה כדי לצטרף ללחימה בשורות ארגון דאעש.
במקרה הזה ננקטו כנגד אנשי דאעש הליכים משפטיים מקובלים, כולל הגשת כתבי אישום, ולא נעשה שימוש בצווי מעצר מנהלי שהתכלית שלהם היא בדרך כלל מניעה מראש של סיכון ביטחוני. כך גם היה לגבי פרשת של אנשים מהכפר הבדואי חורה שליד דימונה, חלקם מורים במערכת החינוך, שהואשמו בפעילות דאעש.
בעקבות פעולות סיכול מעין אלה, לא ידוע כיום על תאי דאעש משמעותיים בישראל או במזרח ירושלים. גם ביהודה ושומרון אין פעילות דאעש משמעותית. שם פועלים כנגד כל ניסיון להקים תשתית של דאעש גם כוחות הביטחון הפלשתיניים ולא רק השב”כ הישראלי.
לפי נתוני מערכת הביטחון, פעילי דאעש המשמעותיים ביותר שהם מחזיקי תעודת זהות כחולה, הם כאלה שנענו לקריאת הג’יהאד ויצאו להילחם בשרות הארגון במלחמותיו בסוריה ובעיראק. עד כה ידוע על 60 ישראלים שיצאו להילחם בשורות דאעש. 11 מהם נהרגו בקרב. אחוזי ההרג הגבוהים ותבוסות דאעש עצרו כמעט לגמרי את הגיוס של דאעש בישראל. הגיוס ממשיך להתבצע בטפטופים באמצעות האינטרנט (וסביר להניח שגם באתרים “צדדיים” כאלה יש לא מעט ישויות אינטרנטיות פיקטיביות, שמופעלות על ידי גורמי עניין שונים).

קרדיט:מאמרי ביטחון.