הרגע המביש במורשת אובמה – ה"וואשינגטון פוסט".
הכותב Charles Krauthammer הינו בעל טור ב WP ופרשן פוליטי ב FOX
“When the chips are down, I have Israel’s back.”— Barack Obama, AIPAC
conference, March 4, 2012
הקהל – ברובו המוחלט יהודי, נאיבי – הריע לו בהתלהבות. ארבע שנים מאוחר יותר – כשאינו עומד יותר לבחירה, וחודש לפני שהוא עוזב את המשרד, וללא צורך להטעות יהודי או גוי שוב – אובמה לקח את גבה של ישראל ותקע בו סכין.
אנשים רבים אינם מבינים את הנזק שנגרם לישראל על ידי הימנעות ארה”ב והעברת ההחלטה של מועצת הביטחון המגנה את ישראל. הממשל מציג את זה כמדיניות רבת השנים של ארה”ב המתנגדת להתנחלויות.
שְׁטוּיוֹת. בכל 35 השנים האחרונות, כל הממשלים, כולל אובמה עצמו כאשר עמד לבחירה מחדש ב 2011, הגנו בישראל עם הווטו האמריקאי, כי החלטה כזאת במועצת הביטחון נותנת תחמושת משפטית עצומה לכל תומכי החרמות, האנטישמים, ותובעים אירופאים קנאים לקנוס ולהעניש את ישראל.
ישראלי שחי או עובד בעיר העתיקה של ירושלים הופך מצורע בינלאומי, פושע פוטנציאלי – שלא לדבר על חיילי צה”ל. “כל טייס וכל קצין וכל חייל,” אמר אחד ממקורביו של אבו מאזן מנהיג פלסטין, “אנחנו מחכים לו בהאג” – כלומר, בבית הדין הפלילי הבינלאומי. יתר על כן, ההחלטה מערערת את היסודות של חצי מאה של מדיניות המזרח-התיכוני האמריקאי. מה המשמעות של “שטחים תמורת שלום”, אם השטחים שישראל אמורה לסחור בהם לטובת שלום מוכרזים מראש כאדמה פלסטינית ללא שום מתן אפשרות לתביעות ישראליות?
עקרונות השלום עליהם נאם בהתלהבות מזכיר המדינה ג’ון קרי ביום רביעי הם כמעט זהים לחלוטין לפרמטרים של הנשיא קלינטון שנדחו ע”י יאסר ערפאת בשנת 2000 והוצעו ע”י על-ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט בשנת 2008 למחמוד עבאס שסירב לקבלם.
קרי בנאומו הארוך לא הזכיר דבר מאלה משום שהיא חותרת תחת הנרטיב שישראל האשמה. עם זאת הסרבנות הפלסטינית עובדת. מועצת הביטחון הכריזה על השטחים הפלסטיניים – מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר. מה ימריץ את הפלסטינים לשאת ולתת כאשר הם יכולים לקבל את התנאים – והטריטוריה שהם מבקשים בחינם?
הממשל טוען במין תמימות פסיבית על נוסח ההחלטה, כאילו נחת עליהם ברגע האחרון. אנחנו צריכים להאמין כי נותני החסות לכאורה – ניו זילנד, סנגל, מלזיה וונצואלה שאינה יכולה לספק את אנשיה שלה עם נייר טואלט, שלא לדבר על אוכל – שבמשך חודשים אספו את הפרטים של הדיור היהודי במזרח ירושלים. שום דבר לא חדש כאן, מוחה סגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס: “כאשר אנו רואים את העובדות בשטח, שוב, עמוק לתוך הגדה המערבית שמעבר לגדר ההפרדה, אנו מרגישים צורך לדבר נגד פעולות אלה.”
זו הטעיה. כולם יודעים כי המאחזים המבודדים הם לא העניין. בשום הסכם שלום, הם לא יישארו. גם שר הביטחון מהימין אביגדור ליברמן, המתגורר באחת מההתנחלויות בגדה המערבית, הצהיר בפומבי כי “אני מסכים לפנות את התנחלות שלי אם באמת יהיה פתרון של שתי מדינות.” איפה המכשול לשלום?
קטגוריה שנייה הם גושי ההנחלויות. גם כאן, אנו יודעים מראש כיצד אלה יטופלו: הם יהיו בשטח ישראל, ובתמורה, ישראל תתן אדמה חלופית למדינה הפלסטינית. איפה המכשול לשלום כאן?
הקטגוריה השלישית והמסובכת ביותר שהחלטת מועצת הביטחון 2334 במפורש מגנה: מזרח ירושלים. זה לא רק שערורייתי; זה אבסורד. אמריקה באי הטלת הווטו על ההחלטה, קבעה שעל פי החוק הבינלאומי, הכותל אינו חלק מהמדינה היהודית, כמו כן הר הבית, וגם הרובע היהודי כולו הנמצא בירושלים, כל אלו שייכים לפלסטין.
הר הבית הוא האתר הקדוש ביותר ליהדות. לומר שהר הבית אינו חלק מהמדינה היהודית זה כמו שמועצת הביטחון תכריז שמכה ומדינה שייכים לחבל ארץ שלאיסלאם אין תביעה עליו.
כזה הוא היקום האורווליאני בו ישראל שוכנת.
לכל הפחות, על אובמה היה להתעקש להסיר כל התייחסות לירושלים המזרחית או לאיים בהטלת וטו. למה הוא לא? זה לא מובן – אולי נקמה אישית על בנימין נתניהו. או אולי כגילוי של אנטיפתייה עמוקה לישראל שפשוט חיכתה למתן ביטוי פומבי בטוח.
עוד רגע במורשת ברק אובמה, והמביש ביותר שלו.
תרגם:ד”ר יאיר כהן.