אגדה בלב ים: סיפורו של אלוף יומי ברקאי – גיבור שנוי במחלוקת

מיכאל ברקאי, נאלץ לפרוש מצה”ל בשל אישום בניסיון אונס שממנו זוכה. חבל שסיום הקריירה העיב על עיטור המופת שקיבל על כך ששיתק שני חילות ים אויבים

ד”ר אורי מילשטיין – מעריב

מיכאל ברקאי (צילום: באדיבות מוזיאון חיל הים וההעפלה. רפרודוקציה: אופירה הלוי)

בשעה 02:57, אור ליום ראשון 7 באוקטובר 1973, כשקווי ההגנה של צה”ל ברמת הגולן ולאורך תעלת סואץ קרסו, וצה”ל עשה הכנות לפיצוץ הגשרים על הירדן כדי להקשות על הסורים לכבוש את עמק החולה ועמק הירדן, דיווח מלב ים מפקד שייטת 3 של ספינות הטילים, אל”ם מיכאל (יוּמִי) ברקאי, למפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, את תוצאות הקרב הימי הראשון בהיסטוריה של סטי”לים נגד סטי”לים, מול עיר הנמל המרכזית של סוריה, לטקיה: “סיכום מצב: הטבעתי 1 ספינת טורפדו, 1 מקשת, 3 סטי”לים, השלישי עלה על החוף ובוער”. תלם המאושר שלח את סגנו וראש מטה החיִל, תא”ל צבי תירוש, לדווח לרמטכ”ל על ההישג. דדו האזין טרוט עיניים והשיב: “אתה מביא לי את הידיעה היחידה שמחממת את הלב היום”.

יוּמִי היה המפקד הבכיר היחיד במלחמת יום הכיפורים שבניגוד לבכירים אחרים, כאלעזר, אריק שרון ויצחק חופי, לא נאמרה עליו מילת ביקורת אחת. תפקודו היה מושלם. הוא היה מהמפקדים הבכירים היחידים שזכה בצל”ש (עיטור המופת, אף שהגיע לו עיטור הגבורה) שעליו נכתב: “במלחמת יום הכיפורים שימש אל”ם מיכאל ברקאי כמפקד שייטת ספינות הטילים של חיל הים. הוא הנהיג את השייטת בקרבות ימיים רבים וזכה לניצחונות מרשימים על האויב. הוא ביצע משימות בקרבות ימיים רבים, וזכה לניצחונות מרשימים על האויב. את משימותיו הוא ביצע אגב גילוי רמת מנהיגות גבוהה, עוז רוח, תושייה ודבקות במטרה, תחת מטחי טילים ואש תותחי־חוף, וקבע במנהיגותו סטנדרטים גבוהים לקרב הימי המודרני”.

בטקס קבלת העיטור אמר יומי: “לכל לוחם בשייטת יש מילימטר מן העיטור”. מפקד חיל הים וראש השב”כ לשעבר, האלוף בדימוס עמי אילון, בעצמו בעל עיטור הגבורה בעקבות הפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, דחה את הצניעות הזאת וקבע: “יומי קיבל את עיטור המופת לא בשם ספינות הטילים ומפעיליהם, אלא בזכות תפקודו שלו בלבד: איפה שהוא פיקד אישית – שם ניצחנו. איפה שפיקדו אחרים בשייטת – לא ניצחנו. יומי פיקד אישית בכל הקרבות הימיים שבהם הטבענו ספינות טילים, באותה מלחמה”.

לפי קצין אג”ם לשעבר של חיל הים, אל”ם בדימוס דבל’ה בר, בעל עיטור המופת על תפקודו בפשיטה על האי גרין, “כל מפקדי חיל הים אחרי יומי לא היו ימאים כמוהו ולא הגיעו לרמתו בשליטה על אוניות מלחמה בים”. מדובר בטרגדיה ישראלית, יש שיאמרו אפילו במימדים תנ”כיים. לפיכך חובה לספר לישראלים את סיפורו המלא, למען ידעו, יזכרו ויוקירו.

יומי נולד ב־1935 למשפחה קשת יום בעיירה הקטנה פלוישט הסמוכה לבירת רומניה, בוקרשט. רומניה הפאשיסטית לא נטתה חסד ליהודים. כשהיה בן 4 פרצה מלחמת העולם השנייה, ולפי דבריו לבנו, רהב, “נאלצנו לערבב נסורת בלחם, שיהיה מה לאכול”. בדצמבר 1947, לאחר פרוץ מלחמת העצמאות הוא הצטופף יחד עם הוריו משה ורחל בורסוק, אחיו אברהם (בומי) ועוד 7,732 מעפילים באוניית המשא שהובילה עד אז בננות, “פן קרסצ’נט” (שמה העברי “עצמאות”), בדרכם מחוף בורגס שבבולגריה לחיפה. אוניות הצי הבריטי הפנו את האונייה לקפריסין. במחנה המעצר על האי חגג יומי את הבר מצווה שלו. אחרי חודשים אחדים עלתה המשפחה למדינת ישראל ונשלחה לגור בבית ערבי נטוש ומט לנפול בגבול יפו-בת ים, ברחוב באר שבע היום. הם התגוררו בתנאים קשים מאוד עד סוף שנות ה־60. אביו עבד כגנן בעיריית בת ים במשכורת מינימום, ויומי, שלמד בערב, עבד ביום כדייג וכנער שליח כדי לעזור למשפחה. בשל חיבתו לים הוא הצטרף לסקציה הימית של הפועל בת ים, ונמנה עם נבחרת הפועל בשיט מפרשיות 420. דבל’ה בר, הצעיר ממנו, נמנה אז עם הסקציה הימית של הפועל תל אביב. לדבריו, “יומי היה עקשן מאוד וכבר כשהיה נער ניכרה בו קשיחות לא אופיינית לבני גילו ותשוקה עזה לנצח”.

יומי התגייס לנח”ל ב־1954, עבר לחיל הים, סיים ב־1957 מחזור ה’ של קורס חובלים, שירת באילת כקצין זוטר בספינת טורפדו, נשא לאישה את רחל, ואחרי שנתיים התנדב לשייטת הצוללות. הוא סיים קורס מפקדי צוללות באנגליה, וב־25 בינואר 1968, לאחר שטבעה הצוללת דקר, הוא פיקד על הצוללת לווייתן. סגן מפקד דקר היה אחיו בומי. יומי קיבל את ההודעה על האסון כשהיה באימונים בלב ים. מפקד חיל הים, שלמה אראל, דרש ממנו לשוב מיד לחיפה לבדיקת הצוללת. אבל בלחצו אישר לו אראל לחפש את הדקר באזור הטביעה המשוער, אף שהסיכוי למוצְאה היה אפסי. לפי אל”ם בדימוס, רהב ברקאי, בנו של יומי, “טביעת הדוד אברהם השפיעה קשה על המשפחה. זמן קצר אחר כך נפטר הסבא משה”.

קשיחותו ומנהיגותו של יומי כמפקד צוללת, בייחוד לאחר טביעת אחיו, עשו רושם רב על מפקד החיל, אברהם בוצר (צ’יטה), שהחליף את אראל. ב־1969 הוא מינה אותו למפקד בסיס אשדוד, שכלל את חופי סיני, רצועת עזה וים המלח. סיפר אל”ם בדימוס דני מלמד, ששירת אז במטה של יומי: “הוא בא לאשדוד עם גישה מבצעית ברורה. הוא חשב מחוץ לקופסה. בזכות נחישותו הוא הקים אז בסיס חדש, ‘דפנה’, בברדוויל, שהיה תשמוע של החיל על הבסיס המצרי פורט סעיד. היו לנו שם אמצעי גילוי מתוחכמים, והיה לו תפקיד חשוב במלחמת ההתשה במלחמת יום הכיפורים”.

ב־1971 הבין יומי כי הלוחמה הימית בעולם עוברת מהפך, מהתבססות על ספינות מערכה כבדות המצוידות בתותחים, להתבססות על ספינות קלות וטילים. הוא שוחח על כך עם בוצר, שהיה מרוצה מאוד מתפקודו באשדוד, העביר אותו לשייטת הסטי”לים, ומינה אותו ישירות לפקד על הסטי”ל אח”י מזנק, ועל פלגה של שלוש ספינות. סיפר קצין המכונות בסטי”ל אח”י מבטח, רס”ן בדימוס שמוליק פרלמן: “בראשית שנות ה־70, אחרי מסדר בוקר, ישבתי עם הצוות שלי וחילקתי עבודה. לפתע נפתחה הדלת מלמעלה וראיתי נעליים גבוהות, שלא היו מקובלות בחיל הים, יורדות אלי בסולם. שמעתי קול בס שואל ‘מי כאן הצ’יף?’. אמרתי ‘אני’. הוא התייצב מולי ואמר ‘שלחו אותי אליך, אני מתמחה להיות מפקד סטי”ל. באתי להתמחות במכונות הספינה’. עשיתי לו התמחות מהירה במשך יום וחצי, והוא יצא מקצוען. כשסיים את ההתמחות אסף את כל קציני הפלגה ואמר: ‘מעכשיו אינכם ימאים, אתם לוחמים”.

את מהפכת הסטי”לים בעולם ובצה”ל הסביר קצין האג”ם של שייטת 3 לשעבר, אל”ם בדימוס אודי הראל, שאביו, שלמה, כסגנו של יוחאי בן נון, ומפקד חיל הים לשעבר, חולל את המהפכה: “במלחמה הקרה שאחרי מלחמת העולם השנייה חששו הסובייטים מפלישת צבאות נאט”ו, ולא היו להם כלים להתמודד עם הציים המערביים. כדי להגן על עצמם הם הגדילו את טווח התותחנות מהחוף, על ידי פיתוח רקטה מכוונת מכ”ם שאותה הם הרכיבו, בשלב שני, על ספינות קטנות וזריזות, שהחליפו את ספינות הטורפדו הישנות, זאת כדי לארוב לציים המערביים ולפגוע בהם מרחוק. החשיבה הסובייטית הייתה הגנתית. אבל הרקטה הזאת, סטיקס, לא הייתה טיל ים־ים על מאפייניו הייחודיים. בשנות ה־60 סיפקו הסובייטים ספינות טילים אלה לציים של סוריה ומצרים. יוחאי ואבא הבינו שלא יוכלו להתמודד עם ספינות אלה והובילו מהפכה בחיל הים הישראלי שיושמה כשאברהם בוצר פיקד על החיל ויומי שירת בשייטת 3 והתגלה כרב־חובל וכמפקד פלגה הבולט ביותר. הם בחרו לבנות ספינות טורפדו גרמניות קלות מסוג ‘יגואר’ שקיבלו בישראל את הכינוי ‘סער’. הן נבנו במספנות שרבורג שבצרפת”.

במקביל פותח ברפאל ובתעשייה האווירית טיל הים־ים גבריאל, שבמקורו הוצע לחיל האוויר ולחיל התותחנים, ונדחה. הבעיה הייתה שמשקל ראש הנפץ של הסטיקס הוא חצי טונה, ושל הגבריאל 80 קילו, טווח הסטיקס 50 ק”מ ושל הגבריאל 20; לסטיקס היה ראש ביות שאפשר לו להינעל על מטרתו, לעקוב אחריו במים, וכך לכוון את מעופו, ואילו את הגבריאל יש לכוון מן הספינה. על פי תא”ל בדימוס אלי רהב, שהיה מפקד פלגה בשייטת ב־73′: “מפקדי השייטת שקדמו ליומי, שבתאי לוי והדר קמחי, פיתחו תורת קרב שהייתה מבוססת על יתרון טכנולוגי ישראלי באמצעי גילוי אלקטרוניים, על הזמנת חיל אוויר העדיף שלנו להעסיק את ספינות האויב כשהן מתגלות, על הטעיה אלקטרונית של הסטיקס ועל קיצור מהיר של הטווח כדי להטביע את ספינות האויב. ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה קיבל יומי מביני תלם את הפיקוד על השייטת, וניצל את 120 הימים האלה ליישום מקצועי של תורת הקרב, במגמה התקפית אגרסיבית שכמוה לא הכירו עד אז בחיל. הוא שם דגש על הטמעת השימוש באמצעים להטיית טילים; הוא שיפר מאוד את המיומנות של כל אנשי הצוות; הוא תרגל אותנו יומם ולילה בעקשנות ובקשיחות שרק הוא היה מסוגל; הוא היה מפקד מחוץ לקופסה ולכמה מפקדים בכירים קשה היה ‘לאכול’ אותו”.

אם הרוב המוחלט של זרועות צה”ל התחילו את מלחמת יום הכיפורים עם מחדל מודיעיני, הרי שחיל הים התחיל עם הצלחה מודיעינית. מפקד פלגה בשייטת באותם ימים, אל”ם בדימוס מיכה לצרוס, סיפר בפודקסט “עושים היסטוריה” לרן לוי: “ראש מספן מודיעין בחיל הים, רמי לונץ, כבר בא והתריע מוקדם – הקווים האדומים של חיל הים לקראת מלחמה מתמוטטים בזה אחר זה. מפקד חיל הים קיבל את זה”. אנשי אמ”ן לא היו מוכנים לשמוע את לונץ. ואז, בחברת תלם, הוא הציג את טיעוניו באוזני דדו שאמר לתלם: “יש לי קמ”ן (אלי זעירא) שקבע שלא תהיה מלחמה, ואני פועל לפי קביעתו. לך יש קמ”ן שאומר אחרת, פעל לפיו”. כך נהג תלם למזל כולנו, ויומיים לפני פרוץ המלחמה הוא קיים תרגיל גדול של חיל הים בין קפריסין לחיפה, שבו תרגלו כל יחידות החיל, ובעיקר שייטת 3, מצב של מלחמה. ביום שישי 5 באוקטובר התכנסו קציני השייטת לסכם את לקחי התרגיל. זמן קצר לאחר הפתיחה הודיע יומי: “מחר מתחילה מלחמה. התפזרו לספינות להכין אותן באופן מושלם”.

בהתכנסות בלילה הוא נשאל, לפי שמוליק פרלמן, “מה יקרה אם בהתקפה ייפגע אחד הסטי”לים?”, והשיב: “נמשיך בהתקפה, ולאחר שנשמיד את האויב נחזור לסטי”ל הפגוע לאסוף את הגוויות”. איש לא העז לומר דברים כאלה בחיל הים עד אז.

על פי תוכנית המלחמה של סוריה ומצרים, היו אמורות ספינות הטילים שלהן, קומאר ואוסא, להגיע למרחק של 40־50 ק”מ מחופי חיפה ותל אביב, לשגר טילי סטיקס ליעדים אסטרטגיים בערים המרכזיות של ישראל ולקיים הסגר על נמלי ישראל. לפי מיכה לצרוס, בראיון איתי, “משימת ספינות הטילים שלנו, בהתאם לתוכנית ‘סלע’ המטכ”לית, הייתה להתפרס, בפרוץ המלחמה, במרחק 60 מייל מהחוף, להמתין שיבואו סטי”לים סוריים, למנוע מהם להתקרב למרחק מסוכן מהחופים, ואז להזמין מטוסים שלנו שיטרידו את הסטי”לים וימנעו מהם לשגר טילים, ובחסותם לפרוץ את חגורת טילי הסטיקס, להשמיד או להבריח את הספינות”. בנוסף לכך תכננו הסורים והמצרים לקיים הסגר על נמלי ישראל, ולמנוע החשת אמצעי לחימה חיוניים. תפקיד השייטת של יומי היה להבטיח שזה לא יקרה.

מכיוון שתלם ויומי סיכמו לא לפעול לפי תוכנית “סלע” בלי אישור הרמטכ”ל, הורה יומי ללצרוס בעל פה (כדי שלא יישארו מסמכים) בעשר בבוקר, ארבע שעות לפני פרוץ המלחמה, לצאת עם פלגתו, אח”י מבטח ואח”י רשף, לגבול סוריה־לבנון, כתשמועים, ולהאזין באמצעים המיוחדים שלהם למהלכים הסוריים בים. שעתיים אחרי פרוץ המלחמה הודיע יומי לתלם: “מזנק, חנית וגעש עוזבות את הנמל”. אחרי 40 דקות: “אני נמצא במזנק עם געש וחנית, בדרכי להתחבר עם רשף ומבטח”. בשעה 16:37, בדרך ללטקיה הוא פקד על מפקדי חמש הספינות שבפיקודו לשמור על דממת מכ”ם, כדי שהסורים לא יבחינו בהתקרבותם אליהם.

למחרת לפני הצהריים, בתחקיר חיל הים על הקרב, אמר יומי: “ברור היה לי כי אם יתפוצצו 400 ק”ג חומר נפץ בסיפונו של סטי”ל, ייוותרו דקות אחדות של חסד אחרון על פני המים. היה זה המבחן העליון לכל המאמצים שהשקיע חיל הים: היצליחו כל אלה ויגשימו את התקוות הרבות שתלינו בהם. השייטת סיימה לפני הקרב תרגול ימי־קרב ונמצאה בכוננות גבוהה. בחודשים שקדמו לקרב הייתה מתיחות גבוהה, ומספר פעמים יצאנו והחזירו אותנו. הדבר הראשון שהדאיג אותנו, הלוחמים בשייטת, היה האם נגיע לידי קרב? האם לא יעצרו אותנו? האם לא יבטלו את האישור? כשהתקרבנו ללטקיה, התמונה הייתה מאוד דומה לתמונה של תרגיל בשייטת, למעט שזה היה על באמת. די גנבתי את גבול טווח המכ”ם הסורי. היו תנאים די טובים בהתחלה. בטווח 10,000 רגל התגלה כלי אחד בודד. לא היה מה להיבהל. לא היה הגיוני שזאת ספינה צבאית. יריתי שני צרורות, ואז הוא ירה לכיוון הכללי. ירינו מ’מזנק’ פגז. כנראה שפגענו בו. התחיל להתמסמס. משם ועד לטקיה זה 40 דקות. ל’חנית’ אמרתי להישאר שם ולהוריד אותו מתחת למים ולארבעת האחרים לרוץ קדימה.

“נתגלתה מטרה אחת, 32 אלף רגל. הייתה זאת מקשת טי 43. יריתי מיד ‘אבשלומים’ (אמצעים להטות טילים – א”מ). טיל עם 500 ק”ג חומר נפץ עף באוויר, ואתה יודע שהוא כוון נגדך, לא יודע אם יפגע בך, אבל יודע שהוא מכוון לפגוע בך. ראינו את הטילים, הפחד הלך וקטן ככל שהטילים הלכו ופספסו. הם נפלו 150־500 יארד מאיתנו, בצד של האמנונים (אמצעים נוספים להטות טילים באוויר – א”מ). אחרי שני טילים יצא מהם אבק וזה היה חלום בלהות. שלושה טילים שלנו נורו לעבר מקשת סורית. שניים מ’רשף’ – שניהם פגעו, ואחד מ’מזנק’, שהיה פוגע אלמלא נשלח מ־25 אלף יארד מרוב בלבול. אחרי שתי פגיעות נעצרה המקשת ופרצה עליה אש גדולה.

“אחר כך התחלנו לטפל בשלושה סטי”לים. מ’מזנק’ יצא טיל על סטי”ל סורי אחד, מ־20 אלף יארד. זה היה בטווח. הטיל פגע אלקטרונית, אך לא יכולנו לראות את הפגיעה. פתאום נעלמו המטרות וראינו במכ”ם שאין מטרה. אתה יודע שהצלחת, אז זהו זה. ‘געש’ מבצעת שני טילים לעבר מטרה שטובעת. התלבשנו על הסטי”ל השני. קיבל שתי פגיעות יפות. אחרי ש’מזנק’ ירתה, לא הרשיתי לאף אחד לירות יותר. הגענו ל־18 אלף יארד מהם. נתתי אישור לירי. לא צריך היה לחלק מטרות. צריך היה לעצור את ההתלהבות. בקיצור, אז המקשת כבר קיבלה שני טילים. שני סטי”לים סוריים כבר נפגעו ונעלמו. נשאר עוד סטי”ל אחד, מניאק. טיל אחד מה’מזנק’ לא רצה לצאת. הממזר הסורי עלה על החוף. תקע את עצמו בחוף. אני לא מוכן להתחייב, אבל הוא הגיע לטווח הזה שהנעילה בקושי הבחינה בין הפיפ של הזה לפיפ של הזה. אחרי שהדלקתי אותו אז ראו בעירה והתפוצצויות. בינתיים הצלחנו לתקן את התותחים של ה’מזנק’. עם תותח 40 מ”מ תקענו אותו, ובאותו פרינציפ של הסטי”ל. בגלל כל העיכובים האלה לא רציתי לעזוב אותו עד שהייתי בטוח שמזה סטי”ל חי לא ייצא. עליתי אישית למכוון, ישבתי על המשקפת. וכשראיתי שגצים עפים ככה לגובה ממש, בוער בעירה, רק אז עזבנו אותו. אחר כך התחרטתי. אמרתי הוא לא בוער מספיק חזק. נכנסתי פנימה”.

קרב לטקיה חולל מהפכה במעמדו של חיל הים. למחרת, בלילה שבין 8 ל־9 באוקטובר, פיקד יומי על קרב דמיאט בצפון הדלתא של הנילוס. שישה סטי”לים שלנו השמידו שלושה סטי”לים מצריים. אחרי שני קרבות אלה, שבהם השמיד כוח ימי בפיקוד של יומי שישה סטי”לים של האויב, הסתפקו הסורים והמצרים בהגנה על חופיהם, ולא העזו להתמודד עם חיל הים הישראלי, אף שלרשות שני צבאות אלה עמדו 35 אוניות מלחמה, ובכללם 28 סטי”לים. בפיקודו של יומי היו במלחמה רק 12 סטי”לים שמישים.

אחרי המלחמה ביקר יומי יחידה שעליה פיקד עמי אילון בראס סודר. סיפר אילון: “בערב הוא סיפר לחיילים על קרבות הסטי”לים במלחמה. זאת הייתה הרצאה מרתקת. למחרת טיילנו על החוף. שאלתי אותו איך הוא קיבל את ההחלטה לתקוף את הסורים בלטקיה, למרות הנחיתות המוחלטת שלנו בתחום הטילים. שאלתי ‘מה עבר לך בראש?’. הוא השיב: ‘עמי, עזוב הרצאות תיאורטיות. הייתי קצין צוללות צעיר מבית ספר למפקדי צוללות באנגליה. בשער של בית הספר היה חרוט משפט: “השג תוצאה בכל צורה שהיא”. תרוץ לכיוון האויב – זאת הייתה אווירה של הצי הבריטי, זה היה כתוב על השער למפקדי צוללות. זה מה שעבר לי בראש'”.

לאחר תום המלחמה זכה יומי למעמד של מגה־גיבור, ולכולם היה ברור שהוא יחליף את ביני תלם בפיקוד על חיל הים, כפי שאכן אירע בספטמבר 1976. כמפקד החיל פעל נמרצות לגיבוש תורת הלחימה החֵילית, ולגיבוש התוכניות המבצעיות של החיל ושל המערך הטכנו-לוגיסטי. כמו כן אופיינה תקופת הפיקוד שלו בלחימה מתמשכת בארגוני הטרור הפלסטיני. אחרי שנתיים הוא הואשם בניסיון אונס הרס”רית, שהייתה בת זוגו זמן ממושך, הועמד למשפט צבאי והושעה מתפקידו. על פי רכילות של כמה ממפקדי החיל באותה תקופה, יריביו בחיל הים היו מעורבים בפרשה ושכנעו את המתלוננת להעביר את המידע לח”כ שולמית אלוני, שעוררה שערורייה ציבורית.

פסק הדין ניתן בינואר 1979. יומי זוכה מכל סעיפי האישום. השופטים קבעו כי אף שהם מאמינים לגרסתה הבסיסית של החיילת שיומי עשה את המעשים המיוחסים לו, אין הם יכולים לסמוך על כל דבריה בגלל נטייתה להגזמה ולהפרזה, נטייתה לערבב דמיון ומציאות. לפי פסק הדין, יומי זוכה בהיעדר ראיה מסייעת לכך שהוא שתקף את החיילת, ראיה שנדרשה על פי החוק לצורך הרשעה. בעקבות זיכויו, יזמה אלוני תיקון לחוק שביטל את החובה בהצגת ראיה נוספת בתיקי אונס.

סיפר קצין הרדיו של אוניית המשא “מרדכי מקלף”, זוהר ליאור: “עבדתי באונייה של חברה קטנה, שמי שלא רצו אותו בשום חברה בא לעבוד אצלנו וכך גם אני. אחרי צהריים אחד, לקראת גמר פריקת האונייה מתבואה שהבאנו מארצות הברית, שכבתי על ספה בחדר הקצינים, ומזווית עיני הבחנתי שמישהו עומד מעלי, כמו החייל הרומאי בסיפור של פיתגורס. הייתה לו צורה מגוחכת, עם מצח גבוה, מכנסיים קצרים, ומגפי עור באמצע הקיץ, ועל הכתף תיק־שכל מעור, השמור איתי עד היום. קמתי, הושטתי לו יד ואמרתי: ‘סוף־סוף אפליג עם אגדה’. הוא עשה תנועת ביטול בכף היד ואמר: ‘אני הקפטן החדש’, וביקש שאראה לו איפה הקבינה של הקפטן. אחרי זמן מה יצאנו לים עם פוספטים. מאז היינו בקשרים הדוקים. הוא נהג להפליג ב’מקלף’ חצי שנה, וב’לווייתן’ עם רחל חצי שנה, ואיתה הוא סובב את כל העולם”. באחד המסעות על ה’לווייתן’ הוא הגיע לאחד האיים, נתקע שם שלוש שנים, ויחד עם רחל ניהל חברה של ספנות טיולים.

בסוף שנות ה־90, 20 שנה אחרי שנזרק מצה”ל, חלה יומי בסרטן. סיפר חברו הקרוב, דב בר: “הוא עבר טיפולים בבילינסון. זה התחיל במעי הגס והתפשט לפה. המחלה השפיעה על התנהגותו כמו ההדחה מצה”ל. הוא איבד מביטחונו העצמי. פחות חיפש להתרועע עם אנשים. הסתגר. באתי אליו לביקור בבילינסון. רחל תמיד הייתה איתו. ישבנו בחדר והוא אמר לי בנוכחות אשתו: ‘דבל’ה אתה קילר. הרגת הרבה ערבים. אני רוצה שתדפוק לי כדור בראש ותעזור לי לעבור לעולם הבא’. לא ידעתי מה להגיד. מצד אחד חבר טוב שלי, מצד שני – מה אני? רוצח להשכיר? יצאתי בהלם. בדרך לחניה צלצלתי לאורי סלונים ואמרתי לו: ‘הייתי עם יומי, הוא ביקש שאירה לו בראש’. אמר ‘שלא תעז, אינך יודע מה יכול להתפתח’. אבל יומי היה חבר קרוב, לא יכולתי להגיד לו לא. בכל זאת בביקור הבא אמרתי: ‘אני לא מתכונן לירות בך’.

שבועיים לאחר מכן היה הגילוי של אח”י דקר. ביום שישי ישבתי בבית עם אשתי וצפינו בטלוויזיה. ראינו את התמונה של אחיו בומי, שהיה סגן מפקד הצוללת. צלצלתי ליומי לפני שמונה בערב ואמרתי לו ‘פתח טלוויזיה, מצאו את הדקר’. אמר: ‘אני בעניינים’, בקול מהוסס. זה היה מאוד משונה. לא התאים ליומי, שהיה תמיד, גם בזמן המחלה, חד כמו תער. אחרי שעה הופיע הסיפור בחדשות, וראו את אחיו עוד פעם. שאלתי את יומי בטלפון: ‘ראית בטלוויזיה?’. אמר ‘לא’. אמרתי ‘תפתח את הטלוויזיה. תראה את אח שלך’. אמר ‘בסדר’, בדיבור אטי. אחרי שעה רחל צלצלה: ‘בוא מהר אלינו’. לקחתי את אשתי וטסנו מהר לביתם, בוויצמן פינת יהודה המכבי בתל אביב.

“הגענו לשם. נמצא שם כבר חבר שוטר מתנדב. רחל אמרה ‘יומי התאבד’. התברר שהוא אמר לרחל לצאת מהחדר, נשען על הדלת וירה. נכנסנו פנימה. ראיתי שהממזר הזה עשה ניסוי כלים: ירה כדור בעציץ על החלון, וכדור שני בראש. לקחתי קליע איתי. המשטרה לא יודעת על זה. כולנו היינו בהלם. רחל הייתה בסוד העניינים. הוא אמר לה ‘צאי לחדר השני’. אחרי שבועיים רחל צלצלה ואמרה ‘תיקח את האקדח’. התברר שלצורך ההתאבדות קנה אקדח חדש והלך למטווח ברחוב צ’לנוב לעשות ניסוי כלים. תוך כמה ימים הוא קיבל רישיון. האקדח היה אצלי כמה שנים, עד שגנבו אותו”.