חשיפה: שני קברים בחלקה הריקה

בהר הרצל בירושלים ישנה חלקה ובה רק שני קברים: של דוד רזיאל, ושל שאול יקותיאל אורבך. מי היה אותו אורבך שנקבר באותה חלקה השבוע לפני 52 שנה, ומדוע לא נקברו נוספים לצידם? פירסום ראשון על לוחם עלום וסיפור גבורתו מימי המאבק להקמת המדינה

חגי הוברמן-עיתונאי:עורך שבועון הציונות הדתית מצב הרוח

בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים, בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה, נמצאת חלקה חריגה על רקע כל סביבותיה: היא מכילה שני קברים בלבד: קברו של דוד רזיאל, וקברו של שאול יקותיאל אורבך. דוד רזיאל מוכר לכל אזרחי ישראל: ממייסדי אירגון האצ”ל ומפקדו הרביעי, שנהרג בעיראק בהיותו בשליחות צבאית מטעם בריטניה. אבל מיהו שאול יקותיאל אורבך? ומדוע הוא נקבר סמוך לדוד רזיאל – ושניהם בחלקה נפרדת?

ועוד ייחוד יש לקברו של אורבך: בצד אלפי הקברים ועליהם סימלי כל האירגונים והכוחות אליהם השתייך כל נופל – צה”ל, אצ”ל, לח”י, שב”כ, המוסד, משטרת ישראל ועוד – קברו של אורבך הוא היחיד שעליו מופיע סמל יחידה שכמעט ונשתכחה בהיסטוריה של הציונות ו’המדינה שבדרך’: חיל החפרים.

ועוד משהו ייחודי לאורבך: זה אחד המקרים הבודדים שחייל בריטי, שכבר נקבר בבית קברות צבאי בריטי, הוצא מקברו והועבר לקבורה בבית קברות אחר – בניגוד למסורת הבריטית הקובעת שחייל בריטי נקבר במקום בו הוא נופל, כי כל מקום בו נהרג חייל בריטי הוא חלק מהאימפריה.

קברו של שאול אורבך (בקדמת התמונה). הקבר הרחוק – קברו של דוד רזיאל. צילם אורי שגיא

‘חיל החפרים’

שאול יקותיאל, בנם של יוסף דוד וסימה דובה אורבך, נולד בי”ב אדר תרפ”א, 20 במאי 1921, בעיר קיילצה שבפולין. משפחת אורבך הייתה משפחה אמידה וגאה ביהדותה. שאול היה אח בכור לרפאל פישל, אברהם צבי הירש, גיטה פרידה, נחום מרדכי, רחל גולדה, לאה פייגה ושרה.

בשנת 1939, כשהיה שאול בן 17, הוא הגיע לארץ כדי לבקר את קרוביו בתל אביב. בניגוד למתוכנן, פרוץ מלחמת העולם השנייה מנע ממנו לחזור לפולין. שאול נשאר בארץ.

כמו רבים מבני גילו שהתגייסו לצבא הבריטי, לסייע במאמץ המלחמתי נגד המפלצת הנאצית, גם שאול התגייס – אבל לא לחטיבה היהודית או ליחידות הרגילות, אלא לחיל החפרים בצבא הבריטי, אשר פעל במדבר הערבי. מתנדבי היישוב בחיל החפרים, או פלוגות חפרים, התגייסו החל מספטמבר 1939. רבים מהמתנדבים היו עולים בלתי ליגאלים מגרמניה וארצות אירופה. לצידם התגייסו גם מוותיקי היישוב, מזרחיים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, רווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים. הם שאפו להתגייס לכלל הצבא הבריטי, אלא שהבריטים עצמם היו חשדנים ביותר כלפי היהודים המתנדבים לצבאם, ולכן החליטו לאפשר למתנדבים הארץ-ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי, ביחידות השירות השונות של הצבא הבריטי. מסיבה זו שובצו המתנדבים בחיל החפרים. למגוייסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק וזאת למרות רצונם להילחם. אבל ההתגייסות לחיל החפרים נמשכה, בתקווה להגיע משם ליחידות הלוחמות, כאשר הבריטים יאפשרו זאת.

המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא מסגרת לאומית-עברית, לה זכו אלה שהתגייסו לאחר מכן. חיילים אלה זכו להכשרה צבאית שהייתה הולמת ליחידות שירות: הכשרה קצרה וכלי עבודה. הם נשלחו, חלקם ללא נשק אישי, לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כנגד רצונה של הנהגת היישוב, אשר ביקשה כבר אז להקים יחידות יהודיות לוחמות, בהם ישרתו חיילים יהודיים בלבד.

משמר כבוד של חיילים גרמנים ללוחם היהודי

בחודש מרץ 1941, בשלב שבו הכוחות הגרמנים עדיין היו בתנופת ההשתלטות על אירופה, נשלח חיל החפרים ליוון, כדי לסייע בהדיפת הגרמנים. לאחר כחודש של לחימה, נכנעו חיילי חיל החפרים. כ-1,300 לוחמים נפלו בשבי הגרמני – ושאול אורבך בתוכם. השבויים הועברו למחנות כפיה ועבודת פרך במכרות בויטן שבשלזיה.

שאול יקותיאל אורבך בשבי הגרמני

צילום:’פורום משפחות פדויי השבי’

בנוסף לעבודות הפרך, סבלו השבויים מנחת זרועם ומהתעללות של המפקדים הנאצים. לאחר ששניים מהשבויים הארצישראלים, נרצחו על ידי אחד ממפקדי המחנה הנאצים, רב-סמל אכזרי שרצח את השניים במו ידיו, הכריזו השבויים, בחודש נובמבר 1944, על מרי פאסיבי. שאול היה בין מובילי המחאה ואף השתתף במאבק עז ומסוכן שהתחולל במחנה בין השבויים לבין אותו מפקד גרמני, אשר סולק לבסוף מהמחנה. במאבק זה נפצע שאול והובל לבית החולים בקטוביץ, שם מת מפצעיו. זה היה בערב חנוכה כ”ד כסלו תש”ה, 10 בדצמבר 1944. בן 23 היה במותו.

שאול נקבר בידי הגרמנים בבית קברות צבאי בדורנבך שבגרמניה. תמונה מאותה תקופה מראה קצינים גרמנים במסדר כבוד ליד קברו של חייל יהודי מחיל החפרים. לא מן הנמנע שמדובר בקבורתו של אורבך, שכן שאר הקבורים בגרמניה מחיל החפרים, הם משתתפי צעדות המוות שערכו הנאצים לשבויים בשנת 1945.

הוצאה נדירה מבית קברות בריטי

עם סיום מלחמת העולם השנייה, הסתבר לרפאל פישל, אחיו הצעיר של שאול, כי נותר יחיד מבני משפחתו הגדולה, אשר ניספו כולם בשנת 1942 בטרבלינקה. את אחיו הבכור, שאול, חיפש בתחילה בארץ, עד שהבין שגם הוא איננו וקבור בגרמניה.

המאמצים להעלאת עצמותיו לארץ נתקלו בקשיים שערמו השלטונות הבריטים, שהרי כפי שאמרנו אין מעבירים עצמות חללי הצבא הבריטי מבתי העלמין הצבאיים בהם קבורים.

לאחר מאמץ רב, בתום תחינות שניגנו על הרגש האנושי הבריטי – “אין אפשרות להגיע לגרמניה. לא נותרה לנו משפחה שתגיע לגרמניה לפקוד את קברו” וכדומה – הועלו עצמותיו ארצה והובאו לקבורה בהר הרצל השבוע לפני 52 שנה, בכ”ד ניסן תשכ”ז, 4 במאי 1967 – חודש לפני שפרצה מלחמת ששת הימים.

טקס הקבורה של שאול אורבך בהר הרצל השבוע לפני 52 שנה

שאול יקותיאל אורבך נקבר בחלקה אחת עם דוד רזיאל, מפקד האצ”ל. גם רזיאל נטמן על ידי הבריטים בעיראק, בבית עלמין צבאי. בני משפחתו ומשרד החוץ עשו מאמצים רבים להביא את ארונו לקבר ישראל, אולם רק בשנת 1955 הסכימה ממשלת עיראק לאפשר לבריטים להוציא את הארון מארצם, בתנאי שלא יובא לקבורה בישראל אלא בקפריסין, שהייתה אז קולוניה בריטית. בספטמבר 1960, זמן קצר לאחר שקפריסין זכתה בעצמאות, פנה חבר הכנסת מנחם בגין אל נשיא הרפובליקה החדשה, הארכיהגמון מקאריוס השלישי, בבקשה לאפשר את העברת הארון למדינת ישראל. הפנייה נענתה בחיוב, וב-16 במרץ 1961 נערכה לדוד רזיאל הלוויה צבאית בהשתתפות המונים. ארונו נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. השניים הללו הם היחידים שנקברו בחלקה זו. “אני מניחה שהסיבה היא, שבמערכת הביטחון קיוו להביא חללים ארץ ישראלים נוספים לקבורה בארץ, ושמרו להם את החלקה הזו”. אומרת ל’מצב הרוח’ דורית פרי, יוזמת ומנהלת אירגון המתנדבים ‘לתת פנים לנופלים’, “בסופו של דבר זה לא קרה. ככל הידוע, שאול הוא היחיד מבין הנספים בשבי הגרמני שהובא למנוחת עולמים בישראל.

לפני שנתיים, בחנוכה 2016, התקיימה בהר הרצל אזכרה לשאול יקותיאל אורבך בהשתתפות אחייניתו שרלט קפלין, בת אחיו רפאל פישל, שאותרה באירלנד.

המצבה על קברו של שאול אורבך, עם סמל חיל החפרים. 

בצד אלפי הקברים ועליהם סימלי כל האירגונים והכוחות אליהם השתייך כל נופל, קברו של אורבך הוא היחיד שעליו מופיע סמל יחידה שכמעט ונשתכחה בהיסטוריה של ‘המדינה שבדרך’: חיל החפרים. צילם אורי שגיא

‘לתת פנים לנופלים’

סיפורו של שאול יקותיאל אורבך הופיע באופן חלקי באתר יזכור של משרד הביטחון. קורות חייו הושלמו ע”י דורית פרי, בסיוע טליה קליינר מעמותת פורום פדויי השבי. אירגון המתנדבים ‘לתת פנים לנופלים’ הוקם ב-2013 עלי ידי דורית פרי ואורי שגיא. 35 מתנדבי הארגון עוסקים בהנצחת חללי מערכות ישראל אשר נפלו טרם קום המדינה ובמלחמת העצמאות. האירגון גם מקיים אירועי הנצחה, סיורים והרצאות לקהל הרחב. “עיקר המאמץ הינו להשלמת סיפור חייהם של 811 לוחמים ‘חסרי פנים וסיפור’ אשר מצבותיהם ריקות, וסיפור חייהם באתר יזכור חסר תמונה ופרטי חיים”, אומר ל’מצב הרוח’ אורי שגיא. “עד כה הושלם סיפורם של מעל מאה חללים, רובם שרידי שואה, ואחרים חיילים בודדים שעלו מארצות ערב”.

קרדיט:חגי הוברמן-עיתונאי:עורך שבועון הציונות הדתית מצב הרוח