מאחורי מנגנון האכיפה שישראל דורשת כתנאי לכל הסדר בדרום לבנון
מנגנון האכיפה שישראל דורשת כיום (מאי 2026) נשען על לקחי העבר, ומטרתו למנוע מצב שבו החלטות בינלאומיות נשארות "על הנייר" בזמן שחזבאללה מתחמש מחדש. ישראל דורשת מודל של "אכיפה פעילה", שבו האחריות מתחלקת בין כוח רב-לאומי, צבא לבנון ויכולת עצמאית של צה"ל.
להלן עיקרי המנגנון שישראל דורשת ומפעילה בשטח:
1. חופש פעולה מבצעי (The "Freedom of Action" Clause)
זוהי דרישת הליבה הישראלית. ישראל אינה מסתפקת בהבטחות של צבא לבנון או יוניפי"ל, אלא עומדת על כך שזכותה לפעול צבאית נגד כל "איום מתהווה" או הפרה של ההסכם תהיה מעוגנת ומוכרת (בעיקר על ידי ארה"ב).
- סיכול תשתיות: יכולת לתקוף מחסני נשק, מנהרות או עמדות שמוקמות מחדש בדרום לבנון.
- פעילות אווירית: חופש טיסה מלא במרחב האווירי הלבנוני לצורכי מודיעין ותקיפה.
2. רצועת חיץ סטרילית ("הקו הצהוב")
ישראל דורשת יצירת מרחב חיץ נקי מנוכחות חזבאללה עד לנהר הליטאני.
- איסור חזרה לכפרי הגבול: צה"ל סימן עשרות כפרים (כ-60 בשלבים מסוימים) כ"אזור אסור לכניסה" עבור תושבים לבנונים עד להודעה חדשה, כדי למנוע מחזבאללה להיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.
- פירוז תשתיות אזרחיות: כל מבנה אזרחי ששימש לצרכים צבאיים (מחסני טילים בבתים, פירים) נחשב ליעד לגיטימי להריסה או מניעת חזרה.
3. ועדת פיקוח בינלאומית בראשות ארה"ב
בניגוד לעבר, ישראל דורשת מנגנון פיקוח הדוק יותר מיוניפי"ל, הכולל מעורבות ישירה של ארה"ב וצרפת.
- מנגנון דיווח וטיפול: כל הפרה מדווחת לוועדה, ואם לבנון אינה מטפלת בה תוך זמן קצר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול.
- חיזוק צבא לבנון (LAF): ישראל מסכימה עקרונית לפריסת 10,000 חיילים לבנונים בדרום, בתנאי שהם יהיו הכוח החמוש היחיד באזור ושיזכו לגיבוי ולפיקוח בינלאומי שיוודא שאינם משתפים פעולה עם חזבאללה.
4. פיקוח על מעברי הגבול והנמלים
כדי למנוע את שיקום חזבאללה, ישראל דורשת פיקוח הדוק על כל נתיבי הכנסת הנשק ללבנון (מדרייר-א-זור בסוריה ועד נמל ביירות).
מניעת התחמשות: דרישה מממשלת לבנון לאכוף מונופול על החזקת נשק ולמנוע ייצור עצמי של אמל"ח.
5. נוכחות צבאית מוגבלת בנקודות מפתח
לפי דיווחים, ישראל שואפת לשמר אחיזה ב-5 נקודות אסטרטגיות (מוצבים) בתוך שטח לבנון לאורך הגבול כדי להבטיח תצפית והתרעה מוקדמת, גם לאחר נסיגת רוב הכוחות.
המשמעות בפועל: בעוד נביה ברי דורש חזרה מלאה של התושבים, ישראל מתנה זאת ב"ניקוי" מוחלט של הכפרים מתשתיות חזבאללה ובמנגנון שמאפשר לה להפציץ כל ניסיון שיקום מבלי שהדבר ייחשב להפרת הפסקת האש.
תגובות ממשלת לבנון וחזבאללה לדרישת "חופש הפעולה" הישראלי
ממשלת לבנון וחזבאללה מציגים עמדות נפרדות, ולעיתים הפוכות, ביחס לדרישת "חופש הפעולה" של ישראל, מה שיוצר מלכוד פוליטי בביירות:
1. עמדת חזבאללה והעדה השיעית (נביה ברי)
חזבאללה, באמצעות נציגיו בפרלמנט והדוברים הפוליטיים שלו, דוחה את הדרישה הישראלית מכל וכל:
- "כניעה מוחלטת": הארגון מגדיר את חופש הפעולה הישראלי כפגיעה בריבונות לבנון וטוען כי מדובר ב"מלכודת" שנועדה להשפיל את המדינה.
- התניית הפסקת האש: חזבאללה מתנה את מחויבותו להפסקת אש ב"הגבלת חופש התנועה של האויב" ובנסיגה ישראלית מלאה.
- איומים בחידוש הלחימה: נביה ברי הזהיר כי נוכחות ישראלית מתמשכת בדרום לבנון או ניסיון לאכוף קווי הפרדה צבאיים ייתקלו ב"התנגדות" מזוינת. הוא דורש ערבויות בינלאומיות לכך שישראל תפסיק את תקיפותיה כתנאי לכל התקדמות מדינית.
2. עמדת ממשלת לבנון (הנשיא ג'וזף עון)
הממשלה הלבנונית נמצאת במתח בין הצורך בהפסקת אש לבין חוסר יכולתה לאכוף את פירוז חזבאללה:
- דרישה להפסקת אש הדדית: בשיחות בוושינגטון (מאי 2026), הנציגים הלבנונים דורשים שישראל תחדל לחלוטין מתקיפותיה בלבנון.
- חיזוק צבא לבנון: הממשלה מציעה שצבא לבנון (LAF) יהיה הכוח היחיד שנושא נשק בדרום, אך מתקשה לבצע מהלכים בפועל נגד חזבאללה בשטח.
- התנגדות ל"הסכם שלום": למרות הלחץ האמריקני למו"מ ישיר, ממשלת לבנון הבהירה כי לא תחתום על הסכם שלום רשמי עם ישראל, אלא רק על הסדרי ביטחון במסגרת הפסקת אש.
3. הדינמיקה בשיחות וושינגטון (מאי 2026)
- נתק פנימי בלבנון: נביה ברי מתח ביקורת חריפה על הנשיא עון וראש הממשלה, בטענה שהם "נגררו" לשיחות ישירות בוושינגטון תחת תכתיבים ישראליים ואמריקניים.
- אכיפה תחת אש: בעוד המשא ומתן מתנהל, ישראל ממשיכה להפעיל את "חופש הפעולה" שלה ולתקוף יעדי חזבאללה שהיא מגדירה כ"איום מיידי", מה שמוביל את חזבאללה לטעון כי הפסקת האש קרסה.
המשמעות: קיים פער עצום בין הדרג המדיני בלבנון (שרוצה שקט ושיקום) לבין חזבאללה ואמל (שרואים בחופש הפעולה הישראלי איום קיומי על כוחם הצבאי). ישראל, מצידה, מבהירה כי ללא יכולת אכיפה עצמאית, היא לא תאפשר את חזרת התושבים לכפרי הגבול.
