בין פטרונות לריאליזם אסטרטגי: האם מלחמת איראן מעצבת מחדש את יחסי מדינות ערב במזרח התיכון?  דעה!

בין פטרונות לריאליזם אסטרטגי: האם מלחמת איראן מעצבת מחדש את יחסי מדינות ערב במזרח התיכון? 

מלחמת איראן חוללה טראומה במדינות המפרץ אשר עלולה להוביל לתמורה יסודית בתפיסת הביטחון והכלכלה שלהן: מודל "דיפלומטיית הצ'קים" המסורתי צפוי להתחלף במדיניות חוץ שתתמקד בחוסן בטחוני-צבאי וברכישת שליטה על נכסי חוץ אסטרטגיים, על פני סיוע חוץ הומניטרי. שינוי זה צפוי לערער את היציבות הפנימית במדינות הלוויין (בדגש על מצרים🇪🇬 וירדן) ולעצב מחדש את הבריתות האזוריות 

במדינות המפרץ הערביות, יש לצפות לשינוי משמעותי בתיעדוף תקציבי החוץ, גם עקב ההתכווצות הכלכלית במדינות המפרץ ועיראק ובעיקר עקב הטראומה והחשש מהשנות המתקפות עליהן בעתיד. הדבר צפוי להוביל את סעודיה ואיחוד האמירויות להסטת משאבים משמעותית: פחות השקעות בפיתוח אזרחי ובסיוע חוץ, ויותר דגש על התעצמות בטחונית/צבאית, מערכות הגנה אווירית וביצור העורף וחוסנו. 

המשמעות: כנראה שכל ערבי שיושקע מחוץ למפרץ ייבחן מעתה דרך משקפיים של רווח כלכלי או נכס אסטרטגי ברור למפרציות.

יציבות מדינות הלוויין הנתמכות: 
אם אכן נראה צמצום בסיוע המפרצי המסורתי, מדינות כמו מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ופקיסטן, עלולות למצוא עצמן בפני אתגר כלכלי מורכב הכולל חשש מחנק תקציבי: ירידה בפיקדונות המפרציים עלולה להוביל לירידה ביתרות המט"ח שלהן – מה שעלול להוביל לפיחות חד בערך המטבע המקומי ולאינפלציה דוהרת.
בעוד שעד כה, הכסף המפרצי אפשר למדינות הללו לדחות רפורמות כואבות, בעתיד, כשיקבלו את הסיוע במעורבות קרן המטבע, המדינות הללו בדגש על מצרים, יאלצו לקצץ בסובסידיות (לחם, דלק, חשמל) – דבר שיפגע משמעותית בשכבות החלשות.

מודל של השקעה תמורת נכסים: המפרציות עלולות להוביל להפרטה כפויה של נכסי המדינות – חברות תקשורת, נמלים, מפעלי דשנים ותשתיות לאומיות עלולים לעבור לבעלות קרנות העושר של אבו דאבי וריאד במחירים נמוכים יחסית, מה שעלול להיתפס כפגיעה בריבונות הכלכלית ולאיים על יציבות המשטרים: הלחץ הכלכלי על מצרים וירדן בפרט, עלול להגביר את התסיסה החברתית והסיכון להפגנות ומהומות נוסח "האביב הערבי", באופן שיאיים על יציבות המשטרים ובכך גם על היציבות האיזורית (מצב שיאלץ את מדינות המפרץ להתערב שוב למנוע קריסה מוחלטת שתאיים על האזור כולו). יתרה מכך, במצרים, בה הצבא שולט בחלקים נרחבים מהכלכלה, הלחץ המפרצי להפרטה יפגע ישירות בכיס של הגנרלים – מצב שיצור מתח פנימי בין הדרג המדיני (א-סיסי) לבין הממסד הצבאי.

תמורות אפשריות במאזן הכוחות האזורי:  האצת התהליך שבו מרכז הכובד של "ההנהגה הערבית" ינוע לכיוון ריאד ואבו דאבי. מגמה זו תהפוך את המדינות הנתמכות ל"גרורות" של המפרץ, שיאלצו ליישר קו עם האינטרסים של סעודיה או האמירויות בסכסוכים אזוריים (כמו בסודן או בלוב), גם אם זה נוגד את האינטרס הלאומי שלהן, רק כדי לשמור על זרם ההשקעות.
במקביל, יתחזק החיפוש אחר פטרונים חדשים: 🇨🇳🇹🇷🇷🇺 במצב שבו הסיוע מהמפרץ מוגבל ובהעדר תמיכה אמריקנית מספקת, מדינות כמו מצרים וירדן ישקלו לאזן את התלות הזו דרך הידוק קשריהן עם סין, תורכיה או רוסיה. סין בהחלט תנצל זאת להעניק הלוואות "תשתית תמורת השפעה". מצב זה עלול גם לדחוף את המדינות הנתמכות לשיקום יחסים עם איראן ולהרחבת יחסים עם תורכיה, כדי לייצר לעצמן מרחב תמרון ולאותת לריאד ואבו דאבי שיש להן חלופות.

 לקראת "ארכיטקטורה ביטחונית" חדשה? 
השארת משטר הריקבון האיראני על כנו והתחזקותה הצבאית של ישראל, עלולות להביא להקמת נגזרת כלשהי של "נאטו ערבי": ברית הגנה אזורית ריכוזית במימון המפרציות, בהסתמך על חילות של מדינות תלויות/נתמכות. בתרחיש כזה, צבאות של מדינות כמו מצרים עשויים לקבל תפקיד מרכזי בהגנה על גבולות המפרץ בתמורה לתמיכה כלכלית.

 לסיכום:
המזה"ת נכנס להליך של "הערכה מחדש", בדרך למציאות שבה הסולידריות הערבית הישנה עשויה להתחלף בריאליזם כלכלי וביטחוני נוקשה. עתה נותר לראות, כיצד בפועל המדינות הערביות הנתמכות יצליחו להסתגל לעידן של "סיוע מותנה", ובאיזו מידה הלחץ הכלכלי יוביל לטלטלה פוליטית פנימית ואיזורית.

קרדיט: ערוץ הטלגרם   אנליזה ניוז