יהודים אמריקאים שביקרו לאחרונה בסוריה מספרים חוויות. חלק א’
לפני מספר חודשים, לתדהמתי המוחלטת, מצאתי את עצמי עומד בין חורבות בית הכנסת העתיק ביותר בסוריה. בית הכנסת אליהו הנביא, שנבנה, נאמר, מעל המערה שבה הסתתר אליהו הנביא מפני המלכה איזבל לפני כ-3,000 שנה.
בית הכנסת, הממוקם בשכונת ג’ובר בפאתי דמשק, נהרס לחלוטין במהלך מלחמת האזרחים. הוא מסמל קהילה יהודית משגשגת בעבר במדינה, ששורשיה נעוצים בתקופת דוד המלך ומנתה כ -100,000 איש לפני מאה שנה . רק מספר קטן נותר עד שנות ה-90, אז הורשו כ-15,000 יהודים שחיו בסוריה לעזוב. כיום נותרו רק שישה אנשים במדינה.
נסעתי לסוריה במחשבה שבנייה מחדש של בית הכנסת ג’ובר עשויה להיות דרך טובה לערב את יהודי אמריקה בתחיית הקהילה היהודית במדינה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי. ההרס היה נרחב.
זה, כמובן, משקף את המורשת הקטסטרופלית של מלחמת האזרחים הסורית בת 14 השנים, שבמהלכה נהרגו 600,000 אזרחים ונעקרו מחצית מ-24 מיליון תושבי המדינה. ב-8 בדצמבר 2024 קרס משטרו האכזרי של הבעת’י בשאר אל-אסד, וסלל את הדרך לאופוזיציה לתפוס את השלטון. כיום, המדינה נשלטת מארמון הנשיאות בדמשק על ידי מנהיג ג’יהאדיסטי לשעבר בשם אחמד אל-שרע.
הגעתי לסוריה כחלק מ”משימת הרצון הטוב היהודית לסוריה”, שאורגנה על ידי הרב אשר לופטין ממישיגן, אדם שלעולם אינו מוותר, ומונע על ידי תשוקה בלתי ניתנת לריסון לרפורמה בעולם. בין חברי המשלחת היה דוד הורוביץ , מייסד “טיימס אוף ישראל”, שאמר שזה היה כמו חלום למצוא את עצמו רצוי בבירה שהייתה פעם אחת מאויביה העזים ביותר של ישראל. לורנס שיפמן , מומחה למגילות ים המלח ולספרות התלמודית, השתמש באותו ביטוי באחת הפגישות שלנו כדי להביע את הפתעתו מכך שהזהות היהודית המובהקת שלנו לא הייתה נקודת מחלוקת או רגישות בכל מקום שביקרנו בו. אני חושב שכולם חלקו את התחושה הזו.
תחנות נוספות שלנו בטיול חיזקו את הקשר הזה לעבר היהודי. ביקרנו בבית הקברות היהודי ההיסטורי ובו קברו של רבי חיים ויטאל (בן 400), תלמידו של רבי יצחק לוריא, מייסד אסכולת הקבלה של המחשבה היהודית המיסטית. ראינו גם את הציורים והפרסקואים המדהימים משנת 245 לספירה בבית הכנסת העתיק דורא-אירופוס במזרח סוריה, אשר התגלו בשנת 1932 והועברו חלק אחר חלק לדמשק, שם הם נמצאים כיום במוזיאון הלאומי. חוויית הצפייה בתערוכות אלה, אותן תיאר דוד הורוביץ בצורה כה רהוטה במאמרו על הביקור , נעשתה מיוחדת עוד יותר בזכות נוכחותה של ג’יל יוזוביץ, אוצרת מוזיאון לאמנות יהודית מפיטסבורג, במשלחת. רגע לפני הטיול, ג’יל השלימה כתב יד על ציורי דורא-אירופוס ואמנות אחרת מהתקופה היהודית העתיקה.
הוזמנו גם לתחנת משטרה כדי לצפות בשתי דלתות מוזהבות שנגנבו מבית כנסת מקומי רק שבוע קודם לכן, אך אותן השיגה המשטרה המקומית במהירות. ראוי לציין שצוות טלוויזיה סורי צילם אותנו שם והקליט הודעת תודה מהרב לובטין, שהדגימה בבירור כי מארחינו הסורים רצו להציג לעולם תמונה של “סוריה חדשה” הפתוחה לעולם החיצון, השואפת לבנות חברה פלורליסטית הנשלטת על ידי שלטון החוק.
פגישותינו עם גורמים רשמיים סורים חיזקו את המסר הזה. במשרד החוץ נפגשנו עם קוטייבה אידליבי, מנהל המחלקה לענייני אמריקה, שהיה בעבר עמית במועצה האטלנטית בוושינגטון. הוא היה גלוי לב וישיר: הוא אמר שהסורים להוטים “לבנות גשרים חדשים” עם העולם החיצון, והביע את תקוותו ש”רבים בישראל רוצים להפוך דף”. אך הוא הוסיף במהירות כי “זה לא מה שראש הממשלה בנימין נתניהו, שמוביל את ישראל לבידוד בינלאומי, חושב”.
איש במשלחת לא התנגד לדעתו, אך הוא הדגיש כי “יציבות בסוריה היא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי”. קוטייבה הדגיש את החשיבות של טיפול במצב לפני שיהיה מאוחר מדי, באומרו כי “לסוריה יש חלון הזדמנויות צר מאוד להתאושש לפני שתגלוש למלחמת אזרחים נוספת”.
זו הייתה גם דעתו של שר הכלכלה והתעשייה, מוחמד נידאל אל-שער, שאמר: “סוריה תקרוס, עם השלכות חמורות על האזור כולו, אם לא תנצל הזדמנות נדירה זו לבנות מחדש את כלכלתה וחברתה”. כבר חלה התקדמות משמעותית בשיקום, כאשר ערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות התחייבו להשקיע כ -30 מיליארד דולר בפרויקטים של תשתיות ואנרגיה, והשקעות נוספות צפויות מצד המפרץ, ירדן, טורקיה ומדינות אחרות.
קרל גרשמן הוא הנשיא המייסד של הקרן הלאומית לדמוקרטיה (NED):
קרדיט: אלחורה