המערכה מול חזבאללה: תמונת מצב ופרשנות להמשך

אם נהיה בנאלים, נוכל לתרץ את אי נטילת האחריות של ארגון הטרור בהפוגה לרגל חג הקורבן, אבל כמו שאנו מכירים את נסראללה, העסק במוחו מסובך ומחושב הרבה יותר.

כפי שכתבנו, המתווך האמריקאי הזכור לכולנו מעסקת הגז מול לבנון, יגיח מחר לביקור במדינה. זו לא הפעם הראשונה שהוכשטיין יגיע לאיזור מאז תחילת המלחמה, וקשה באמת להגיד שביקורו יזיז דברים מתחת לפני השטח.

בשביל להבין את כל הסיפור, עלינו להתעמק יותר במטרות שנסראללה שם לנגד עיניו. האם הפעולות בגבול הם בגדר הצקה בלבד? האם הארגון חותר להסכם שרטוט גבולות יבשתי? או שמא הוא מתכונן למלחמה מול ישראל?

הבא נתחיל: נסראללה נכנס למלחמה כ”מגן הפלסטינים” והפך חיש מהרה ל”מגן לבנון”. זה התחיל בשיגורי נ”ט שהסבו לישראל אבדות בנפש, המשיך לירי רקטות ליישובים סמוכי גדר ועבר לכטב”מים. לאחר שישראל הצליחה לצוד לא מעט חוליות מחבלים, חזבאללה הסיג את פעיליו מספר ק”מ הרחק מהגבול ועבר לשגר טילי נ”ט וטילים מונחים המגיעים למרחק של 8-10 ק”מ, בנוסף לשיגור כטב”מים לעבר יעדים אסטרטגים בצפון הארץ. ישראל הגיבה מצידה בתקיפות בגבול ומעבר לו עד לצפון המדינה, שכללו מספר חיסולים איכותיים, וממשיכה לנהל חילופי מהלומות עם ארגון הטרור כבר במשך שמונה חודשים.

כיום, *נדמה* כי חזבאללה מעלה ומוריד את גובה הלהבות, תרתי משמע, כרצונו. את צה”ל אפשר להבין, הוא מעדיף לסיים את הסיפור בעזה על הצד הטוב ביותר ואז להגיע מוכן יותר למערכה מול לבנון, אבל ברגע שהאיראנים שולטים בלוחות הזמנים, שום דבר אינו צפוי מראש.

קרדיט: אלערביה

אז מה רוצה חסן נסראללה?

האמת? אין דעת. אבל אם תשאלו אותי, נסראללה נהנה כרגע מכל העוגה. כפי שכתבנו לא אחת, מרבית ההישגים במלחמה הזו, ובמלחמות במזרח התיכון בפרט הם תודעתיים. זה לא משנה אם פגעת או בכמה פגעת, השאלה היא האם הצלחת להפיק מכך את המיטב. בשכונה שלנו, לאחר הפלסטינים שזוכים במקום הראשון בעיצוב תודעה, נמצא במקום השני חזבאללה ובראשו נסראללה.
למרות כל האבידות והנזק שספג הארגון, בקרב פעיליו ובעיקר בקרב האזרחים, עד כה לא זוהתה התקוממות חריגה כנגדו. רוב העם הלבנוני והציר השיעי בפרט משבחים ומהללים את פעולות הארגון. הם לא צריכים לשנות את המציאות יותר מידי. מספיק להם רק לפתוח את אתרי התקשורת בישראל, לשמוע את הטרימנולוגיה בה מדברים הפרשנים, המדינאים ולעיתים גם אנשי הדרג הצבאי ולעשות מהם מטעמים בראש חוצות. אלו מחלחלים היטב ללבנונים ובהמשך גם לישראלים, שמרגישים כי המדינה לא עושה מספיק בכלל.

בכך נסראללה מרוויח את זעם האזרחים (המוצדק לחלוטין) שדוחק את הדרג המדיני והביטחוני לפינה. במקום להחליט אחר כך – להחליט עכשיו ומיד. בסל האפשרויות עומדות כרגע 3 אופציות.

האחת: היא הגעה להסכם כזה או אחר עם לבנון שיביא להרחקת חזבאללה ובהמשך לשרטוט קווי הגבול היבשתיים.

היתרון: חזבאללה מצדו מרוויח גם התואר “מגן הפלסטינים” לאור כניסתו למערכה, גם את הלגיטמציה הפנימית להחזיק בנשק, כיוון שהוא הוכח פעמיים ככזה שמכריע את הכף (הסכם הגז) לטובת הלבנונים, וגם נערך מחדש למלחמה בישראל בעיתוי הנתון להחלטתו. ישראל לעומת זאת תרוויח את היכולת להתמקד ברצועת עזה וביום שאחרי, ולהגיע מוכנים יותר למלחמה מול חזבאללה.

החסרון: כרגע חזבאללה תולה את הסכם הרחקתו מהגדר בהפסקת אש מוחלטת ברצועת עזה. דבר שסותם את הגולל על כל מאמצי המשא ומתן. חיסרון נוסף הוא העיתוי להיכנס למערכה. בבחינת “אם לא עכשיו אימתי”. מה גם שישראל יכולה ליזום בהמשך מתקפה רחבה. הרי זו בדיוק המטרה של הודעת דובר צה”ל – צבירת לגיטימציה בדומה לתמרון ברפיח, הכניסה לשיפאא’ ועוד כהנא וכהנא. לבחינה זו מצטרפים גם הפטרונים האיראנים, שלהם משקל לא קטן בתוכנית הגדולה.

השנייה: ימי קרב עצימים ותמרון קרקעי מוגבל שבסופם יגיע הסכם בדומה לאפשרות הראשונה. במצב כזה, בו ישראל תהיה היוזמת, יתכן וחזבאללה יירד מהעץ הגבוה ויסכים למשא ומתן גם במחיר המשך הפעולה הקרקעית ברצועת עזה. אלא שאף אחד לא בטוח שהפעולה לא תזלוג מעבר למלחמה רחבה ואולי אזורית. האם ישראל מסוגלת להתמודד עם זה? (מדינית וצבאית)

השלישית: מתקפת מנע שתוביל למלחמה רבתית מול חזבאללה ויתכן בהחלט גם מול מדינות הציר השיעי. המטרה של המלחמה תהיה אחת: השמדת חזבאללה, ואיתה גם זריעת הרס רב בלבנון. המחיר גם כאן הוא קשה מנשוא, אך כנראה שבלתי נמנע.

אם נסכם: ככל שעוברים הימים בהם תושבי הצפון נמצאים הרחק מבתיהם ופתרון לא נראה באופק, ישראל תאלץ ככל הנראה ליזום מהלך משלה – אך קודם כל תנסה למצות כל דרך אפשרית להביא את חזבאללה לשולחן המשא ומתן ולו רק למראית העין בלבד. במקביל, ישראל תצטרך להכין את דעת הקהל העולמית וגם הפנימית. זה לא הולך להיות קל, אבל בנקודה זו חשוב להבין כי “ביחד ננצח”. זו לא סתם סיסמא.

קרדיט: ערוץ הטלגרם המוח’באראת    קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות