מילה על השינויים בשכונה מזרח תיכונית

רוחות של שינוי

בקבוצת הדיון שאל אחד הקוראים:

צצצצצצצצ ח, [19/04/2023 18:27]
שאלת תם- מרגיש לי שמה שקורה במזרח התיכון בתקופה האחרונה הוא שינוי דרסטי ומהיר שאני לא כל כך מצליח להבין . רגע זה הציר השיעי מול הציר הסוני , סעודיה ואיראן מתקוטטות בתימן, סוריה היא בבחינת מוקצה , חמאס בסכסוך עם הסעודים ועוד ועוד. פתאום כל המאזן משתנה ומרגיש לי שזה קרה מהר מדי , ללא סיבה נראית לעין ופתאום התחיל להירקם מאזן חדש . פתאום בבום כולם משנים את המהלכים במשחק שלהם. מה אני מפספס ? מה קורה שאני לא מבין ? תודה לעונים

 

אקדים ואומר שאני לא מתיימר להיות מומחה לדבר, ולא מניח בפניכם דברי פרשנות מלומדים.
התלבטתי אם לענות, שהרי בכל כלי תקשורת ומתחת לכל עץ רענן, מתפרסמים ניתוחים ופרשנויות על השינויים שאנו ראים מתרחשים לנגד עיינו, אבל לאחר שנשאלתי מספר פעמים, החלטתי שאנסה לומר לכם איך אני רואה את הדברים.

אכן מתחוללים סביבנו שינויים, שחלקם נדמה שנפל עלינו כרעם ביום בהיר, ולא תמיד מבן לנו מה עומד מאחורי מה שנראה כמו שינוי פתאומי של 180 מעלות במדיניות מדינה זו או אחרת.

למי שחיפשו סיבה למה שרואים, ושואלים איך זה קרה כל כך מהר, אומר שישנן סיבות, ולא סיבה אחת, ואוסיף ששום דבר לא קרה כאן בשכונה לפתע פתאום, וכל מה שרואים קורה לאחר תהליכים ארוכים, שחלקם ארכו שנים.

אולי מה שאומר לא יהיה פופולרי, אבל רוב מכריע של מה שרואים, קורה מתהליכים שאינם קשורים לישראל, שאינה במרכז המפה, ולא נמצאת בראש סדר היום של מדינות האזור, וגם לא נמצאת בלב ההתרחשויות.

קרדיט: רשתות חברתיות

 

לא מעט מהסיבות, קשורות להתנהלות ארה”ב באזור.
בין אם מדבר בהתנהלות הממשל הקודם, ולכך שלא תמיד ידעו באזור “איך לאכול” את דונלד טראמפ, הנשיא הקודם, והיו באזור מי שחששו ממנו, דבר שהשפיע על התנהלותם ומדיניותם באזור ובכלל, בין אם מדובר בהתנהלות ארה”ב תחת הממשל הנוכחי של הנשיא ביידן, שנראה שלחלק ממנהיגי האזור אבד האמון בממשל ואינם חשים ביטחון שארה”ב תשמש ‘כגורם מרסן’ באזור.

אחד הגורמים הקשורים לארה”ב לא בהכרח קשור לתהליך או התרחשות מסוימים באזור, אלא מכך שללא מעט ממנהיגי האזור (ובעולם בכלל) די נמאס מכך שארה”ב מנסה לכפות עליהם את הכללים והערכים “של הדמוקרטיה המערבית” או יותר נכון, את הערכים והכללים שהאמריקאים מנסים לכפות ולהכתיב. מדינות אזור אינן “דמוקרטיות מערביות” ולא יהיו כאלה, והן היו רוצות שארה”ב ומדינות המערב יכירו בכך ויקבלו אותן כמות שהן.

ואזכיר שאין רק סוג אחד של דמוקרטיה, ואין גם סוג אחד של דמוקרטיה מערבית, שהרי הדמוקרטיה של גרמניה, שונה מהדמוקרטיה בצרפת, ששונה מהדמוקרטיה בבריטניה, ששונה מהדמוקרטיה בארה”ב ששונה מהדמוקרטיה בברזיל, ששונה מהדמוקרטיה בהודו, ששונה מהדמוקרטיה ביפן, וכן הלאה.

 

וכן אזכיר שאמנם חלק ממדינות האזור יש משטר מלוכני, אבל אין משטר מלוכני ממדינה אחת, דומה למשטר במדינה שניה, וכך גם לגבי סוגי המשטר האחרים בשכונה, כל מדינה וכל משטר עומדים בפני עצמם, גם כשישנם קווי דמיון.

מנהיגי אזור לא מעוניינים שהבית הלבן או משרד החוץ האמריקאי, ינסה להגיד להם איך לשלוט בארצם ומה לעשות, כדי שארה”ב תואיל ברוב טובה לעשות איתם עסקים (ובאזור שלנו, זה גם אומר למכור להם נשק אמריקאי, ומדובר בהרבה נשק!) ותמיד זה יהיה בהתאם לאינטרס האמריקאי, שיכול (עלול?) להשתנות ממשל אחד לזה שבא אחריו, שמגיע עם מדיניות שונה משל קודמו, שלא תמיד נוחה למדינות השכונה, דבר שעלול להוביל לחוסר יציבות ביחסי ארה”ב ומדינות האזור, ולחוסר יציבות אזורי בכלל.

כל אלו מובילים את מנהיגי האזור לתחושה שאינם יכולים לסמוך על ארה”ב, במיוחד אם יזדקקו לה בשעת צרה, גם אם הם מוגדרים ‘בעלי ברית’ של ארה”ב. וזה מוביל אותנו לסין.

 

מנהיגי מדינות האזור יודעים שסין מדברת עסקים. שסין חושבת ומתכננת לטווח ארוך, ובמסגרת תוכניות לטוח ארוך, יש לה תוכנית חומש שמתעדכנות בתאם להתפתחויות ושינוי הנסיבות. כמובן שכל התוכניות הן בהתאם לאינטרסים הסינים, ורובם ברורים וכתובים בתוכניות החומש שאושרו, כך שבמידה ומנהיגי השכונה מדברים עם הסינים, הם יודעים למה לצפות – עשיית עסקים, והם יודעים שהסינים יעשו (כמו כל מדינה) את מה שמתאים וענה לאינטרסים שלהם.

אבל מה שמנהיגי השכונה גם יודעים, זה שהסינים לא ינסו לכפות עליהם לשנות את הדרך בה הם מושלים במדינותיהם, או את הדרך בה הם פועלים בכל תחום. הם גם יודעים שהאינטרס הסיני מחפש יציבות באזור, כי יציבות לא רק טובה לעסקים, אלא גם חיונית לסינים מבחינת אספקת אנרגיה ממדינת המפרץ, ויציבות זה גם אינטרס של כל משטר בכל מדינות השכונה.

קרדיט: דייברס

 

לגבי השינויים המתחוללים בין ערב הסעודית למדינות האזור ובכלל, אזכיר את דברי מהעבר, שהמו”מ בין ערב הסעודית איראן, נמשך כבר מספר שנים, כך שאין כאן הסכם שנחת כרעם ביום בהיר משום מקום, אלא הבשלת תהליך, וזה שסין הייתה שושבינת ההסכם, רק מרמז על העצמת השינויים באזור, וכניסת גורמים מדינתיים לחלל שארה”ב משאירה בחידלונה המתמשך.
(ושוב, לא המו”מ ולא הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים, אינם קשורים לישראל)

הסעודים גם מנסים כבר מספר שנים, למצוא את הדרך ממעורבות בביצה התימנית, או לפחות למצוא את הדרך “ללכת עם ולהרגיש בלי”, כפי שעשו האמירויות.

לגבי סוריה, גם כאן אין התרחשות מהירה א מפתיעה במיוחד, ואזכיר כי כבר מספר שנים מתנהל תהליך שבו מדינות אזור, כולל המפרציות מנהלות מגעים עם סוריה.

 

לגבי חמאס, אזכיר כי לאחר נתק של שנים (2007-2015) החלו בין הסעודים לחמאס, תהליכים איטיים ומדודים של חזרה לסוג של יחסים של “מדברים” במקום נתק כמעט מוחלט, וגם אלו ידעו עליות ומורדות.

לסיום אומר שבשכונה שלנו רצוי לא לנסות להצביע על סיבה אחת להתרחשות זו או אחרת, ואזכיר שבדרך כלל, יהיה מאחורי הדברים תהליך ארוך, שרובו יתנהל מאחורי הקלעים, וסיומו של תהליך יכול להיות פומבי, אבל לפעמים יישאר מאחורי הקלעים, עד שיהיו סיבות שיובילו לחשיפתו הפומבית.

אוסיף שבשכונה תמיד כדאי להתאזר בסבלנות, ולראות לאן יובילו תהליכים שהפכו פומביים, והאם יכובדו הסכמים ולכמה זמן, שהרי בשכונה כבר ראינו הסכמים חתומים נדרסים תחת שרשראות הטנקים…

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון    קרדיט למפה: ויקימדיה