| 11 שנים חלפו מאז הביקור הקודם של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל (אז עוד כמושל גוג’ראט), והוא פוגש החודש מדינה אחרת לגמרי. ישראל של 2017 נמצאת בשיא של כל הזמנים מבחינה גיאו־אסטרטגית, והיא יעד אטרקטיבי למעצמות הגדולות כמו גם למה שנהוג לכנות מדינות “המעגל השני” – החל בצפון אפריקה, במערב ובמזרח, דרך דרום אירופה, הקווקז, מרכז אסיה ועד, כפי שמודים דוברים שונים בחצי פה, למפרץ הפרסי. במקומות רבים ישראל, שהיתה מוקצית במשך שנים הפכה לאחרונה, במילותיו של ראש הממשלה נתניהו, ל”מדינה מחוזרת”.
הזדמנות שנייה
מדיניות החוץ של ישראל עברה מספר תהפוכות מאז הקמתה – בשני העשורים הראשונים, כשהיתה מדינה חלשה שמחפשת להתבסס בעצמאותה, זכתה ישראל ליחסים חמים עם רבות ממדינות העולם השלישי, שחיפשו בעצמן את דרכן העצמאית באותן שנים והזדהו בקלות עם המדינה הצעירה. שישה ימים ביוני 1967 שינו את תדמיתה של ישראל מהקצה אל הקצה – ממדינה חלשה לכוח אימפריליסטי חזק. בלית ברירה, מדיניות החוץ של ישראל החל בשנות ה־70 הסתכמה פחות או יותר בביקורים בוושינגטון, מקסימום בכמה עצירות באירופה. במקומות רבים ישראל פשוט לא היתה רצויה. אווירת הפיוס הגלובלית בסוף המלחמה הקרה והסכמי אוסלו לאחר מכן שיקמו את תדמיתה, והפכו אותה שוב למדינה רצויה, אך ההתמקדות נותרה כשהיתה – במערב.
המציאות המדינית במהלך העימותים הצבאיים האחרונים, מהאינתיפאדה השנייה ועד עופרת יצוקה, הבהירה לישראל שני דברים: הראשון, כי בסיס התמיכה שלה מצומצם ומוגבל למערב. השני, שגם תמיכה זו אינה מובטחת ומוגבלת פעמים רבות לימים שבהם בישראל סופרים הרוגים. חשיבות הרחבת מעגל בנות הברית עלתה.
דלתות חדשות נפתחות בעולם | צילום: fotolia
אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, וספק אם הרצון הישראלי כשלעצמו היה משנה במשהו את תמונת היחסים הבינלאומיים שלה. אלא ששורה של אירועים ברמה העולמית בשנים האחרונות שיחקו לטובתנו, כשהפכו את הידע הישראלי לסחורה מבוקשת, ובמקביל החלישו באופן משמעותי את ההזדהות האזורית והעולמית עם הפלסטינים, עמדה שהכתיבה במשך עשרות שנים את היחס (העוין) כלפי ישראל.
בראש ובראשונה, הטרור העולמי שהפך בשנים האחרונות לבעיה עולמית תרתי משמע. בכל נקודה על הגלובוס, כך נדמה, הטרור היכה לאחרונה ברמה כזו או אחרת. עשרות מדינות שלא נדרשו לכך בעבר, נדרשות כיום להתמודד עם איומי ביטחון. להתפתחות זו שתי השלכות משמעותיות מבחינת ישראל: הראשונה היא סימונה כמומחית בתחום, כמי שנדרשה להתמודד עם איומים כאלו במשך עשרות שנים. ההשלכה השנייה היא פגיעה בלגיטימציה של הטרור הפלסטיני, שבמשך שנים ארוכות נצבע בצבעים רומנטיים של מאבק לאומי.
שנית, אירועי האביב הערבי והצורך של שליטים במדינות רבות להביא בחשבון את דעת הקהל ורווחת האזרחים יותר מבעבר הכתיבו צורך להשקיע בפיתוח כלכלי ובטכנולוגיות הקשורות לחקלאות ולמים. ישראל, כמדינה מובילה בתחום, הפכה לפרטנר מתבקש כמעט.
ולבסוף, זוועות המלחמה בסוריה, על מאות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים, האפילו על נושא הפלסטיני ונתפסו בעולם כעוולות חמורות הרבה יותר מאלה שנעשות כביכול על ידי ישראל.
כתוצאה מכל אלו, הדלת נפתחה בפני ישראל במקומות רבים בעולם השלישי, מקומות שניצבו סגורים עבורה במשך עשרות שנים. כבר ב־2009 יצא אביגדור ליברמן כשר החוץ למסע דילוגים בצפון-מזרח אפריקה ובאמריקה הלטינית, שם ביקר במדינות שבהן לא דרך נציג ישראלי בכיר במשך כ־20 שנה עד אותו ביקור. משלחות כלכליות וביטחוניות התלוו לביקורים אלו, וקשרים כלכליים החלו להירקם.
הבליץ המדיני
בשנים שחלפו מאז, ובעיקר ב־12 החודשים האחרונים, עלתה תדירות הביקורים האלו וגם רמתם – מרמה של מפגשי שרים למפגשי מנהיגים. המקטרגים טוענים, כי מדובר בביקורים שמצטלמים יפה במדינות קטנות ולא משפיעות במיוחד. בזבוז של כספי משלם המיסים אפילו. אלא שלא כך היא – ביקורים כאלו הם הבסיס ליצירת שיתופי פעולה ובניית קשרים דיפלומטיים.
לביקורים האלה קודמים פגישות הכנה של דרגים מקצועיים ומשא ומתן על עסקאות ושיתופי פעולה. לביקורים עצמם מתלווים בדרך כלל עשרות, ולפעמים מאות, אנשי עסקים מתחומים רלוונטיים למדינת היעד, במטרה לנצל את ימי הביקור הקצרים ואת חסות מנהיגי המדינות לסגירת מספר גדול של עסקאות. כל ביקור מוצלח כזה הוא פלטפורמה לשדרוג משמעותי של יחסי המדינות.
אמנם אין מדובר בדרך פעולה ייחודית לישראל – כך נוהגים מנהיגים בכל העולם המבקרים במדינות אחרות. עם זאת, בישראל עובדים קשה כדי שהידוק הקשרים הביטחוניים והכלכליים יוביל גם לשדרוג הקשרים הדיפלומטיים. אף אחד בירושלים לא מעלה על דעתו להחליף את התמיכה האמריקאית בתמיכה של טנזניה, כמובן, אבל לתמיכה ממספר רב של מדינות יש השפעה מצטברת, בפרט בפורומים בינלאומיים. זו יכולה להוביל לאימוץ עמדות נוחות לישראל, או לפחות לצמצום ההתנגדות הגורפת כלפיה.
בשנה האחרונה נראה שהסכר נפרץ. מאז יוני 2016 ביקר נתניהו ברוסיה, בארה”ב, בסין, באוסטרליה ובסינגפור, ואירח את מנהיגי ארה”ב והודו. בכל ביקור כזה נסגרו עסקאות מסחריות רבות, ונחתמו הסכמי שיתוף פעולה בין המדינות. לצד הביקורים האלו, מעניינים עוד יותר הביקורים של נתניהו במדינות קטנות יותר ובאזורים פחות חשובים, לכאורה: ביוני שעבר הוא ביקר מספר מדינות במזרח אפריקה, בדצמבר ביקר באזרבייג’ן ובקזחסטן, בתחילת יוני נאם בפורום 15 המנהיגים של הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה (ECOWAS), ומאוחר יותר באותו חודש הגיע ליוון לפסגה משולשת עם מנהיגי יוון וקפריסין.
פסגה משולשת – ישראל, יוון, קפריסין | צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ
לכאורה, ביקורים במקומות שנחמד לבקר בהם אך השפעתם מועטה. בפועל, מדובר בחלקים של פאזל שמשלימים התחזקות גיאו־אסטרטגית של ישראל בכל האזורים שמסביבה.
למה לא אוגנדה?
במזרח אפריקה נמצא גוש מדינות נוצריות, שהבולטות בהן הן אתיופיה וקניה. אלו נלחמות כבר יותר מעשור בגורמי טרור, בעיקר בסומליה, מקבלות סיוע מערבי וככל הנראה, גם ישראלי. לישראל עניין מיוחד בנעשה באזור בשל קרבתו לים האדום – סודן, שכנתה של אתיופיה מצפון, היא חוליית מפתח בשרשרת אספקת הנשק האיראנית לאזורנו, והיתה (על פי פרסומים זרים) יעד למספר תקיפות של ישראל בשנים האחרונות. אריתריאה, ששוכנת בין אתיופיה לסודן ולחופי הים האדום, מארחת (שוב, על פי פרסומים זרים) בסיסים ישראליים לטובת כוחות שפועלים באזור. הסכמים כלכליים באזור עם מדינות אלו, כמו גם עם אוגנדה, בורונדי, דרום סודן וטנזניה, כבר נחתמו או נמצאים בשלבים שונים של משא ומתן.
במערב אפריקה נמצאת ECOWAS, קהילה כלכלית המאגדת 15 מדינות באזור. בתחילת יוני השנה נאם נתניהו בפורום המנהיגים, שכולל מדינות כמו ניגריה, ניז’ר וליבריה – והיה למנהיג הישראלי הראשון שעושה זאת. המאורע יוצא הדופן הזה לא הגיע משום מקום. במהלך 2016 התרחשו שני אירועים חשובים: ביולי הכריזו ישראל וגינאה המוסלמית על חידוש היחסים הדיפלומטיים אחרי 49 שנה, ובדצמבר אירחה ישראל פורום בדרג שרים של מדינות ECOWAS. שיתוף הפעולה אמור להתרחב באוקטובר, כשטוגו תארח את כל מנהיגי היבשת שיחפצו בכך לוועידה מיוחדת לקידום יחסי ישראל ואפריקה. בין היתר, תעלה שם סוגית צירופה של ישראל במעמד של משקיפה באיחוד האפריקאי. גם לגבי צ’אד המוסלמית נשמעו דיווחים על חידוש היחסים בקרוב.
תמוך בי ואתמוך בך
הדילוג לאזרבייג’ן ולקזחסטן בדצמבר האחרון גם הוא בעל חשיבות אסטרטגית – ישראל היא אחת המדינות הבודדות הזוכות למעמד מיוחד בקרב כל מדינות הקווקז, אך אזרבייג’ן השיעית היא בת ברית מיוחדת – היא אחת הלקוחות הגדולים ביותר של התעשייה הביטחונית הישראלית, ותהיה ככל הנראה המדינה הזרה הראשונה שתקבל לידיה את מערכת כיפת ברזל. לישראל עניין טבעי באזרבייג’ן הגובלת באיראן ובטורקיה, ובעבר דווח כי תקיפה ישראלית אפשרית באיראן תעבור בשטח האזרי.
קזחסטן, הרפובליקה הסובייטית הגדולה במרכז אסיה, ששימשה בשנים האחרונות כן שיגור למספר לוויינים ישראליים, היא יעד חשוב עבור ישראל מבחינה כלכלית וגם אסטרטגית, הודות למיקומה במרכז אסיה ולחשיבות שרוסיה וסין מייעדות לה, ביחד ולחוד, בפיתוח מסגרות כלכליות על־מדינתיות באזור בשנים הקרובות. נתניהו, בעת ביקורו במדינה, הזכיר למארחו כי ישראל תמכה בקזחסטן בהתמודדות על כיסא במועצת הביטחון, וביקש את תמיכתה של קזחסטן בהתמודדות המתוכננת של ישראל ב־2019.
חשמל באוויר
הדילוג ליוון בחודש שעבר מעניין לא פחות מהפגישות האחרות – האינטרס הגיאו־אסטרטגי של ישראל בהידוק הקשרים עם מדינות באזור הוא ביצירת אלטרנטיבה לטורקיה, שעימה היחסים בעייתיים בלשון המעטה. טורקיה היא צומת מרכזי לא רק לטיסות המשך, אלא גם לנתיבי הולכת אנרגיה – נפט וגז טבעי. כמעט כל ההולכה בדרום אירופה, מהמזרח התיכון, מהמפרץ הפרסי וממרכז אסיה – עוברת בשטחה בדרך למערב היבשת.
ישראל מבקשת להצטרף כבר מספר שנים לנתיב עוקף – דרך יוון – שיאפשר לייצא גז ישראלי לאירופה למשל בלי להזדקק לטורקים. סוגיה נוספת וחשובה שעלתה בשיחות היא קידום פרויקט חיבור תשתיות החשמל של ישראל וקפריסין עם הרשת האירופית, דרך יוון. מדובר למעשה על שני כבלים תת־ימיים שיונחו – בין ישראל לקפריסין ובין ישראל ליוון, בהיקף משוער של כ־2,000 מגהוואט. הודות לתשתית הזו ישראל תוכל לייצא חשמל, ולקבלו בעת הצורך, למשל אם תשתית הייצור בישראל תיפגע במלחמה.
הביקורים המרכזיים של נתניהו בשנה האחרונה
לבסוף, ועל אף שרב הנסתר על הגלוי, אפשר לציין את ההתקרבות המרומזת בין ישראל לבין כמה ממדינות ערב הפרו־מערביות. הקרע בעולם הערבי בין המחנה השיעי למחנה הסוני משחק לטובת ישראל. במשך שנים הרוב המכריע של מדינות האזור סירבו להתקדם ביחסים עם ישראל בטרם זו תיישב את הבעיה הפלסטינית. אלא שכיום השחיקה בעניין הפלסטיני מייצרת אפשרות ליצירת יחסים שלא היו אפשריים עד לא מזמן.
רואים תוצאות
שדרוג היחסים בין ישראל למדינות רבות מספק לכלכלה הישראלית ולתעשייה הביטחונית לקוחות חדשים ותורם לצמיחה – במונחים של תוצר נומינלי לנפש, ישראל רחוקה אחוזים בודדים מהרמה ביפן, צרפת ובריטניה.
דיבידנד חשוב לא פחות מגיע, כאמור, מהזירה הדיפלומטית. אמנם אין פירוש הדבר כי נפסיק לראות החלטות אנטי-ישראליות, שלא לומר אנטישמיות, במוסדות בינלאומיים. רק בסוף 2016 “זכתה” ישראל לככב ב־20 מתוך 26 החלטות של העצרת הכללית של האו”ם. יש גם לזכור, כי עם כל הכבוד ליחסים עם ישראל, לכל מדינה יש מכלול שיקולים שהיא צריכה להביא בחשבון. אך שדרוג היחסים עם מספר גדול של מדינות תורם לשינוי האווירה.
את התוצאה אפשר לראות במספר הישגים דיפלומטיים מהעת האחרונה: באו”ם, שגריר ישראל דני דנון היה לישראלי הראשון שנבחר כראש ועדה קבועה בארגון. הוא נבחר גם לסגן מזכ”ל העצרת הכללית וייכנס לתפקידו בספטמבר. גם הניסיון הישראלי להיבחר לראשונה למועצת הביטחון של האו”ם מדבר בעד עצמו (אף אם לא יסתיים בהצלחה). ואפילו בחינה של אותן החלטות אנטי ישראליות מצביעה על תזוזה מסוימת. כך לדוגמה, בהצבעה באונסק”ו בסוף 2016, על החלטה שהטילה ספק בזיקה הישראלית למקומות הקדושים בהר הבית, התערב נשיא טנזניה באופן אישי, דאג לרכך משמעותית את נוסח ההחלטה ומנע קבלתה פה אחד, כמו ברוב המקרים. אם נוסיף לכך את העובדה כי בבית הלבן נמצא היום נשיא פרו־ישראלי במיוחד, הרי שהעתיד הקרוב לפחות נראה חיובי מאוד עבור ישראל מבחינה מדינית.
אחד היתרונות המשחקים לטובתנו בשנים האחרונות הוא היציבות בישראל לעומת הטלטלות בסביבתה. אך גם היציבות הזו והעדנה היחסית במעמד הבינלאומי הן נזילות. מלחמה בצפון או בדרום עשויה לטרוף את הקלפים ולהחזיר את הגלגל לאחור לפחות עם חלק מהמדינות. לפיכך, טוב תעשה ישראל אם תנצל את שנות הגאות ביחסי החוץ שלה על מנת לקשור קשרים ענפים ומגוונים ככל הניתן במדינות החפצות ביקרה כיום. באופן זה, היא תעלה את מחיר ניתוק היחסים בעתיד ואולי תצמצם את הנזק.
קרדיט: אתר פורבס ישראל |
