חגיגות ה-50 לתחילת האביב האסלאמי.

בימים אלה חוגגת מדינת ישראל 50 שנים לאיחוד ירושלים. חגיגות אלה הן בעצם ציון חמישה עשורים לניצחון הגדול של מדינת ישראל על מדינות ערב ובראשן מצרים של גמאל עבד אלנאצר. כשהמוני ירושלמים צפו השבוע בהתרגשות במופע המושקע בחומות העיר העתיקה בעולם הערבי ציינו את התבוסה. לא, אני לא מדבר דווקא על התבוסה הצבאית לישראל אלא על סיום מקומה של האחדות הערבית החילונית במזרח התיכון.

מעט לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, הוביל גמאל עבד אלנאצר את העולם הערבי. בספרו הוא ציין גם מעגלים חשובים נוספים כמו המעגל האפריקני והמעגל המוסלמי, אך ברור היה כי המעגל החשוב ביותר הוא המעגל הערבי.

במהלך שנות ה-50 וה-60 פעל עבד אלנאצר רבות לאחדות האומה הערבית. הוא פעל צבאית בתימן, ניסה שלל איחודים כולל כשהמוצלח (זמנית) היה איחוד בן כשלוש שנים עם סוריה (1958-1961), וכן עמד מאחורי הקמת ארגון לשחרור פלסטין – אש”ף בשנת 1964, בעמדו בראש המאבק עם ישראל.

בכדי להבין כראוי את המצב, אזכיר כי האנשים הבוגרים שחיו בשנים אלו זכרו כי הייתה ישות גדולה שעטפה אותם – האימפריה העות’מאנית. בעצם רעיון של אחדות בראשות עבד אלנאצר לא נשמע מופרך, הרי הם הכירו את זה בילדותם בטח לא מול מדינה צעירה כמו ירדן, לבנון או סוריה, שם רבים העריצו אותו ואת רעיונותיו.

אנקדוטה מעניינת היא כי בתקופה זו האזור לא כונה “המזרח התיכון”, אלא “העולם הערבי”. זו אבחנה חשובה משום שהיא מוציאה שתי מדינות מאוד חשובות אז והיום מתוך קבוצת הייחוד בין השאר משום שהן מוסלמיות (דת) אך לא ערביות (מוצא אתני). האחת – תורכיה של ימי החילוניות עם יורשי מוצטפא כֶּמַאל אתאתורכ, והשנייה היא איראן המלוכנית. שתיהן היו בעלות מדיניות פנים חילונית ובעלות מדיניות חוץ פרו מערבית הכוללת מערכת יחסים חיובית עם ארצות הברית ומדינת ישראל.

בתקופה זו צירי המאבק היו בין “המלוכנים” בראשות סעודיה ואיראן שהתנגדו לציר של “הרפובליקנים”, בראשות מצרים הנאצריסטית. דווקא היום אנחנו מבחינים בכוחן של איראן ותורכיה והיחלשותו של העולם הערבי. זו הייתה דרך מצוינת לא רק לפאר את שמה של מצרים כמדינה מובילה ועבד אלנאצר כמנהיג העולם הערבי, אלא גם דרך לאחד מיעוטים תחתיו. אלמלא האיחוד היו בצד של “עושי הבעיות”, כפי שאנחנו רואים במדינות המזרח התיכון המתפוררות. אין לך סביב מה להתאחד? אתה עושה בלאגן.

מלחמת ששת הימים הביאה לפיטוריו הזמניים והמתוכננים של עבד אלנאצר, אך בעיקר ציננה את זוהרו . רעיון האחדות הערבית נכשל ומולו עלה האסלאם. אנשים הרי מחפשים תשובות משמעות ותשובת תנועת האחים המוסלמים והתנועות שהתפלגו ממנה הייתה פשוטה – האסלאם הוא הפתרון. חשוב לציין, האסלאם מעולם לא נעלם, אך הוא הוסתר. אחת הסיבות המרכזיות להעצמת האחדות הערבית היא שינוי הזהות מזהות מוסלמית לזהות ערבית.

אירוע מכונן נוסף שקורה כעשור לאחר מכן הוא המהפכה האסלאמית באיראן שלא הייתה סתם החלפת שלטון במדינה חשובה, אלא שינוי תפיסה אדיר. השינוי העיקרי בהקשר שלנו הוא רעיון האחדות האסלאמית וייצוא המהפכה החוצה למדינות נוספות. דבר בא לידי ביטוי ביצירת “הסהר השיעי” (איראן-עראק-סוריה-חזבאללה) בראשות איראן. במזרח תיכון כה מפוצל, זוהי האחדות הגדולה ביותר שראינו מאז ימי עבד אלנאצר, אז ערבית היום שיעית-אסלאמיסטית. אם נחפש הוכחה מהשטח לחולשה הערבית נמצא את ההסכמים בסוריה שנעשות בלעדיהן, אלא על ידי רוסיה איראן ותורכיה.

https://twitter.com/nasser_khames/status/866647907373547521/photo/1

בקריקטורה של נאצר חאמֶס הסעודי באתר “אלחיאת” אנו רואים את הנשר הסעודי נושא את העולם הערבי על כנפיו אך אינו מצרף את איראן, עליה כתוב “טרור”. זהו בעצם ניסיון סעודי, אחרי תדלוק הנשק האמריקני בשווי כחצי טריליון דולר, להרים ראש ולחדש את האחדות הערבית, הפעם בראשותה. לעומת הכישלון של 1967 שהיה נגד המערב, הפעם הניסיון הוא בשיתוף עם המערב. עכשיו רק נשאר לנו לחכות ולראות לאן הנשר ייקח אותם.

קרדיט:נעם בנעט, מומחה למזרח התיכון. “חלון למזרח התיכון המתחדש” – https://www.facebook.com/aravimislam/?fref=ts