האם הדיפלומטיה של ביידן מצליחה להקהות את ציפורני איראן? דעה
במהלך מערכת הבחירות שלו ובתכנית מדיניות החוץ שלו, מתח נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן ביקורת על החלטתו של קודמו, דונלד טראמפ, לסגת מהסכם הגרעין עם איראן ולהטיל שוב סנקציות, ותיאר אותה כהחלטה “רעה”.
הנסיגה מהסכם הגרעין לא הצליחה להרתיע את טהראן מלהמשיך בפעילות לערעור היציבות באזור, וארצות הברית איבדה כרטיס לחץ חשוב שהיה לה בשליטה על ההתנהלות האיראנית, ולכן התחייב לחזור למסלול הדיפלומטי והמשא ומתן כדי ליישב את התנהגותה של איראן בנושא התיק גרעיני.
היום, פחות מחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, הנשיא ביידן מוצא את עצמו בעיצומה של המהומה האיראנית ,שיותר מסובכת מכפי שהייתה בשנת 2015, השנה בה נחתם הסכם הגרעין. מאז השבועות הראשונים לכהונתו, ביידן שלח כמה מסרים, דרך גורמי הממשל, בהם הביע את הרצון האמריקני לשבת ולנהל משא ומתן עם האיראנים.
וכאן עלתה שאלה טובה, האם המשמעות של הרצון לנהל משא ומתן לפתרון הסכסוך הוא בהכרח חזרה להסכם הגרעין שייפקע בשנת 2025?
נראה כי האיראנים הבינו זאת כך, מכיוון שהם השקיעו זמן רב ומאמץ בהידוק הקשר בין שני הנושאים של הסרת הסנקציות בתמורה לעמידה בתנאי ההסכם, והם אינם רוצים לראות זאת כהשקעה שבוזבזה, בדיון המתמשך במסדרונות הממשל האמריקני ובדיבור על ההתפתחויות.
אך לממשל ביידן הייתה הבנה אחרת. מההצהרות שהוציאו משרד החוץ והבית הלבן עולה כי מה שממשל זה מחפש הוא הסכם חדש שאינו כולל רק את הנושא הגרעיני, אלא כולל גם את נושא הטילים הבליסטיים האיראנים והפעילות האיראנית. באזור.
התפתחות זו לא רק משקפת את רצונם של בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון (ישראל ומדינות המפרץ) להיות חלק מכל הסכם שיחתום הממשל עם איראן, והיעדרם בעבר היה מקור למרירות וחוסר שביעות רצון כלפי ממשלו של הנשיא לשעבר ברק אובמה. זה גם משקף הבנה רחבה יותר בנושא האיראני במציאות של ימינו.
מה המטרה העיקרית של תוכנית הגרעין האיראנית? האם זה לייצור חשמל, כמו שאומרת טהרן? ברור שלא.
תוכנית זו נועדה לחזק את היכולת והטכנולוגיה לייצר נשק גרעיני, כלומר להגיע לנקודה שבה נושא ייצור הנשק הגרעיני יישאר רק החלטה פוליטית שמקבל המנהיג העליון באיראן, בכל עת שהוא ירצה, מכיוון שיש הבדל בין היכולת לייצר נשק לבין ההחלטה לייצר אותם בפועל.
עדיין לא הגענו לשלב של קבלת החלטות פוליטיות, גם אם יש הסכמה שאיראן כבר מחזיקה ביכולת המדעית לייצר נשק גרעיני, או בדרך לעשות זאת.
אך נותרה השאלה הגדולה יותר: מה הצורך האיראני להחזיק ביכולת לייצר נשק גרעיני?
היא פשוט מבטאת את הרצון איראן להכרה מצד ארצות הברית שהיא מעצמה אזורית עם אינטרסים ואזורי השפעה משלה במזרח התיכון. היא מנופפת בנשק גרעיני כדי להשיג זאת על ידי קביעת עובדה מוגמרת, או ויתור על נשק זה בתמורה להסרת הסנקציות והחזרתה לקהיליה הבינלאומית, אך המטרה האיראנית בשני המקרים נותרה זהה, שהיא התפקיד האזורי.
ארצות הברית אינה רוצה שאיראן תודה בכך, לא רק משום שהעצמת האיראנים תיצור משוואות חדשות המשפיעות על בעלות הברית באזור, במיוחד על ישראל, אלא גם בגלל האידיאולוגיה עליה מבוסס המשטר האיראני, המשלב שאיפה לחיסול ישראל ולייצא את הגרסה השיעית על ידי המיליציות הנאמנות לה.
אילו המשטר בטהרן היה שונה, ייתכן שארצות הברית הייתה מוצאת גישה אחרת לפתרון הסוגיה האיראנית, שכן למשטרו של השאה לשעבר, שהיה בעל בריתה של וושינגטון וידיד קרוב של מרבית מדינות האזור, הייתה הכרה שבשתיקה מצד מדינות אלו על תפקידה האזורי של איראן במתן הגנה, ביטחון ויציבות לאזור.
מסיבה זו יהיה רק הגיוני שממשל ביידן יתעקש כי המשא ומתן עם טהראן לא יוגבל רק לחזרה להסכם הגרעין, אלא להגיע להסכם גדול יותר העוסק בשורש הנושא, שהוא התפקיד האזורי של איראן.
האם ממשל זה יצליח להשיג מטרה זאת?
אין שום ערובה שזה יקרה. יעבור זמן רב עד שנראה פריצת דרך מסוג כלשהו (במיוחד עם הבחירות המתקרבות לנשיאות באיראן, שיתקיימו ביוני הקרוב, ובחירות האמצע לקונגרס האמריקני בשנה הבאה).
אך מה שבטוח הוא שהאיראנים רוצים להסיר את הסנקציות הקשות שהטיל עליהם טראמפ, והם עייפים ממצבה של המדינה שמאז המהפכה מוצאת את עצמה בשולי הקהילה הבינלאומית, כאילו מישהו יושב ליד הדלת אך אינו מסוגל להיכנס, וחלון הסנקציות הפתוח הוא זה שבממשלת ביידן מתכוונים להיכנס דרכו בניסיון להציג את האפשרויות העומדות בפני איראן: שיקום בתמורה לזניחת שאיפתה הגרעינית ולהפסיק את ערעור היציבות באזור.
חוויות העבר אינן מבטיחות
מאז המהפכה האיראנית שלטו שמונה נשיאים בארצות הברית, כולל הנשיא הנוכחי, ואף אחד מהם לא הצליח להשיג מטרה זו. ההצלחה היחידה הייתה שארצות הברית ואיראן לא נכנסו למלחמה ממשית, למרות כל התנאים התורמים לכך.
קרדיט : עמראן סלמאן – عمران سلمان – הפרשן הפוליטי של רשת השידור במזרח התיכון (MBN)