חגים באסלאם

חגים משותפים והבדלים בין השיעה לסונה

באסלאם ישנם שני חגים משותפים עיקריים לכל לפגי האסלאם, וחגים משותפים נוספים שבהם יש שוני בתאריכים או במהות החג ועל מה חוגגים, וכמובן ישנם החגים שרק השיעים חוגגים.

חג הקורבן

עיד אל-אַדֿחַא (عيد الأضحى) שמכונה גם “החג הגדול” שנחגג ביום העשירי לחודש האחרון בלוח השנה האסלאמי, ד’וּ אלְ-חִיגָ’ה, ונמשך ארבעה ימים, במועד קיום מצווח החג’, הקרבת הכבש או טלה, מהווה את אחד משיאי הטקסים הנהוגים בחג’, ובשרו נועד למאכל החוגגים וכתרומה לעניים.
החג שנועד לציין את זכר עקדת ישמעאל, המקבילה האסלאמית לעקדת יצחק, ואת הדבקות באמונה של אברהם אבינו (הנביא איברהים באסלאם), שהיה מוכן להקריב את בנו ישמעאל במנחה לאלוהים.

כמובן שמוסלמים בכל העולם חוגגים את חג הקורבן, גם אם הם לא נמצאים במכה בעת קיום מצוות החג’, ובכל העולם הקרבת הכבש, מתבצעץ בטקס דומה, ובשרו נאכל וניתן כתרומה לעניים.

חג שבירת הצום

עיד אל-פיטר (عيد الفطر) שמכונה גם “החג הקטן” (היות ויש בו יום אחד פחות מחג הקורבן) שנחגג לאחר תום היום האחרון לצום הרמדאן, בשלושה הימים הראשונים של חודש שַׁוַאל, החודש העשירי בלוח המוסלמי.

בנוסף חוגגים הסונים והשיעים חג משותף נוסף, אבל בדרך כלל בתאריכים נפרדים.

חג ליל הגורל

לַילת אל-קדר (لیلة القدر) שעל פי המסורת נאמר כי זה הלילה בו הנביא מוחמד, קיבל מהמלאך ג’יבריל, את הפסוקים הראשונים מהקוראן.
על פי המסורת כשם שנפתחו שערי שמים בפני הנביא שקיבל את הקוראן, כך נפתחים שערי שמים בפני תפילות המאמינים, ובקוראן נאמר שלילה זה “טוב יותר מאלף חודשים” (סורה 97, פסוק 3).

אז מדוע החג נחגג בתאריכים שונים?
התאריך המדויק של לילת אל-קדר אינו מוזכר בקוראן, אבל המסורת אומרת שמדובר באחד מהימים האי זוגיים האחרונים בחודש הרמדאן.
הסיפור המקובל הוא כי מוחמד שקיבל את התאריך המדויק של מאלוהים בחלום.
וכאשר הוא הלך לספר למאמינים הראשונים, הסַּחָאבָּה (בני הלוויה של הנביא) על החלום ועל התאריך, הוא ראה בדרך כמה אנשים נלחמים ומרגיזים את אלוהים, אז אלוהים גרם למוחמד לשכוח את התאריך.

לפי הסונה מקובל שמדובר באחד מהלילות האי זוגיים מתוך עשרת הלילות האחרונים של הרמדאן, ומסורות רבות מציינות את ה 27 לחודש הרמדאן.

גם לפי השיעה מדובר על אותם לילות אי זוגיים מתוך עשרת הלילות האחרונים של הרמדאן, אבל התאריך המקובל ביותר הוא ה 23 לחודש הרמדאן.

העשוראא

יום העשוראא (يَوْم عاشوراء) היום העשירי בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה האסלמי.
על פי המסורת והכתוב בספר החדית’ צחיח אל-בוח’ארי, נאמר כי מוחמד נהג לצום במכה ביום זה.

בסונה: מצוין יום זה כיום צום שאינו חובה, ויש שצמים בו כתחליף במידה ולא יכלו לצום בחלק מימי הרמדאן (ממחלה או סיבה אחרת, ונשים בימי מחזור שנחשבות כלא טהורות ולכן אסור עליהן לצום בימי המחזור) וישם סונים דתיים יותר, שצמים כאות לאדיקותם.

בשיעה: אצל השיעים מצוין יום העשוראא כיום אבל על מותו של האימאם השלישי, חוסיין בן עלי בקרב המפורסם בכרבלא, שנערך בעשירי באוקטובר 680, שהיה יום העשוראא בשנת 61 להג’רה.
בקרב זה בין השיעים תומכי השושלת של צאצאי מוחמד כראויים היחידים להיות ח’ליפים, לבין הח’ליף יזיד בן מועאויה, שצבאו שהיה גדול מצבאו של חוסיין, טבח בצבא חוסיין בן עלי ומשפחתו של האימאם.

טקסי יום האשוראא משתנים בין זרמים וקהילות שיעים, ונעים בין טקסי תפילה, אבלות וזיכרון, לתהלוכות שבהן קוראים בשם האלוהים, הנביא והאימאם חוסיין, ומקללים את שושלת בית אומיה, לבין תהלוכות המוניות שבהן המאמינים מכים בעצמם, ואף פוצעים עצמם עם שרשראות ברזל, סכינים וחרבות,
ויש גם המקצינים אף יותר וחותכים את פני או ראשי ילדיהם הקטנים.
יש הסוברים שטקסי ההלקאה העצמית נועדו לאות אבלות ויש הטוענים שזו הלקאה עצמית כהבעת חרטה על שאבותיהם לא מנעו את הטבח בקרב כרבלא.
ישנם שיעים המתנגדים לתופעה של הפציעה העצמית עד זוב דם, וטוענים שזו אינה דרכו של האסלאם.

יום הארבעים

אל-ארבעין (الأربعي) הוא יום שהשיעים מציינים ביום ה- 20 לחודש סַפַר, החודש השני בלוח השנה האסלאמי, ארבעים יום לאחר יום העשוראא, לפי מנהגי האבלות בזרמים רבים באסלאם, יום הזיכרון למותו של אדם, מצוין ארבעים יום לאחר מותו, וכמובן שבמקרה זה, מדובר על יום האבל על מותו של השהיד האימאם חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, בקרב כרבלא.

לפי האמונה השיעית, קרב כרבלא היה הֶרוֹאִי ועצם ההתמודדות מול צבא גדול משל הכח שהיה לאימאם חוסיין, מעיד על אמונתו הדתית ומסירותו לאסלאם וכמובן הקנתה לו מעמד של שהיד.

ביום הארבעין עולים השיעים לרגל לעיר כרבלא שבעיראק, השלישית בקדושתה לאסלאם השיעי.
עלייה לרגל זו היא אחת מהכינוסים הגדולים ביותר בעולם, של בני אדם לטקסים דתיים, וישנן שנים שבהן עולים לרגל מיליונים רבים, לקבריהם של חוסיין ושל אחיו עבאס אבן עלי.

הטקסים הדתיים כוללים את תפילת זיארת הארבעים = העלייה לרגל הארבעים (زیارة الأربعین) והמשמעויות של הטקסטים ומנהגי היום, כוללים לא רק את הציווי לזכור ולהרגיש קרובים אל האימאם חוסיין, אלא גם מצד אחד לחדש את הקשר לביתו ומשפחתו של הנביא, ולחיות בשלום עם כל מאמיניו של האימאם השלישי, ומצד שני להתקומם כנגד דיכוי (של השיעים) ולעזור למי שמדוכא.

חג האמיצים

חג שואג’יע (عيد شجاع) = חג שמחת זהראא (فرحة الزهراء) (נחגג רק ע”י השיעים)
חג זה נועד לציין את האומץ של המלווים של האימאם השלישי חוסיין, בקרב כרבלא, ונחגג חודשיים לאחר ציון יום האשוראא, ביום התשיעי של חודש רַבִּיעֻ אל-אוול, החודש השלישי בלוח השנה המוסלמי.
בנוסף לציון זה, כפי ששם החג סבעל שני השמות מרמז, הוא נועד לציין את האומץ והקשר של השיעים לפאטמה ביתו של מוחמד, אימו של חוסיין, והקשר של השיעים למשפחת הנביא ולחזק את ההערצה של המאמין השיעי לפאטמה זהראא, ביתו של הנביא, ולכן זה גם יום של שמחה ואושר למאמינים השיעים.

בנוסף לכך, על פי המסורת השיעית משמש יום לא רק את סיום תקופת שישים ימי האבל, הכוללים את אבל חודש מוּחָרָם (החודש הראשון בלוח השנה), אלא זה גם יום ציון מותם בתוך 70 ימים, של לא פחות משש דמויות מפתח באמונה של האסלאם השיעי: הנביא מוחמד, אימאם חסן (האימאם השני), אימאם חוסיין (האימאם השלישי), אימאם סג’אד (עלי בן חוסיין, האימאם הרביעי), אימאם ראזה (האימאם השמיני), ואימאם אסקארי (האימאם האד עשר)

* אציין רק כי אצל הסונים, ימי הציון בחודש מוּחָרָם, בדרך כלל נועדו לזיכרון ולא לטקסי אבלות.

חג לידת הנביא מוחמד

מילאד א-נבי (ميلاد النبي) הוא מחגי האסלאם שיש לגביהם מחלוקת.
היות וחג זה לא היה מהחגים שנחגגו בראשית ימי האסלאם, אלא היה כיום שצוין במסגרת המשפחתית, ובהמשך החלו ביקורים בבית שבו על פי המסורת נולד הנביא, שביום זה נפתח במשך כל היום למבקרים שבאו לחגוג, במספרים הולכים ועולים עם השנים. בקרב המוסלמים ברחבי העולם המוסלמי המתרחב, צוין היום במסגת המשפחתית, עד שבעיר סאוטה (בספרדית: Ceuta, בערבית: سبتة סבּתה) אחת המובלעות הספרדיות בצפון אפריקה, בצפון מרוקו מול גיברלטר, חכם מוסלמי בשם אבו אל-עבאס אל-אצאפי (Abu al-Abbas al-Azafi) החליט בערך בשנת 1,230 לקבוע את יום ציון הולדת הנביא כחג, בעיקר כדי לחזק את הקהילה המוסלמית בעיר, כנגד התחזקות הנצרות באזור, לאחר מותו, בנו המשיך להפיץ את החג החדש ברחבי צפון אפריקה, החגיגות בשנים הראשונות היו עם השפעה סופית, התקיימו בשעות היום, נערכו תהלוכות לפידים, הקרבת בעלי חיים וסעודת חג משותפת לחוגגים, וטקסים דתיים שבהם צוטטו פסוקי קוראן.

בשנת 1588 בימי שלטונו של הסולטאן מוראט השלישי (נכדו של סולימאן המפואר) הוכרז החג כחג רשמי ברחבי האימפריה העות’מאנית, ומשם המשיך והתקבל כל העולם המוסלמי, פרט לזרם הוואהבי וחלק מהסלפים, שטענו לאורך הדורות שהחגיגות הן בִדְעה סייאה = חידוש לא רצוי (بدعة سيـّئة) וסטייה מדרך הנביא, והיו כאלו שאף הגדירו את החגיגות כמקרוה = שָׂנוּא (مكروه‎) וגם כחַראם = אסור (حَرَام)

כיום חוגגים את החג בכל העולם המוסלמי, שבכל מדינה או אזור, ישנן חגיגות בעלות צביון שונה.
בשתי מדינות – ערב הסעודית וקטר, נאסר לחגוג את החג, וכדי להראות עד כמה החגיגות סטו מדרך הנביא, מביאים דוגמאות לחגיגות כמו באינדונזיה חגיגות הולדת הנביא מאפילות על שני חגי האסלאם העיקריים, עיד אל-אדחא ועיד אל-פיטר… או בפקיסטאן שהחג מתחיל במטח כבוד של 31 יריות תותחים בעיר הבירה ובמטחים של 21 יריות תותח בבירות המחוזות.

וההבדל בין הסונה לשיעה?
אצל הסונים חוגגים את החג ב-12 בחודש השלישי בלוח המוסלמי – רביע אל-אוול.
אצל השיעים חוגגים ב-17 לחודש רביע אל-אוול.

יום סיפור חדית’ ע’דיר ח’ם

עיד עַ’דִיר חֻ’ם (غدير خم) נחוג ב-18 בחודש ד’ו אל-חיג’ה, (נחגג רק ע”י השיעים).
עַ’דִיר חֻ’ם = שם של חדית’ שבה מסופר כי מוחמד יחד עם מספר חברים, שאחד מהם היה עלי בן אבי טאלב, טיילו באזור מכה, הם עצרו ליד מעיין מים חמים, בערוץ נחל בשם חֻ’ם.

לפי הסיפור בחדית’, אמר מוחמד את המשפט הבא: “מי שמכיר בי כמַוולַא צריך להכיר בעלי כמַוולַא” (من كنتُ مولاه فعلي مولاه). מה שכתוב בחדית’ מוסכם ע”י הסונה והשיעה, רק הפרוש לכתוב שונה בין הצדדים, היות ולמילה “מוולא” ישנם שני פירושים, כל צד מאמץ את הפרוש המתאים לתפיסתו.
הסונים אומרים שהמילה “מוולא” פרושה חבר, כך שלטענתם הנביא בסך הכל אמר שעלי הוא חבר שלו,
לעומת זאת השיעים אומרים שמשמעות המילה הוא אדון, כך שלטענתם זו הוכחה שעלי הוא זה שצריך לרשת את הנביא ולהיות ממשיך דרכו ומנהיג האומה המוסלמית ולאחריו יהיו אלו בניו.

היות ולפי אמונתם של השיעים, ביום זה בשנה העשירית להג’רה הכריז מחמד על עלי בן אבי טאלב כעל יורשו, לכבוד ההכרזה זו הם חוגגים ב-18 בחודש את החג הנקרא על שם החדית’ המפורסם.

חג הבּוּרוּת

אל-מובאהילה (المباهلة) נחוג ב-24 בד’ו אל-חיג’ה (נחגג רק ע”י השיעים), ומציין את ניצחונו של מוחמד בוויכוח דתי ועל זהותו של ישו – הנביא עיסא, שערך נגד חכמי דת נוצרים שהגיעו לעיר מדינה מנג’ראן.
על פי המסורת השיעית, בשנה התשיעית להיג’רה, מוחמד מכתב אל עבדול האריס איבן אל-קאמה, הבישוף הגדול של נג’ראן, הנציג הרשמי של הכנסיה הרומית בחיג’אז, במכתב מוחמד הזמין את אנשי האזור לאמץ את האסלאם.

בתגובה שלח הבישוף משלחת לפגוש את מוחמד, ובכוונתם היה לקלל את מוחמד בשם האלוהים, אבל כאשר ראו את מוחמד מגיע לפגוש אותם, כשהוא נושא על ידו את נכדו חוסיין, ובידו השניה אוחד נכדו השני חסן, ואחריו הולכים חתנו עלי וביתו פאטמה, התבלבלו והחליטו שלא לקלל את מוחמד ואת בני משפחתו.
במהלך ימי הוויכוח הדתי, לפי המסורת השיעית, נגלו אל מוחמד הדברים הכתובים בקוראן בסורת אאל אימרן (סורת בית עמרם – חזון עמרם, שהיה לפי המסורת המוסלמית, אבי מרים, אימו של ישו) (3:59-61) שבסופו של דבר, ניצחו את הוויכוח התאולוגי.

חג זה נחגג ע”י השיעים, שמנצלים את הסיפור כדי להוכיח שעלי בן אבי טאלב, פאטמה ושני בניהם, חסן וחוסיין, ראויים להחשב כבני ביתו ומשפחתו של הנביא, ולכן ראויים להיות יורשיו.

ליל אמצע שעבאן – החודש השמיני

לילת אל-בַּרַאַה (ليلة البراءة) = אמצע שַעבַּאן (نصف شعبان) שמצוין בלילה שבאמצע חודש שעבאן, החודש השמיני בלוח השנה האסלאמי, לילה זה הוא לילה בעל חשיבות לסונים ולשיעים כאחד.

אצל חלק מהזרמים הסונים לילה זה נחשב כלילה שבו אלוהים רושם את כל מעשיהם במהלך השנה, ומחשב ומחליט על גורלם להמשך (מזכיר משהו מפרקי אבות: “עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין”)

אצל השיעים התריסריים (כמו הפלג הפרסי) זה הלילה שבו נולד האימם הנעלם, מוחמד אל-מהאדי, האימאם השניים-עשר והאחרון.

ציון יום הולדת לעלי

יום הולדתו של עלי בן אבי טאלב, שנחגג ב-13 לחודש רג’ב, החודש השביעי בלוח השנה, כמובן אצל רק השיעים.

אבל איך אפשר לסיים בלי יום ציון מיוחד, או יותר נכון ציון לילה מיוחד, בתאריך 27 לחודש רג’ב, החודש השביעי בלוח השנה המוסלמי, שהסיפור של לילה מיוחד זה לוקח אותנו את כל הדרך ממדבריות ערב, מהעיר מכה בשנת 621 עד לארץ ישראל ולעיר ירושלים, עד אל הר הבית.

ליל המסע הלילי

לילת אל-מעראג = המסע הלילי של מוחמד (الإسراء والمعراج) שעל פי המסורת והכתוב בקוראן ובספרי החדית’, כגון בחזון המסע הלילי, סורה 17, או בחזון הכוכב, סורה 53, מסופר על מוחמד שרכב בלילה על סוסו הפלאי והמעופף, סייח צעיר בשם בוראק, שמסופר גם שכל צעד של בוראק הפלאי היה מביא אותו עד לאופק, וכדי להמחיש עד כמה שהמסע היה כל כך מהיר, נאמר שחזר מוחמד מהמסע הלילי הארוך במרחק, כל הדרך במשך לילה אחד, להר הבית בירושלים, ועלייה לשמיים ובחזרה, מיטתו הייתה עדיין חמה, ולא הספיקה להתקרר בצינת ליל המדבר.

על פי המסופר בקוראן בקווים כלליים ובמעורפל, ובפרוט רב יותר בספרי החדית’, למסע היו שני חלקים. בראשון מוחמד רכב מוחמד על הסייח הפלאי בוראק אל מסגד אל-אקצה (המסגד הרחוק / הקיצון / שבקצה), החלק הזה במסע הלילי נקרא אל-איסרא ( الإسراء)
ובחלק השני של המסע מוחמד עלה לשמיים, ושם קיבל את מצוות התפילה (צלאה) ואת כיוון התפילה.
חלק זה של המסע נקרא מעראג’ (معراج = עלייה)

בכל הפלגים האסלמים מקובל לציין את תאריך המסע הלילי, בעיקר בסיפור המעשה לילדים במסגד.

לא אכנס לוויכוחים תאולוגיים, או אמיתות היסטוריות, או לפרושים שונים לסיפור המסע הלילי, בוודאי שלא לפרושים מהעת החדשה, כולל משנות ה 90 של המאה העשרים, גם לא אתייחס שכיוון התפילה, שבראשית ימי האסלם היה נהוג להתפלל לכיוון ירושלים, (כפי שהזכרתי במאמר על השפעת היהדות על האסלאם) ומאוחר יותר הוחלף כיוון התפילה אל כיוון העיר הקדשה מכה.
אציין כי הסיפור מתרחש שנה לפני ההיג’רה.

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון