תאונות באיראן, סיפור בהמשכים – פרק שני

מה באמת קורה באיראן, האם יש סיפור מאחורי הסיפור של התאונות?

חלק ראשון – הפוקוס העולמי על התאונות באיראן, קצת פרופורציות ותובנות

בהמשך למאמר הקודם ולפוסט על תאונות באיראן, שוב כל העולם גם מדבר על רצף התאונות, ובאמת יש הרבה על מה לדבר.
תאונות במפעלים פטרוכימיים, פיצוצים ושרפות במרכזי ערים גדולות, שרפה במפעל האלומיניום הגדול והחדש שנחנך בסוף אפריל, בטקס רב רושם בהשתתפות נשיא איראן, ועלה 1.2 מיליארד דולר, ובמספנה של סירות דאו העשויות עץ עולות באש 11 סירות, ועל כל אלו כותבים ומדברים.

אני מניח שכולכם קראתם על כל התאונות שהוזכרו, ואולי על עוד שקיבלו כיסוי עיתונאי נרחב בעולם,
אבל אני אביא בפניכם סיפורי תאונות שונות ומשונות באיראן, שאולי לא קראתם עליהן בעיתונות העולמית וננסה יחד להבין את הסיפור שמאחורי הסיפור.

אבל לפני שנתחיל עם סיפור התאונות, ברשותכם כמה מילים לטובת העמדת הדברים הפרופורציות ובהקשרים הנכונים:

מאז הפיצוצים הליליים בכוגייר ובנתנז, כל העולם בפוקוס על כל דבר קטן וגדול, שמתפוצץ ונשרף באיראן.
אבל בואו נשים דברים בפרופורציות, איראן היא ארץ גדולה, מאוד גדולה.
עם כ 85 מיליון תושבים, רק בטהראן יש מעל 9 מיליון תושבים, ואם כוללים את הפרוורים של העיר, אז מדובר על כ 16 מיליון תושבים.

מי שקורא את מה שאני כותב, זוכר שכבר בתחילת יוני כתבתי על תאונות שונות ומשונות באיראן, וכשכולם דיברו על כל פיצוץ שיש כעל תקיפה קינטית או סייבר, הסברתי את נושא המשמעות של הסנקציות, מחסור בחלפים, ואת העובדה שלא הכל נבנה ומתוחזק בסטנדרטים מחמירים, ושישנן תאונות ושרפות רבות כדבר שבשגרה, וכן שצריך לבחון את האמינות של ידיעה ושל מקור הידיעה.

בפרסומים רבים מדברים על כך שרצף הפרסומים על פיצוצים באיראן, נובע מחבלה או תקיפות סייבר,
אני לא פוסל את האפשרות שבחלק מהמקרים המתוקשרים, הסיבה לתקלה, יכולה להיות חבלה או תקיפת סייבר, אבל מתקשה להאמין שזה מתרחש במרבית המקרים.

צריך לקחת בחשבון, שיש הבדל מאוד משמעותי בין פיצוץ במפעל חיוני או אף אסטרטגי לכלכלת איראן, כמו מפעלים הקשורים לתעשיית הנפט, או ממחשבי אחד מנמלי הים, או באתר השייך לאחת מהתוכניות הצבאיות, לבין מתקן מילוי בלוני גז ביתיים במרכז עיר, או בית חולים, מפעל מילוי בלוני חמצן, או סתם תחנת דלק.

רוב הפיצוצים והשרפות, לא קשורים לתוכניות צבאיות או מתקני תעשיות פטרוכימיות, או מפעלים אסטרטגיים אחרים, ברוב המקרים אין היגיון ותועלת בתקיפה או חבלה, גם אם אפשריים.
לגרום לחבלה או תקיפת סייבר לאתר ספציפי, זה לא דבר של מהיום למחר ולא בהחלטה של שלוף.
ישנם תהליכים ושלבים שחלקם יכולים לקחת זמן רב מאוד, ושוב הכל עניין של תועלות שניתן להפיק מפעולה.

כמה נתונים שיוכלו לעזור לנו לראות את הדברים מזווית נוספת:

כח העבודה באיראן מונה כ 22 מיליון עובדים, מרביתם נמצאים באיראן של היום, עמוק מתחת לקו העוני, הערכות שמרניות אומדות את שיעור האזרחים האיראנים שמתחת לקו העוני, בכ 65% – 70%…!

בישיבות המג’לס – הפרלמנט האיראני ב 31 למאי וב 4 ביוני, עלו פרטים מנתוני מכון המחקר של הפרלמנט האיראני, המגלים שקו העוני עומד למשפחה ממוצעת של ארבע נפשות, על 45 מיליון ריאל בחודש וזה לעומת 25 מיליון ריאל באמצע 2018, עלייה של 80% בשנתיים… בזמן שהשכר של רוב העובדים השכירים באיראן עומד בזמן פרסום הנתונים על כ- 30 מיליון ריאל.

מעניין גם לראות שמכון המחקר הגדיר את קו העוני הזה, כ”קו עוני מוחלט”, שאינו מאפשר קיום מינימלי, וסייגו ואמרו כי העוני המוחלט משתנה מאזור לאזור במדינה, בהתאם ליוקר המחיה באזורים השונים.

מאז פרסום הנתונים, שער הריאל מול הדולר ממשיך להתרסק, ועומד על מעל 240,000 ריאל לדולר.
גם האינפלציה ממשיכה לדהור,עם אינפלציה של כ- 41%, והעובד האיראני הממוצע, רואה את הסכום הזה של קו העוני עומד כיום רק על כ- 185 דולר בלבד… וזה בזמן שהשכר של רוב השכירים באיראן, עומד על פחות מ- 125 דולר.

עובדים רבים באיראן משתכרים שכר מינימום, ואם תשאלו מה שכר המינימום, אספר לכם שלאחר משא ומתן ממושך עם ארגוני העובדים, המשטר הסכים להעלות את שכר המינימום באיראן ב 21% לעומת השנה שעברה, שזה אומר שהשכר יהיה קצת מעל 18 מיליון ריאל בחודש, במקום 15 מיליון.
והמשמעות היא שכר הנמוך פי 2.5 משיעור קו העוני, המוצהר ע”י המג’לס…

המשטר כמובן מתעלם מחוקי העבודה שאיראן, היות ובחוק כתוב בפרק 41, סעיפים 1 וְ 2, ששכר המינימום, חייב להיות בסכום המספיק לקיום משפחה, ומותאם לעליית האינפלציה…

בנוסף אספר לכם שיש שביתות לא מעטות של עובדי מפעלים ומכרות באיראן, רק שכמעט לא שומעים עליהן בעיתונות העולמית, כי את מי מעניין שיש שביתה כבר יותר מחודש של עובדי מפעל סוכר באיראן, שחוששים לאבד את הפרנסה של שכר המינימום, בגלל שהמשטר רוצה להפריט את המפעל?
או שביתה של עובדי מפעל פלדה, שמשמרות המהפכה, מנסות להשתלט על הבעלות, בדרך לא חוקית, לטענת העובדים?

האם לדעתכם, כל הדברים שפורטו לעיל, מעלים את המוטיבציה של העובד, שמרוויח שכר ממוצע, או גרוע מכך, שכר מינימום שמכניס אותו עמוק מתחת לקו העוני?
האם עובד שלא מרוויח מספיק כדי לקנות אוכל למשפחתו, יוכל להיות מרוכז בשמירה על בטיחות בעבודה?
או שמא חוסר הריכוז והמרמור מהשכר הנמוך, עלולים דווקא לגרום לתאונות?

נקודה למחשבה…

 

חלק שני – הסיפור מאחורי הסיפור, של תמונת רכב העולה באש ושל מחוז שלם

לאחר כל ההקדמה הארוכה, לא אספר לכם על תאונה תעשייתית, אספר לכם על תאונה אחת שפחות שומעים עליה בחדשות, זו לא תאונה חריגה, כמוה מתרחשות אחת לכמה ימים ולפעמים אחת לכמה שבועות. תאונות אלו קורות בכבישי בלוצ’יסטן, על הדרך שבין צ’באחר לזהדאן, בשבילי העפר המובילים לכיוון גבול פקיסטן, ומדי פעם ברחובות זהדאן וערים אחרות במחוז, היום אספר לכם על מה שהמשטר הגדיר תאונת דרכים של רכב על כביש בין עירוני.

הסיבה שאני מספר לכם על תאונה הזו, היא כי הסיפור שמאחורי התאונה, נותן תמונת מצב על המתרחש באיראן, שאותה משטר האייתוללות מסתיר, לא תמצאו את התאונה בסטטיסטיקה איראנית על תאונות עבודה, וסביר גם שלא על תאונות דרכים.

אמנם כפי שתראו בתמונה המצורפת, מדובר ברכב פרטי, אבל באותה המידה זה יכל להיות טנדר, אופנוע, או אף בית מגורים שעולים באש.

הסיפור של רכב העולה באש

זה למעשה הסיפור של מחוז סיסטאן-בלוצ’סטאן, העוני המחפיר של מעל 75% מתושבי המחוז המקופח ומוזנח ע”י משטר האייתוללות, המחוז עם שיעור האבטלה הגבוה באיראן.
זה סיפור על מבריחי הדלק של בלוצ’סטאן, על הילדים מהישובים הסמוכים לגבול עם פקיסטן, שכדי לעזור להביא כמה טומאנים או ריאלים הביתה, מצטרפים לעסקי הברחת הדלק, כבר בגילאי 10-12, שהם חלק מתוך כ 120 אלף ילדים (שזה רק המספר הרשמי) של ילדים במרכז ודרום בלוצ’סטאן, שלא הולכים לבית הספר, רק בגלל שהעוני מונע מהם חינוך.

הילדים מצטרפים לעסק המשפחתי של האבא, של הדוד, או לעסק של השכן או כל אחד שיסכים לקחת אותם כשוליות מתלמדים, מתחילים בניקוי שמשות, עזרה בהחלפה ותיקון צמיגים, עזרה במילוי ג’ריקנים ומכלי דלק, בסבלות ובכל עבודה שמטילים עליהם, כ 80% מהילדים נכנסים לעסקי הברחת הדלק, לא מבחירה, אלא כי אביהם נהרג מירי, תאונת דרכים או במקרים רבים – נשרף למוות ברכב ההברחה, ואם לא נהרג, אז הפך נכה שלא יכול לפרנס.

אלו שכבר מתקדמים בתפקיד, מצטרפים לבעל הרכב, לנסיעת הברחת הדלק.

זו עבודה עם מתח גבוה, כולם יודעים שהם עולים על רכב שהוא למעשה פצצה מתקתקת, או בשפתם: פצצה נוסעת, כולם יודעים שהם עלולים להישרף חיים, אבל עולים לנסיעה שתמורתה יקבלו 20-30 אלף טומאן (200-300 אלף ריאל = פחות מדולר וחצי…) כל הילדים סובלים מסיוטי לילה על קרובי משפחה וחברים שראו נשרפים מול עיניהם, בלי שיכלו לעשות דבר, ועדיין החלום של ילדים ונערים רבים, הוא להיות בעלי טנדר טויוטה, חבוט ומסריח מדלק, כדי שיוכלו להיות בעלי עסק להברחת דלק לגבול פקיסטן.

המשטר במרבית המקרים יכריז על מי שנורה למוות, כעל סוחר סמים ועל מי שנשרף ברכבו, כעל קורבן תאונת דרכים, אבל כל תושבי האזור, יודעים שמי שסוחר בסמים, לא נאלץ לעבוד בהברחות כה מסוכנות.

ומאיפה הדלק שמבריחים לפקיסטן?

הוא מגיע עם נהגי מכליות, המביאים דלק, לכאורה באופן חוקי, מצ’חבאר, מטהראן, משהאד וערים אחרות, כשני שליש מהם מזייפים תעודות משלוח ותעודות פריקה של הדלק, ומוכרים למבריחים את הדלק הגנוב ברווח נאה.
ואיפה מאחסנים המבריחים את הדלק? במכלי דלק הנמצאים בתים, ובמחסנים בשכונות מגורים.

וזה היה הסיפור מאחורי הסיפור, של תמונת רכב עולה באש, ושל מחוז שלם שילדיו מוכנים לקחת סיכון להישרף חיים בעבור חופן טומאנים, השווים פחות משני דולר.

חלק שלישי – קצת נתונים סטטיסטיים, קצת חוסר הבנה לכוונת המשטר, וקצת טריוויה

נתונים שאולי שוב יעזור להכניס דברים בפרובינציות, ולהבין שתאונות עבודה מתרחשות כבר שנים רבות באיראן, אספר לכם כי לפי נתוני משרד העבודה האיראני, משנת 2016 בממוצע רב שנתי נהרגים באיראן 1,400 עד 1,900 עובדים בשנה…!

ואם לוקחים נתונים של מחקר סטטיסטי של National Center for Biotechnology Information (NCBI) על השנים 2008-2012 נמצא כי רוב התאונות הקטלניות קרו במקצועות הבנייה (כ 63%) והתעשייה (כ 11%), ורובן קרו בגלל חוסר פיקוח (כ 64%) ובעיות ציוד (כ 14%) וחוסר בציוד מיגון (כ 11%). נתונים מ 2017 מראים 10,000 תאונות בשנה, שכ 38% תאונות בבנייה ו כ 34% בתעשייה.

במחקר אחר של The Africa Health Research Organization’s (AHRO) שהתמקד רק על אזור מחוז כרמאנשאה (Kermanshah کرمانشاه) שבאזור הכורדי, על השנים 2009-2013, מעלה נתוני התפלגות דומה של כ 59% במקצועות הבנייה וכ 19% בתעשייה.

המכון לרפואה משפטית באיראן, הוציא דוח באפריל 2019 שמראה עלייה של 17.9% במקרי מוות במקומות עבודה, לעומת השנה שקדמה לה, ושהממוצע של מקרי מוות בעבודה עומד על 1,550 בשנה.

מאז המצב רק החמיר והמחסור בחלפים ובמוטיבציה, רק מעלים את הסיכוי לתאונות.

 

ולסיום אנסה להבין יחד איתכם, את הסיפור מאחורי הסיפור ומדוע בשבוע של רצף תאונות, היה כל כך חשוב למשרד המסחר, התעשייה והמכרות האיראני the Islamic Republic Ministry of Industry, Mines and Trade (MIMT), להוציא אתמול ב 15 ליולי, הודעה לעיתונות שבה הוא מתגאה כל כך שאיראן היא יצרנית הדבש הרביעית בגודלה בעולם כולו…?

האם מישהו חושב שם במשרדי בכירי המשטר, שהצפת ידיעה כגון זו, תגרום למישהו באיראן לשכוח את המצב של הכלכלה האיראנית? או את הדיכוי של האזרח הפרסי הפשוט, בידי המשטר ושלוחיו? או חדשות מרנינות אלו אולי ישכיחו את רצף התאונות, הפיצוצים והשרפות?
וזה מבלי לדבר על העובדה שאלו כלל אינן חדשות, אלא דבר ידוע כבר כמה שנים טובות…

אבל אם זה לא מספיק, ההודעה הגאה בשיאי הייצור של איראן המתפוררת, ממשיכה ומספרת לכל מי שאולי שכח, שאיראן היא היצרנית השנייה בגודלה בעולם, של קוויאר.

ושוב אני לא מבין, איך זה חדשות? הרי זו עובדה ידועה שאיראן היא מאז ומעולם מיצרניות הקוויאר המובילות בעולם, אבל האם איראן באמת היצרנית השנייה בגודלה בעולם? או שהידיעה הייתה לצורך ניפוח החזה הלאומי?

עם שינוי פני התעשייה הזו בעולם, והמעבר לגידול דקי החידקן בחוות גידול, כך גם עשו האיראנים, יחד עם רוסיה, מדינות באירופה, ארה”ב, קנדה,סין, ישראל ואפילו מדגסקר, ערב הסעודית ואבו דאבי…

באיראן ישנן 128 חוות גידול לדגי החידקן, שמהם מפיקים את ביצי הדגים הנקראות קוויאר, ובסיכומי השנה שנעשו בסוף חודש מרץ, ייצור הקוויאר עמד באיראן על תפוקה של 6 טון קוויאר ו 2,800 טון בשר דגי חידקן.

ואם תהיתם מי יצרנית הקוויאר הגדולה בעולם – אז התשובה היא סין, המייצרת כ 60% מהתפוקה העולמית, ואם כבר פרטי טריוויה, מי שמכיר את המותג הקוויאר בשם Kaluga Queen אז המותג שייך ליצרן הגדול בעולם, חברה סינית שרק היא לבדה מייצרת 30% מתפוקת הקוויאר בעולם, ומוכרת בשם Hangzhou Qiandaohu Xunlong Sci-Tech Co.

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון