החוקר הסעודי עבד אל־רזאק אל־קוסי:הסוגיה הפלסטינית תיעלם והרש”פ תתפוגג

חוקר שפות ופובליציסט סעודי על שרשרת הטעויות של הפלסטינים והאומה הערבית מאז 1948: “להבנתי, הרש”פ בגדה המערבית תתפוגג בחלוף הזמן, ואיתה תיעלם הסוגיה הפלסטינית”

עבד אל־רזאק אל־קוסי  09/05/2020 10:57 

בעולם העתיק שכנה פלסטין על צומת דרכים של נתיבי סחר. לכן חמדו אותה מלכים וקיסרים, ומשום כך לא הוקמה בשטחה אף מדינה עצמאית לאורך ההיסטוריה, פרט לממלכות יהודה. בראשית המאה ה־20 החל מאבק השליטה על אדמות פלסטין, שהייתה נתונה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. הערבים היו הרוב באדמות הללו ולצדם חי מיעוט יהודי, שהתגורר שם עוד לפני הערבים. התגברות ההגירה והתנחלותם של יהודים בארץ העצימו את העימות. ליהודים היו כוונות לכונן מדינה. הם היו שם, בפלסטין, עוד לפני גלי ההגירה החדשים.

הכנענים באו מחצי האי ערב לפלסטין בין השנים 2500 ל־3000 לפני הספירה. בשנת 1250 לפני הספירה השתלטו בני ישראל על חלקים מארצות כנען. ב־928 לפנה”ס הקים המלך שלמה את המקדש בירושלים, ובאותה שנה נחלקה ממלכתו בין יהודה וישראל. בשנת 721 לפני הספירה השתלטו האשורים על ממלכת ישראל, וב־586 לפני הספירה הביסו הבבלים (כיום בעיראק) את ממלכת יהודה, הגלו את בניה לבבל והרסו את המקדש.

בשנת 539 לפני הספירה השתלטו הפרסים על בבל והתירו ליהודים לשוב ולבנות את בית המקדש השני. ב־333 לפני הספירה השתלט אלכסנדר הגדול על מחוזות פרס ושם את פלסטין תחת שלטון יוון. אחריו באו בית תלמי המצרי והסלג’וקים הסורים. בשנת 165 לפני הספירה הקימו המכבים מדינה יהודית, ובשנת 63 לפני הספירה עברה פלסטין לידי האימפריה הרומית, עד 324 לספירה. אחר כך השתלטו עליה הביזנטים (כיום ביוון) בימי הקיסר קונסטנטין הראשון, ואחזו בה עד 636.

אז תפסו הערבים את השלטון בפלסטין, והיא הושמה תחת ריבונות אסלאמית. בשנת 1009 כבשו אותה הצלבנים, וב־1187 השיבו אותה הערבים לידם. בשנת 1516 שלטו העות’מאנים בפלסטין וחילקו אותה לחמישה סנג’וקים (מחוזות): ירושלים, עזה, צפת, שכם ומגידו. ב־11 בספטמבר 1922 אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי על פלסטין, שכללה את עבר הירדן המזרחי. ירושלים נקבעה כבירתה, ובה ישב הנציב הבריטי ומוסדות ממשלתו.

בריטניה פעלה ליישם את הצהרת בלפור והתירה ליהודים להגר ולקבל אחיזה על האדמות, וכל זאת עד אמצע שנות ה־30. אז החלה לבלום את הגירת היהודים לפלסטין ולמנוע מהם לרכוש אדמות. המתיחות בין ערבים ליהודים גברה, ובשיאה, ב־1936, הכריזו הפלסטינים על המהפכה הפלסטינית הגדולה. בניסיון לפתור את הסכסוך הערבי־יהודי, הרכיב האו”ם ועדה מנציגי החברות הקבועות בה. למען האיזון, הוחלט לחלק את פלסטין לשניים, והיהודים קיבלו 55% מהשטח. מנגנון החלוקה הקפיד להותיר ריכוזי מגורים של יהודים בתוך גבולות המדינה היהודית.

ב־14 במאי 1948 נסוגה בריטניה מפלסטין, והיהודים הודיעו על הקמת מדינת ישראל. האו”ם והמעצמות הכירו בה, אבל ערביי פלסטין לא הקימו מדינה משלהם. מצרים נכנסה לרצועת עזה בשנת 1948, וירדן – לגדה המערבית. מדינות ערב לא עיכלו את קיומה של ישראל ואת ההכרה בה מצד האו”ם והמעצמות. הן גרמו ליהודים להגר החוצה מארצותיהם, מה שגרם להגדלת האוכלוסייה היהודית בישראל על חשבון הפלסטינים. נוסף על כך, עודדו מדינות ערב את הפלסטינים לעזוב את אדמותיהם והקימו להם מחנות. הן פתחו בסדרת מלחמות, שהסתיימו כולן בתבוסת הערבים ובאובדן אדמות נוספות, מה שהכפיל את שטחה של ישראל.

גם הפלסטינים לא הצליחו להתמודד עם המצב באופן מועיל. למרות החלטת החלוקה, הם לא הקימו מדינה שתוכר על ידי האו”ם, או תשמש להם נציג לגיטימי. רבים מאוד היגרו ללבנון ולירדן, שם נותרו לחיות במחנות. אחר כך הקימו כוחות לוחמים לביצוע פיגועים נגד ישראל. לבנון הסתבכה: היא לא הצליחה להשתלט על הפלסטינים מצד אחד, ולא לבלום את המתקפות הישראליות מצד שני. בגלל הפלסטינים, מצאה לבנון את עצמה במלחמת אזרחים. הכוחות הישראליים פלשו ללבנון יותר מפעם אחת, הצליחו לסלק את אש”ף ולפרוק אותו מנשקו. עד היום סובלת לבנון מנוכחות הפלסטינים, שמצדם, ניסו כמה פעמים לבצע הפיכה בירדן וליטול את השלטון.

הפלסטינים מצאו את עצמם מפוזרים בין מדינות יריבות ולא הצליחו להקים לעצמם מדינה, או למצוא את שלוותם במדינת ישראל או במדינות ערב שאירחו אותם. להפך. הם החלו לחטוף מטוסים כדי להזכיר לעולם את בעייתם, ואף נטשו את הכוויתים בזמן הכיבוש העיראקי.

ב־1988 הוכרזה המדינה הפלסטינית באופן חד־צדדי בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג’יר. לא היה לכך ביטוי בשטח. בשנת 1994 הוקמה הרשות הפלסטינית על יסודות הסכם אוסלו משנת 1993, שנחתם בין ישראל לאש”ף. עד מהרה נפרדה עזה מן הרשות הפלסטינית וכוננה ממשלה יריבה. אם כן, ההיסטוריה של הסכסוך בין הערבים ליהודים ארוכה מאוד. כאן אעיר כמה הערות.

מדינות ערב נלחמו בישראל כדי לסלקה מן העולם. האין מבינים שליטי ערב כי אין זה אפשרי למחוק מדינה שהאו”ם הכיר בה? ומדוע דחפו מדינות ערב את היהודים שהתגוררו בהן להגר מעליהן? ישראל הרי מפיקה מהם תועלת, והתחזקה על פני מדינות ערב. מי עודד את הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם ולגור במחנות? האם מי שהשמיע באוזניהם הבטחות, אינו זה ששכח אותם?
הפלסטינים יכלו להקים לעצמם מדינה בשנת 1948, שהאו”ם היה מכיר בה. מדוע לא עשו זאת? מה היו המכשולים? 40 שנה הם התאחרו בהקמת מדינתם, ואז הקימו ממשלה שאינה מוכרת מבחינה בינלאומית, וקיומה בפועל אינו ברור. שש שנים אחרי שהוקמה, כבר התפלגה הרשות הפלסטינית לשתי ישויות פוליטיות יריבות.

רוב מדינות העולם האסלאמי מכירות ברשות הפלסטינית כמדינה, אבל לא האו”ם. כלומר, אם הרשות תיעלם, הקהילה הבינלאומית איננה מחויבת להקימה מחדש. להבנתי, הרשות הפלסטינית בגדה המערבית בדרכה לסוף דרכה. היא תתפוגג בחלוף הזמן, ואיתה תיעלם הסוגיה הפלסטינית, כי רצועת עזה איננה יותר מריכוז אוכלוסייה. חמאס תמשיך לשלוט ברצועה, כפרס על תפקידה המוביל בחיסול הבעיה הפלסטינית. הקהילה הבינלאומית הרי לא תכיר בעזה כמדינה הפלסטינית.

הפלסטינים לא הבינו מלכתחילה כי הסוגיה שלהם היא עניינם בלבד. מלכתחילה הם יכלו לפתור אותה בלי להסתמך על אחרים, כמו מדינות ערב, מחנה הלבאנט, איראן וטורקיה, שרק הוסיפו לפיזורם ולכישלונם. המנהיגות הפלסטינית, ללא יוצא מן הכלל, הפיקה תועלת רבה מן הסיוע שהעניקו המדינות השונות. הסוגיה הפלסטינית הפכה לתרנגולת המטילה ביצי זהב. הם לא הצטיינו בתנופת פיתוח, שלה זקוקות הגדה המערבית ורצועת עזה, והפכו את חיי הפלסטינים למצוקה וסבל בהשוואה לפלסטינים בעלי דרכון ישראלי. מדובר בכושלים מבין המנהיגים לאורך ההיסטוריה. מדינות ערב תמכו בפלסטינים על חשבון הצרכים שלהן ושל עמיהן, ומצאו את עצמן במאבקים ארוכי שנים עם שכנתן, עם המעצמות ועם כוחות סמויים שפעלו להרוס את המדינות הללו.

סעודיה היא התומכת הגדולה ביותר של הפלסטינים לאורך השנים, ולמרות זאת מתבוננים בה כאילו הייתה אויב בוגדני. הפלסטינים, על שלוחותיהם, אינם מהססים לחרף ולגדף את העם הסעודי ואת שליטיו, להשליך את הדגל הסעודי על הקרקע, לדרוך ולירוק עליו, וכל זאת אף על פי שאם התמיכה הסעודית תיפסק, תתמוטט הרשות בתוך ימים.

מדינות ערב נהגו בערביי פלסטין באופורטוניזם אפוף ססמאות. לו נהגו בהם כמו שהן נוהגות באוכלוסייה הערבית של מחוז איסכנדרון הכבוש בידי טורקיה, או בערביי אחוואז באיראן, וגם ערביי צ’אד ואריתריאה, לא היה מצב הערבים כמו שהוא כיום.

האם הפלסטינים יכולים לחיות בשלום עם היהודים, כמו שחיים איתם ערביי 48′, וכמו האחוואזים באיראן, או אזרחי איסכנדרון? אם הסיוע לפלסטינים היה נעצר, יחסי הכוחות היו משתנים, ואיתם גם ההצהרות. אבל האם הפלסטינים ראויים לכל התמיכה הזו? ערביי פלסטין הם מיעוט שאינו מהווה יותר מאחוז אחד מן הערבים. למרות זאת, הערבים שילמו למען מיעוט כושל ואופורטוניסטי זה.
בשנת 1947 התקבלה החלטה לחלק את האדמה הפלסטינית לשתי מדינות. ערבית ויהודית. היהודים הכריזו על מדינתם בשנת 1948, אבל הפלסטינים לא עשו זאת. האו”ם הכיר במדינת היהודים, ומאותו רגע החלו הפלסטינים לאבד זמן. אם ההפך היה קורה, והפלסטינים היו מכריזים על מדינה, והיהודים נמנעים מכך, הייתה הולכת לאיבוד ההזדמנות להקמת מדינה יהודית.

אם בשנת 1948 הייתה קמה מדינה בשם “רפובליקת מזרח הים התיכון”, שאין בה רוב יהודי, האם היו הערבים מחרפים נפשם כדי להילחם בה? אני חושב שלא. מעמדה היה כשל האיים סאוטה ומלייה, או כמו חבל אחוואז ומחוז איסכנדרון.

קרדיט– מעריב