המהפכה הטכנולוגית והמהפכה הכלכלית שמחזירות את תותחי הנ"מ לשדה הקרב

שובם של תותחי הנ"מ – והפעם בטכנולוגיה של המאה ה־21

 

המהפכה הטכנולוגית והמהפכה הכלכלית שמחזירות את תותחי הנ"מ לשדה הקרב

 

1. מדוע איבדו תותחי הנ"מ את מרכזיותם?

במלחמת העולם השנייה היו תותחי הנ"מ מרכיב מרכזי במערכי ההגנה האווירית. אלפי תותחים, מקטרים קטנים של 20 ו־40 מ"מ ועד לתותחים כבדים של 88, 90 ואף 128 מ"מ, הגנו על ערים, מפעלי תעשייה, בסיסים וכוחות צבא.

אלא שבשנות החמישים והשישים התחוללה מהפכה בתעופה הצבאית. מטוסי הסילון החליפו בהדרגה את מטוסי הבוכנה, מהירות הטיסה גדלה פי שניים ואף יותר, ותקרת הטיסה הגיעה לגבהים של 15–20 ק"מ.

לתותחי הנ"מ נוצרו שלוש בעיות עיקריות:

ראשית, מהירות המטרה. פגז בלתי מונחה הנורה לעבר מטוס מהיר נדרש להגיע לנקודה שבה צפוי המטוס להימצא כעבור מספר שניות. כל שינוי במסלול המטוס מקטין משמעותית את הסתברות הפגיעה.

שנית, גובה הטיסה וטווח התקיפה. מטוסי הסילון יכלו לפעול בגבהים ובמרחקים שהקשו על תותחים ליירט אותם. מאוחר יותר נוספו חימושים מונחים שאפשרו למטוסים לתקוף ממרחק בלי להתקרב אל המטרה.

שלישית, הופעתם של טילי הקרקע–אוויר המונחים. מערכות כמו נייק האמריקאית ו־SA-2 הסובייטית אפשרו לפגוע במטוסים מהירים ובמטרות בגובה רב, בטווחים גדולים בהרבה מאלה של תותחי הנ"מ.

כתוצאה מכך איבדו תותחי הנ"מ את מעמדם כאמצעי ההגנה העיקרי. הם לא נעלמו לחלוטין, אלא נותרו בעיקר למשימות הגנה מטווח קצר, לעיתים בשילוב מכ"ם, מחשב וטילים.

2. הכטב"מים מחזירים את תותחי הנ"מ למרכז הבמה

בעשור האחרון, ובמיוחד במלחמת רוסיה–אוקראינה, התחולל שינוי יסודי באופי האיום האווירי.

לצד מטוסי הקרב והטילים המתקדמים מופיעים כיום אלפי כטב"מים תוקפים, חלקם קטנים מאוד, הטסים בגובה נמוך ובמהירויות נמוכות יחסית.

הכטב"מים המתאבדים ממשפחת שאהד–גראן הוכיחו כי ניתן לייצר נשק תקיפה בעל טווח גדול ודיוק משמעותי, בעלות של עשרות אלפי דולרים ליחידה בחלק מהדגמים.

וכאן נוצרת בעיה כלכלית וצבאית חמורה: האם הגיוני ליירט כטב"ם שעלותו עשרות אלפי דולרים באמצעות טיל שמחירו מאות אלפי דולרים ואף מיליונים?

כאשר מדובר במטרה בודדת, השאלה הכלכלית משנית לעומת חשיבות הגנת המטרה. אולם כאשר האויב מסוגל לשגר מאות כטב"מים במתקפה, ולעיתים אלפים בפרק זמן קצר, מתעוררת בעיה של עלויות, מלאי מיירטים וקצב ייצורם.

זהו בדיוק המקום שבו חוזר תותח הנ"מ. אלא שאין מדובר בתותח של מלחמת העולם השנייה.

תותח הנ"מ של המאה ה־21 הוא מערכת נשק ממוחשבת, הכוללת מכ"ם לאיתור מטרות, מכ"ם או מערכת אלקטרו־אופטית לעקיבה, מחשב בקרת אש ותותח אוטומטי בעל קצב ירי גבוה. המחשב מחשב ברציפות את נתוני התנועה של הכטב"ם, את מהירות הפגז, את זמן המעוף ואת נקודת המפגש החזויה. כך ניתן לבצע ירי מדויק ביום ובלילה, גם בתנאי ראות קשים, ולצמצם משמעותית את צריכת התחמושת הנדרשת להשמדת מטרה.

המלחמה באוקראינה כבר הוכיחה את חשיבותה של הגישה. מערכות הגארד הגרמניות, המצוידות בשני תותחי 35 מ"מ ובמכ"מים, חזרו לשירות מבצעי מוצלח נגד כטב"מים.

במקביל מצטיידים צבאות במערכות חדשות כגון Skyranger ו־Skynex הגרמניות ו־Korkut הטורקית, המצוידות בתותחי 30–35 מ"מ ובמערכות בקרת אש מתקדמות.

3. המהפכה הגדולה: הפגז החכם

השינוי החשוב ביותר אינו דווקא בתותח, אלא בתחמושת. בעבר נדרש פגז נ"מ לפגוע ישירות במטרה או להתפוצץ בסביבתה על פי מנגנון מרעום מוגדר מראש.

כיום מתפתחות שלוש משפחות עיקריות של תחמושת מתקדמת.

א. פגזים בעלי פיצוץ מתוכנת

הדור הראשון של הפגזים החכמים כלל מרעום אלקטרוני המתוכנת לקבוע את מועד הפיצוץ. בעת הירי מזין מחשב בקרת האש לפגז את הנתונים הדרושים, והוא מתפוצץ בנקודה מחושבת לאורך מסלולו. הפיצוץ מפזר רסס או מספר גדול של חלקיקים קטלניים היוצרים מעטפת פגיעה בסביבת הכטב"ם. במקום להסתמך על פגיעה ישירה במטרה קטנה, נוצר נפח שבו סיכויי הפגיעה גבוהים בהרבה. טכנולוגיית AHEAD של ריינמטאל, המיושמת בתחמושת לתותחי 30 ו־35 מ"מ, היא דוגמה בולטת לכך.

ב. פגזים בעלי מרעום קרבה

השלב הבא הוא פגז המזהה בעצמו את קרבתו למטרה. מרעום הקרבה משתמש בחיישן המזהה את המטרה ומתזמן את הפיצוץ כשהפגז חולף לידה. טכנולוגיה זו מצמצמת את התלות בדיוק חישוב נקודת הפיצוץ ומגדילה את הסיכוי להשמיד מטרה קטנה ומתמרנת. פגזי 40 ו־57 מ"מ ממשפחת 3P של בופורס משלבים תכנות אלקטרוני ומרעום קרבה. גם נורתרופ גראמן מקדמת תחמושת בעלת מרעומי קרבה לתותחים בקטרים בינוניים.

ג. פגזים מתמרנים – הגבול בין פגז לטיל מיטשטש

כאן מתפתחת מהפכה טכנולוגית נוספת. מדובר בפגז שבמהלך מעופו יכול לתקן את מסלולו באמצעות מערכת הנחיה ואמצעי בקרה קטנים. הפגז אינו תלוי עוד לחלוטין בנתיב הבליסטי שנקבע ברגע הירי. הוא יכול לבצע תיקוני מסלול כדי להתקרב למטרה שזזה או שינתה כיוון.

חברת נורתרופ גראמן פיתחה במסגרת תוכניות ניסוי תחמושת מונחית בקוטר 57 מ"מ, המיועדת לתותחים ימיים. הפיתוחים בתחום משלבים יכולות הנחיה ותיקון מסלול עם מנגנוני פגיעה או פיצוץ בקרבת המטרה.

גם תוכנית MAD-FIRES של סוכנות DARPA האמריקאית עסקה בפיתוח תחמושת תותחים מונחית, המסוגלת לשלב את דיוק הטיל עם מהירות הירי ומלאי התחמושת של תותח.

חשוב להבחין: הפגזים המתוכנתים ומצוידי מרעומי הקרבה כבר קיימים בשירות מבצעי; הפגזים המתמרנים המתקדמים עדיין מצויים בחלקם בשלבי פיתוח והבשלה.

4. תותחי 30, 35, 50 ו־57 מ"מ – דור חדש של הגנה

הצבאות בוחנים כיום מספר קטרים של תותחים אוטומטיים.

תותחי 30 מ"מ מספקים שילוב של קצב ירי גבוה, מערכת נשק קומפקטית ועלות תחמושת נמוכה יחסית. מערכת Skyranger 30, לדוגמה, מיועדת לטווחי יירוט יעילים של עד כ־3 ק"מ.

תותחי 35 מ"מ מאפשרים שימוש בפגזי רסס מתוכנתים בעלי השפעה משמעותית יותר, וטווח יעיל של עד כ־4 ק"מ במערכות מתקדמות כמו Skyranger 35.

בקטרים הגדולים יותר, 50 ו־57 מ"מ, ניתן לשלב פגזים כבדים, ראשי קרב גדולים יותר ומערכות הנחיה מתוחכמות.

נורתרופ גראמן פיתחה את תותח ה־50 מ"מ XM913, המיועד לרכב קרבי משוריין, וטכנולוגיות התחמושת המתפתחות בקוטר זה עשויות להתאים גם למשימות נגד כטב"מים.

תותח ה־57 מ"מ Mk 110, המותקן בספינות אמריקאיות, מסוגל לירות עד 220 פגזים בדקה. הטווח הבליסטי המרבי שלו מגיע לכ־17 ק"מ, אם כי טווח היירוט היעיל נגד מטרה אווירית תלוי בגורמים נוספים.

החיבור בין תותחים אלה לתחמושת מתקדמת פותח אפשרות להתמודד לא רק עם כטב"מים איטיים, אלא גם עם כטב"מים סילוניים מהירים, מסוקים, טילי שיוט ואף איומים ימיים כגון סירות וכשב"מים מתאבדים. עם זאת, ככל שהמטרה מהירה ומתמרנת יותר, כך גדלים הקשיים בגילויה וביירוטה, ולכן לא כל יכולת טכנולוגית שהודגמה בניסוי היא בהכרח יכולת מבצעית מוכחת.

5. המהפכה הכלכלית – עלות היירוט

לתותחי הנ"מ החדשים עשויה להיות השפעה גדולה על כלכלת ההגנה האווירית.

מערכות תותחים מתקדמות מסוגלות לבצע יירוט באמצעות מספר מצומצם יחסית של פגזים חכמים, בהתאם לסוג המטרה ולתנאי הירי. גם כאשר משתמשים במספר פגזים חכמים לכל יירוט, הפער בעלויות לעומת טילי נ"מ יקרים עשוי להיות גדול. נוסף על כך, לתותח אוטומטי יתרון חשוב: הוא מסוגל לירות ברציפות, לעבור במהירות ממטרה למטרה, ולשאת מלאי גדול יחסית של אמצעי יירוט.

מנגד, לתותח מגבלות ברורות. הטווח האפקטיבי שלו קצר משל טילים רבים, הוא זקוק לקו ירי מתאים, ומלאי התחמושת וקצב הירי אינם בלתי מוגבלים. לכן אין מדובר בתחליף למערכי הטילים, אלא בשכבה משלימה בתוך מערכת הגנה רב־שכבתית, שתשלב מכ"מים, טילי נ"מ, תותחים חכמים, לייזרים רבי־עוצמה ואמצעי לוחמה אלקטרונית. יתרונה של הגנה רב־שכבתית אינו רק טכנולוגי. היא מאפשרת לבחור אמצעי יירוט בהתאם לטווח, לסוג האיום, לכמות המטרות ולערכו הכלכלי של היירוט.

6. סיכום: התותח חוזר, אך אינו אותו תותח

תותחי הנ"מ איבדו את מרכזיותם משום שמטוסי הסילון הפכו מהירים וגבוהים מדי עבורם, ומשום שטילי הנ"מ סיפקו מענה טוב יותר לאיומים אלה.

שבעים שנה מאוחר יותר השתנתה סביבת האיום. במקום מספר מוגבל של מטוסי קרב יקרים, על מערכות ההגנה להתמודד גם עם כמויות עצומות של כלי טיס בלתי מאוישים, שחלקם זולים, קטנים ומיוצרים בייצור המוני.

הטכנולוגיות החדשות של מכ"ם, מחשוב, עקיבה אופטית, מרעומים מתוכנתים ופגזים מתקני־מסלול מחזירות לתותחי הנ"מ את הרלוונטיות שאבדה להם.

המסקנה היא שאין אנו חוזרים לתותחי הנ"מ של המאה הקודמת. אנו עדים להולדתה של משפחת מערכות יירוט חדשות, שבחלקן הפגז הופך בהדרגה לטיל מונחה קטן, מהיר וזול יחסית.

ואולם, חשוב להדגיש: שובם של תותחי הנ"מ אינו רק תוצאה של מהפכה טכנולוגית, אלא גם של מהפכה כלכלית.

המלחמות המודרניות מוכיחות כי היכולת לייצר אלפי אמצעי תקיפה זולים משנה את מאזן הכוחות שבין התוקף למגן.

מערכת הגנה המבוססת רק על טילים יקרים תתקשה לאורך זמן להתמודד עם מתקפות המוניות של כטב"מים המיוצרים בזול ובכמויות גדולות.

ההכרח לצמצם את עלות היירוט, להגדיל את מלאי התחמושת ולהתמודד עם מספר גדול של מטרות הוא שמאיץ את פיתוחם ואת חזרתם לשירות של תותחי הנ"מ החכמים.

במלחמות העתיד, שבהן כמות המטרות וקצב ייצורן יהיו חשובים לא פחות מאיכותן, עשויים תותחי הנ"מ החכמים להפוך לאחת משכבות ההגנה החיוניות ביותר.

התותח החכם חוזר לשדה הקרב לא רק בזכות המהפכה הטכנולוגית, אלא גם בזכות המהפכה הכלכלית שחוללו מתקפות הכטב"מים ההמוניות.

קרדיט: האנליסט אלי בר און – מתמחה בכלכלה, טכנולוגיה של אמל”ח כטילים מדויקים ולייזרים רבי עוצמה, ראש צוות הגנה אקטיבית ואש מנגד של המכון לטרור של אוניברסיטת רייכמן ובחקר ביצועים.