לאוקראינה אזל מלאי הטילים ליירוט טילים בליסטיים – הלקח לישראל

הלקח לישראל

• • הבעיה: אוקראינה גילתה שמלאי מיירטים, מתוחכמים ככל יהיו, יכול להסתיים במהירות מול מלחמת התשה ממושכת ומטחים מסיביים. קצב הייצור התעשייתי של מעצמות המערב (כמו ארה"ב) איטי משמעותית מקצב השימוש בפועל בזמן מלחמה עצימה.

    הלקח לישראל: ישראל חייבת להניח תרחיש שבו במלחמה רב-זירתית ממושכת, קצב האש של האויב (טילים בליסטיים, כטב"מים ורקטות) עלול לאתגר את מלאי המיירטים של מערכות ה"חץ", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל". זה מחייב היערכות מראש עם מחסני חירום עצומים וניהול קפדני של מדיניות היירוט (למשל, אי-יירוט של איומים הצפויים ליפול בשטחים פתוחים).

• • הבעיה: הקיפאון באספקה לאוקראינה נבע משילוב של פוליטיקה פנימית בארה"ב, שינוי סדרי עדיפויות של הממשל, ותחרות על משאבים מוגבלים (כאשר המזרח התיכון עצמו שאב חלק גדול מהמיירטים האמריקאיים).
  • הלקח לישראל: למרות הברית האסטרטגית העמוקה, ישראל אינה יכולה להסתמך באופן מוחלט על "רכבת אווירית" אמריקאית שתימשך לנצח ללא תנאים או ללא מגבלות מלאי. שינויים פוליטיים בוושינגטון או עימותים מקבילים בעולם (למשל בטייוואן או באירופה) עלולים ליצור צווארי בקבוק באספקת חימוש קריטי לישראל.

• • הבעיה: ארה"ב סירבה להעניק לאוקראינה רישיונות לייצור מקומי של טילי פטריוט, מה שהשאיר את קייב תלויה לחלוטין בקווי הייצור על אדמת אמריקה.
  • הלקח לישראל: על ישראל לשמר ולהרחיב את יכולת הייצור העצמאית של מיירטים וחימוש על אדמת ישראל (באמצעות חברות כמו רפאל, התעשייה האווירית ואלביט), גם אם העלויות גבוהות יותר מרכש מכספי הסיוע האמריקאי. עצמאות הייצור היא המפתח לאורך נשימה במערכה ארוכה.

• הבעיה: העלות הכלכלית של יירוט באמצעות טילים (העולה מיליוני דולרים לכל מיירט פטריוט) אינה בת-קיימא לאורך זמן מול איומים זולים כמו כטב"מים וטילים בליסטיים פשוטים.
• הלקח לישראל: המשבר מדגיש את החיוניות של פרויקטים כמו "מגן אור" (מערכת הלייזר ליירוט). יירוט באמצעות לייזר אינו תלוי במלאי פיזי של טילים, עלותו אפסית כמעט לכל שיגור, והוא מספק "מחסנית בלתי נגמרת" שיכולה לשנות לחלוטין את משוואת העלויות וקצב האש לטובת ישראל.