קריסה מתחת לקרקע, ספקנות מעליה: האם פיצוץ עלי טאהר הוא אכן "תמונת הניצחון" של ישראל?
הפיצוץ האדיר ברכס עלי טאהר בדרום לבנון בספטמבר 2026 אכן מסתמן כאחד ההישגים האסטרטגיים והתודעתיים המשמעותיים ביותר של ישראל מול חיזבאללה, וישנם פרשנים פוליטיים וצבאיים – כולל בתוך לבנון – המגדירים אותו כסוג של "תמונת ניצחון" או עדות לקריסה מבנית של הארגון.
הסיבות המרכזיות לכך שהאירוע נתפס בעוצמה כזו הן:
- היקף ההשמדה חסר התקדים: צה"ל השמיד רשת מנהרות ותשתיות תת-קרקעיות באורך של קילומטרים (בין 2 ל-5.5 ק"מ) באמצעות יותר מ-1,100 טון חומר נפץ. הפיצוץ עצמו תועד ונראה למרחקים, מה שייצר אפקט תודעתי עצום.
- פגיעה בליבה האסטרטגית: מדובר במתחם הפיקוד המרכזי של יחידת "בדר" של חיזבאללה. התשתיות הללו הכילו חמ"לים, מאגרי אמל"ח מתוחכמים (רקטות, טילים, כטב"מים ונ"ט מתוצרת איראן) וחדרי שהייה ארוכי טווח. גורמי ביטחון הגדירו את המקום כ"תשתית האסטרטגית ביותר של חיזבאללה בדרום לבנון".
- הפקרת הפעילים וכישלון מבצעי: לפי דיווחי צה"ל, חיזבאללה הצהיר בעבר שיגן על נכס זה בכל מחיר, אך בפועל כשל בכך, נסוג והפקיר מחבלים לכודים בתוך המנהרות.
- ההשלכות הפוליטיות והאזוריות: פרשנים שיעים ולבנונים (כמו מוחמד ברכאת) ציינו בעקבות האירוע כי הפיצוץ ממחיש שחיזבאללה, כארגון צבאי מאורגן, חווה פגיעה אנושה וכי "פרויקט ההתנגדות" במתכונתו הנוכחית ספג מכה אנושה.
עם זאת, בשטח עצמו הלחימה גבתה מחירים כבדים מחיילי צה"ל, ובציבור ובתקשורת עדיין נשמעים קולות המזכירים כי פגיעה בתשתיות, מרשימה ככל שתהיה, אינה מהווה סיום מוחלט של האיום הרקטי או הלחימה בצפון, וכי הדרך לביטחון מלא עודנה מורכבת.
בעיניים ישראליות
בעיני ישראל, הפיצוץ ברכס עלי טאהר נתפס כהישג צבאי ומערכתי עצום שהשלים את כינון "אזור הביטחון" בדרום לבנון. בעוד שהדרג המדיני והצבאי מציגים את האירוע כהסרת איום קיומי מיידי על יישובי הצפון, בציבור ובתקשורת הישראלית קיימת הבחנה ברורה בין ההישג הטקטי המרשים לבין השגת יעדי המלחמה ארוכי הטווח.
מבט מקרוב על האופן שבו האירוע נתפס בתוך ישראל חושף שלוש זוויות מרכזיות:
1. הדרג המדיני והצבאי: "שבירת התוכנית לכיבוש הגליל"
בהודעה משותפת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ, הוגדר המבצע כהשגת שליטה מבצעית מלאה – מעל ומתחת לקרקע.
- סיכול איום אסטרטגי: לפי צה"ל, המתחם נבנה במשך שני עשורים במימון ובתכנון איראני, ונועד לשמש בסיס יציאה לכיבוש הגליל, תוך שהוא חולש באש ובתצפית על מטולה וקריית שמונה.
- הפגנת עליונות מודיעינית וטקטית: מפקדי יחידות העילית (אגוז, מגלן ויהל"ם) תיארו את המבצע – שכלל הטעיה וטיהור ממושך של תוואי המנהרות – כ"משחק שחמט עם האויב" שהסתיים בפיצוח "חידת עלי טאהר".
- מנוף לשינוי סדר היום בלבנון: ישראל משתמשת בהישג כדי להבהיר שלא תיסוג מדרום לבנון כל עוד נמשך איום חיזבאללה. הדרג המדיני אף בוחן כעת אפשרות לאפשר לצבא לבנון להיכנס לרכס במטרה לממש את פירוק הארגון מנשקו.
2. גאווה לצד הטלת ספק ב"תמונות ניצחון"
בתקשורת הישראלית זכו התיעודים מתוך רשת המנהרות והפיצוץ העז (שהרעיד את האזור בעוצמה של 4.1 בסולם ריכטר) לסיקור נרחב. עם זאת, הגישה הציבורית מפוכחת:
- ביקורת על שיווק "ניצחונות": פרשנים ואזרחים רבים, במיוחד תושבי הצפון, מביעים ספקנות כלפי ניסיונות הדרג המדיני למכור "תמונת ניצחון" מוחלטת. הזיכרון הציבורי מהבטחות קודמות שהאיום הוסר מותיר את הציבור זהיר.
- המחיר המבצעי: לצד תמונות ההרס המרשימות, הציבור מודע היטב לכך שהשגת השליטה על הרכס גבתה חודשים של לחימה קשה ומחירים כבדים בחיי אדם.
3. ההיערכות לעתיד: החשש מתגובה והמשך האיום
מערכת הביטחון עצמה אינה שוקעת באופוריה. מקורות צבאיים בישראל הדגישו מיד לאחר הפיצוץ כי בצה"ל צופים תגובה של חיזבאללה בימים הקרובים, וכי קיימת הערכה לפיה ישנם אתרים תת-קרקעיים נוספים מצפון לקו הנוכחי שטרם טופלו.
בשורה התחתונה: ישראל רואה בעלי טאהר הוכחה מוחצת לעליונותה המבצעית והרס של נכס יקר ערך של האויב, אך הציבור והמערכת הביטחונית מבינים שזהו שלב משמעותי במערכה רחבה – ולא בהכרח אקורד הסיום שלה.
