קצרצר לשבת שובה–פרשת האזינו וליום כיפור – אחריות ואשמה

קצרצר לשבת שובה–פרשת האזינו וליום כיפור – אמר ר' יונתן – אחריות ואשמה
בתחילת שירת האזינו, המתארת את תולדות ישראל מן העבר ועד העתיד, מופיע פסוק אחד, המשמש בסיס לעיונו של הרב זקס: "שִחֵת לו – לא, בניו מוּמָם", כלומר, השחיתות-הבגידה היא לא שלו (של ה'), אלא של בניו – בני ישראל.

זה המסר של השירה: אל תאשימו אחרים, האחריות מוטלת עליכם! כולנו מכירים מקרים רבים של בריחה מאחריות – הוא/ היא/ הם אשמים, רק לא אני… (והתורה מספרת זאת כבר על הזוג האנושי הראשון: אדם האשים את חוה, וחוה – את הנחש). אבל היהדות היא לדברי הרב זקס: "קריאתו של א-לוהים לאחריות אנושית", זה המסר המיוחד שלה. והמסר הזה מעצים ומרומם את מעמד האדם, ולדברי הרב "מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של אדם".
היהדות מציגה את מוסר האשמה, שהוא שונה במהותו מהמוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר האשמה מבחין בעליל בין המעשה לבין האדם. מה שהיה מקולקל הוא המעשה, ולא האדם. האדם יכול לקבל אחריות למה שעשה בבחירתו החופשית, להתחרט ולהחליט להימנע מעשיית המעשה הרע בעתיד. ואילו הבושה צמודה לאדם, והיא ככתם בל-יימחה הדבק באדם ונחשף לציבור.

יש זיקה בין הבושה לראייה – הבושה קשורה באופן שבו אדם חושב שהוא נראה בעיני הזולת; וכך בתרבות בושה דרך ההתמודדות של האנשים היא באמצעות שינוי מקום או אף התאבדות. לעומתה האשמה קשורה בשמיעה, וזה דבר המאפיין את היהדות, כולל בפסוק המייצג – "שמע ישראל".
את האשמה מסירים באמצעות בקשת סליחה ממי שחטאנו לו; ואילו לבושה אין הסליחה מספיקה, שכן הכתם עדיין נותר בנו. היהדות היא דת של תקווה, וביום כיפור היא דואגת גם לטיפול בבושה – באמצעות הטקס של השעיר לעזאזל, כשהעם כולו משתתף בתהליך הווידוי וההיטהרות; הכתם מסתלק, והנפש מיטהרת ולא רק זוכה לכפרה.
(ראו: הרב י' זקס, שיעורים במנהיגות, עמ' 232-229; שיג ושיח, א, 14-11 [לפ' בראשית], ב, עמ' 73-70 [לפ' אחרי מות].)
בברכת שבת שלום וגמר חתימה טובה,

קרדיט: הפרופסור ( אמריטוס) עמוס פריש – לשעבר ראש החוג לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן