דרמה בדרום לבנון: תושבים שיעים במעוזי חיזבאללה דורשים לפרק את הארגון מנשקו ולהחזיר את השליטה למדינה
דיווח מהתקשורת הלבנונית : קריאות מצוקה חריגות משני מעוזים של חיזבאללה בדרום לבנון בימים האחרונים. חיזבאללה כמובן מנסה להשתיק קולות כאלה, אבל בימים האחרונים נשמעו קריאות משתי ערים בדרום לבנון שנחשבות למעוזים מסורתיים של חיזבאללה, העיר נבטיה ועיר החוף צור, יוזמות אזרחיות מלמטה שקוראות למדינה הלבנונית לבסס את נוכחותה בשטח ולפרז אותם מנשק כדי למנוע את ההתקדמות הישראלית בשטח ואת התקיפות הישראליות.
הדיווח הזה מעניין דווקא משום שהוא מגיע משתי ערים שנחשבות במשך עשרות שנים ללב הפוליטי, החברתי והדתי של חיזבאללה – נבטיה וצור. כאשר קריאות כאלה נשמעות משם, הן אינן עוד ביקורת של יריבים פוליטיים בביירות אלא סימן לשחיקה בתוך בסיס התמיכה השיעי עצמו.
מה עומד מאחורי הקריאות הללו?
לפי הדיווחים, עשרות תושבים ואנשי ציבור מקומיים פרסמו עצומות הקוראות להכריז על צור ונבטיה כ"ערים פתוחות ונטולות נשק", ולדרוש מהמדינה הלבנונית ומהצבא הלבנוני לקחת אחריות ביטחונית מלאה על האזור.
מאחורי היוזמה עומדים כמה גורמים:
- עייפות מלחמה קשה מאוד
- אלפי בתים נהרסו.
- מאות אלפי תושבים נעקרו מבתיהם.
- הכלכלה המקומית קרסה.
- החקלאות בדרום נפגעה קשות.
- התחושה שחיזבאללה אינו מצליח להגן על הדרום
במשך שנים הציג עצמו חיזבאללה כמגן הדרום. אולם מאז חידוש הלחימה במרץ 2026, צה"ל הרחיב את פעילותו, תקף שוב ושוב בנבטיה ובצור ואף התקרב לאזורים שנחשבו בעבר חסינים יחסית. - פחד מהמשך ההתקדמות הישראלית
חלק מהתושבים הגיעו למסקנה כי עצם נוכחות התשתיות הצבאיות של חיזבאללה מושכת אש ישראלית וגורמת להרס נוסף.
איזה מצב חיזבאללה מנסה להסתיר?
חיזבאללה מנסה לשמר את התדמית של "חזית מאוחדת", אך מתחת לפני השטח קיימים כמה תהליכים:
א. שחיקה באמון הציבור השיעי
לא מדובר עדיין במרד עממי, אך עצם העובדה שיוזמות כאלה נולדות בנבטיה ובצור היא אינדיקציה לכך שחלק מהאוכלוסייה מתחיל לשאול האם המחיר שהקהילה השיעית משלמת עדיין מוצדק.
ב. ירידה ביכולת ההרתעה
בעבר חיזבאללה היה מסוגל להציג כל פגיעה כ"קורבן בדרך לניצחון". כיום, כאשר שכונות שלמות נהרסות שוב ושוב, קשה יותר למכור את הנרטיב הזה.
ג. חשש מפני עימות פנימי בלבנון
הנהגת חיזבאללה חוששת במיוחד ממצב שבו הדרישה לפירוק נשק תעבור ממישור אזרחי למישור ממלכתי, כלומר שהצבא הלבנוני יקבל גיבוי פוליטי רחב יותר לפעול נגד התשתיות הצבאיות של הארגון.
מה המשמעות האסטרטגית?
אם התופעה תתרחב, היא עלולה להיות מסוכנת לחיזבאללה יותר מהפצצה ישראלית.
הסיבה פשוטה:
- את ישראל אפשר להציג כאויב חיצוני.
- קשה הרבה יותר להתמודד עם ביקורת שמגיעה מהרחוב השיעי עצמו.
חיזבאללה בנוי על שילוב של כוח צבאי ולגיטימציה חברתית. אם אחד המרכיבים הללו ייחלש משמעותית, מעמדו בלבנון ייפגע.
האם כבר רואים תוצאות בשטח?
במידה מסוימת – כן.
- הצבא הלבנוני הרחיב את נוכחותו בדרום
לבנון כבר הודיעה בתחילת השנה על השלמת שלב ראשון של מהלך לאיסוף נשק של ארגונים לא-מדינתיים מדרום לליטאני. - גובר הלחץ הבינלאומי לפרק את חיזבאללה מנשקו
ארה"ב ומדינות נוספות קושרות בין סיום הלחימה לבין צעדים ממשיים נגד התשתיות הצבאיות של הארגון. - הדיון הציבורי השתנה
בעבר עצם הדרישה לפירוז דרום לבנון הייתה כמעט טאבו בחברה השיעית. כיום היא כבר נשמעת בפומבי, גם אם עדיין בזהירות רבה ותוך מתקפות מצד תומכי חיזבאללה.
השורה התחתונה
הקריאות מנבטיה ומצור אינן מעידות שחיזבאללה עומד להתמוטט או לאבד את בסיס כוחו, אך הן מהוות סימן ראשון לכך שהמלחמה המתמשכת יוצרת סדקים בתוך סביבת התמיכה הטבעית שלו. אם ההרס, העקירה והלחץ הצבאי יימשכו, ייתכן שהאיום המשמעותי ביותר על חיזבאללה לא יבוא מישראל או מהצבא הלבנוני – אלא מהדרישה ההולכת וגוברת של תושבי הדרום לחזור לחיים נורמליים גם במחיר צמצום כוחו של הארגון.
