מדוע איראן תוקפת מדינות ערביות יותר מאשר את ישראל? מומחה חושף את הסוד מאחורי האסטרטגיה של טהרן
המלחמה האזורית האחרונה לא הייתה רק עימות מסורתי בין איראן לישראל, אלא חשפה, באופן חסר תקדים, מפת אש שונה מזו שהוכרזה. בעוד שהעימות קודם מוכר כעימות ישיר עם ישראל, העובדות בשטח מצביעות על כך שרוב התקיפות האיראניות כוונו כלפי מדינות ערב, בעיקר מדינות המפרץ, בנוסף לירדן ועיראק.
פרדוקס זה אינו רק תצפית חולפת, אלא הפך למוקד של דיון אסטרטגי, במיוחד עם הרמזים הולכים וגדלים לכך שמדינות ערב לא היו רק "נזק הקפי" של המלחמה, אלא חלק מזירת המבצעים בפועל.
מפת תקיפה: היכן נחתו הטילים בפועל?
נתוני שטח והערכות הנפוצות בקרב חוגי הביטחון מגלים דפוס ברור בהתפלגות התקיפות האיראניות במהלך תקופת ההסלמה. מאות טילים ומזל"טים שוגרו לעבר ישראל, כאשר מערכות ההגנה יירטו בהצלחה אחוז משמעותי מהם. לעומת זאת, מספר גדול בהרבה של טילים תועד שנחתו או חצו את המרחב האווירי ושטחי מדינות ערב.
במהלך שלב אחד של ההסלמה, איראן שיגרה כ-500 טילים בליסטיים לעבר ישראל כתגובה ישירה, כאשר אחוז גדול מהם יורטו על ידי מערכות ההגנה האווירית הישראליות. עם זאת, הערכות אחרונות מצביעות על כך שכ-85% מהתקיפות האיראניות במשך 33 ימים כוונו נגד מדינות ערב, לעומת 15% בלבד כוונו נגד ישראל.
מדינות המפרץ היו נתונים, בדרגות שונות, לגלי תקיפות ישירות ועקיפות, ותשתיות אזרחיות, כולל שדות תעופה, נמלים ואזורים כלכליים חיוניים, ניזוקו. למרות ההסבר הרשמי של איראן כי התקיפות על מדינות ערב לא כוונו נגדם אלא נגד בסיסים ואינטרסים אמריקאיים באזור, המציאות שונה למדי.
הערכות מצביעות על כך שיותר מ-2,700 טילים איראניים כוונו נגד איחוד האמירויות הערביות בלבד במהלך המלחמה, מה שהופך אותה למדינה המותקפת ביותר. ביום אחד, איחוד האמירויות הערביות יירטה 35 כטב"מים ו-17 טילים בליסטיים. התקיפות כוונו גם נגד כווית, בחריין, קטאר, ערב הסעודית, ירדן ועיראק.
מ"תגובה צבאית" ל"ניהול כאוס"
בהסברו את השינוי הזה, ד"ר ג'סים ח'לפאן מציע קריאה החורגת מהמימד הטקטי, ונוגעת לליבת הדוקטרינה הפוליטית האיראנית בניהול סכסוכים.
ח'לפאן אומר, בראיון לסוכנות הידיעות סטפ: "איראן הפציצה מדינות ערביות יותר משהפציצה את ישראל, משום שאיראן, מתוקף הטינות ההיסטוריות שהיא נוטרת כלפי ערבים ומוסלמים, וגישה זו עדיין קיימת בזיכרונה, בין אם מה שקרה לאחרונה ובין אם מה שקרה לפני הרבה מאוד זמן. כהקדמה להטלת השפעתה או להתערבותה במדינות אלו, היא תקפה את מדינות המפרץ וירדן, ומיליציות ותאים המסונפים אליה בעיראק ובחו"ל ביצעו פיגועים שפגעו במדינות ערביות, והעניין אף הגיע עד כדי הפצצת חלקים בתוך עיראק עצמה."
לדברי המומחה, איראן לא רק מנהלת את המלחמה כעימות ישיר, אלא גם ככלי לעיצוב מחדש של הסביבה האזורית.
חלפן מוסיף, ומסביר את אופי הגישה הזו: "איראן, בהקשר זה, אינה מתמודדת עם מלחמה על פי התפיסה המסורתית, אלא מבקשת לחדור למדינות המטרה ולהפיץ בהן כאוס, כפי שעשתה במדינות אחרות."
המימד האידיאולוגי: סכסוך שמעבר לרגע הנוכחי
הניתוח של חלפן אינו נעצר בגבולות הגיאופוליטיקה, אלא משתרע על קריאת הממד האידיאולוגי וההיסטורי של הסכסוך.
הוא אומר: "מה שקורה משקף שנאה היסטורית עמוקה כלפי ערבים ומוסלמים, ומצטלב עם מצב של כעס כלפי הצלחתן וההתקדמות של מדינות המפרץ. מדינות אלו מייצגות מודל של יציבות, שגשוג ופיתוח, בניגוד למציאות שאיראן חיה תחת שלטון המולות, המבוססת על דיכוי, אלימות והידרדרות."
בהקשר זה, ח'לפאן נזכר בחוויה של קאסם סולימאני, כמודל למדיניות זו: "קאסם סולימאני היה מודל לגישה זו, שכן הוא הפעיל השפעה רחבה במספר מדינות, ושמו נקשר לתמיכה בפעולות שפגעו באזרחי אותן מדינות, ובמיוחד בערבים ובסונים."
הוא ממשיך: "מה שקורה הוא הרחבה של סכסוך היסטורי ישן, ששורשיו נעוצים באירועים כמו קרב קאדיסיה והתבוסה שלאחר מכן על ח'וסרו".
פער במספר התקיפות: מספרים שמעלים שאלות רגישות
אחת הנקודות הבולטות ביותר שהעלה חלפן נוגעת לפיזור התקיפות, כפי שהוא אומר: "באשר לנרטיב שאיראן מתמקדת בישראל, המציאות, לפי מה שמופץ, מצביעה על כך שאחוז התקיפות על ישראל אינו עולה על 15% בהשוואה למספרי התקיפות על מדינות המפרץ."
ח'לפאן ממשיך ומעלה זווית רגישה יותר, ומצביע על אופי היחסים הלא מוצהרים בין איראן לישראל, שם מצוין כי קיימים אינטרסים הדדיים ולובי כלכלי בין שני הצדדים למרות העוינות לכאורה ביניהם.
עמדות ערביות: גינוי… אך ללא עמדה אחידה
ברמה הרשמית, פורסמה סדרה של הצהרות ערביות שגינו את התקיפות האיראניות, וראו בהן "הפרה של הריבונות, איום ישיר על הביטחון הלאומי והסלמה מסוכנת המאיימת על יציבות האזור".
עם זאת, עמדות אלו, למרות הדמיון בתוכנן, נראו שונות מבחינת עיתוי ועוצמה.
ח'לפאן מגיב על כך ואומר: "באשר לעמדה הערבית, מדינות המפרץ וירדן היו נתונים להפצצות איראניות, אך למרבה הצער, חלק ממדינות ערב איחרו להכריז על עמדה ברורה או גינוי מפורש."
הוא מוסיף: "ישנן גם דמויות, בין אם פקידים לשעבר ובין אם מעורבות בתקשורת ובקהילה, שאימצו עמדות עוינות למדינות המפרץ והביעו תמיכה באיראן."
פער זה, על פי משקיפים, משקף את היעדר עמדה ערבית מאוחדת המסוגלת להפעיל לחץ פוליטי יעיל.
היחסים עם טהרן: בין קרע לזהירות
בעיצומה של ההסלמה, צצו עמדות קיצוניות יותר מצד כמה מדינות, כולל איחוד האמירויות הערביות, אשר נקטו עמדה ברורה, לדברי חלפן: "באשר לסוגיית היחסים, עמדת האמירויות, למשל, באה לידי ביטוי באופן ברור בהחלטה לנתק את היחסים, החלטה המבוססת על עיקרון יסוד לפיו לא ניתן לקבל מערכת יחסים נורמלית עם צד שתוקף, מפציץ, הורג והורס".
הוא מוסיף: "יחסים בין מדינות צריכים להתבסס על אינטרסים הדדיים וכבוד, לא על תוקפנות".
לעומת זאת, מדינות אחרות בחרו בגישה זהירה יותר, תוך איזון בין גינוי ציבורי לבין שמירה על ערוצי תקשורת.
הצורך בעמדה ערבית מאוחדת
לאור התפתחויות אלו, ח'לפאן קורא במפורש לנסח מחדש את העמדה הערבית, באומרו: "חלק ממדינות ערב עדיין מתקדמות באיטיות בנושא זה, למרות שמה שנדרש הוא עמדה קולקטיבית ברורה המגנה את המעשים הללו".
הוא מאשר: "איחוד העמדה הערבית ידחוף את איראן לשקול מחדש את מדיניותה והתנהגותה כלפי האזור".
תרחישים פתוחים… ועתיד לא ברור
עם המשך המתיחות, האזור נותר בפני מספר תרחישים פתוחים: הרחבת מעגל העימות כך שיכלול צדדים נוספים, המשך דפוס "המלחמה העקיפה" באמצעות שליחים, או כניסה למסלול של דה-אסקלציה המותנה בהבנות בינלאומיות.
עם זאת, חלפן מעלה אפשרות רדיקלית יותר בנוגע למצב הפנימי באיראן, באומרו: "אם המלחמה עם ארצות הברית וישראל תימשך, המשטר באיראן עשוי להשתנות, בתקווה שתקום מערכת שונה שתתרום להשגת יציבות וביטחון באזור."
בעוד שמלחמה זו, ככל שתתארך, עשויה להסתיים כך או אחרת, היא חשפה עמדות ומדיניות עוינות רבות שהמומחה הפוליטי מדגיש כי יש לקחת בחשבון בעת עיצוב עתידו של האזור כולו. 
קרדיט: סטפ ניוז