מעלי לאלי: המסע החוצה מחיזבאללה

“מי אני?” הוא שאל את עצמו, כשהוא עושה את צעדיו בחזרה לגבולות המולדת.

הוא לא מצא תשובה.

מאז שעזב את לבנון, לא רק השם השתנה.

עלי, הצעיר השיעי שהיה חבר בחיזבאללה מילדות, לא החליט להיוולד עלי, והוא לא תיאר לעצמו שיהפוך לאלי, הוא אומר.

 

מתנועת הצופים ועד לחימה

בבית עני, בדרום לבנון, עלי נולד יתום בין עשרה אחים ואחיות.

אמו, ללא תמיכה, לא מצאה מקלט אלא בחיזבאללה, שכופה את נוכחותו על כל פרט בחברה: מבית ספר לבית חולים, מילדות ועד כלי נשק.

שם, החיים לא היו רק חיים; במקום זאת, זו אמונה. “אנחנו צודקים”, הם חוזרים בבוקר ובלילה. מאז ילדות, האקדח היה חלק מתוכנית הלימודים.

בגיל עשר הצטרף עלי לצופי האימאם מהדי, שם החל את האינדוקטרינציה האידיאולוגית והצבאית שלו. “קורס קרוא וכתוב” לא היה מה ששמו רמז; במקום זאת מדובר באימון מקדים בנשיאת נשק. בגיל שתים עשרה, הילד הקטן ידע לפרק רובה, ובגיל שלוש עשרה הוא היה גאה בהרג חברים באימונים.

עלי מתאר את קורסי הלחימה כ”תערובת של נושאי צבא ודוקטרינה”, אבל הדוקטרינה תמיד ניצחה. החברים לומדים שהם מגנים על “עם, כבוד או כת”, ושכל דבר מחוץ לנתיב הזה הוא חשוד, מסוכן או “חילול השם”.

 

עולם בצבע

אבל העולם אינו שחור ולבן. בגיל שמונה עשרה החלו להופיע סדקים של ספק. הוא רכש חברים מחוץ ל”קו” והתחיל לראות משהו אחר: חיים אחרים, שיחות, צחוקים, נשים, בגדים צבעוניים ומוזיקה. כל מה שהוגדר כ”אסור” בחיזבאללה.

לילה אחד, הוא חזר הביתה מאוחר, ואמו סטרה לו. הסטירה הזו לא הייתה רק כעס של אמא, זה היה רגע של קרע.

“האם הסטירה במקום?  האם מה שאני עושה זה נכון?” הוא שאל בפעם הראשונה.

מהשאלה הזו הכל התחיל להשתנות.

 

לברוח מהגורל

עלי דחה את הזמנת חיזבאללה להצטרף לקורס שיכשיר אותו להפוך ל”חייל צייתן”. הוא ידע שלקבל את זה פירושו להגיע לנקודת האל-חזור. אז הוא החליט לעזוב. הוא ברח ממשפחתו, מחבריו ומשמו.

הוא נסע לטורקיה, ומשם ניסה לחצות את הים לאירופה ב”סירות מוות”. הוא טבע שלוש פעמים. בכל פעם, המוות היה קרוב וזה היה כמו להיוולד מחדש. ההישרדות החזירה אותו לשאלה המקורית: מי הוא? מה הוא רוצה להיות?

 

מעלי לאלי

לאחר שניסיון קבלת המקלט שלו נכשל, הוא חזר ללבנון. בשדה התעופה של ביירות הוא עמד מבולבל: אין משפחה, אין חברים ואין דרך חזרה לחייו הקודמים. הוא דפק על דלתו של חבר ותיק, והתשובה הגיעה: “יש משפחה שצריכה מישהו שיעזור לה… אבל יש בעיה: קוראים לך עלי”.

הוא צחק ואמר: “תשאיר לי את זה”.

כך התחיל פרק חדש בחייו, לחיות עם משפחה נוצרית, ללכת איתם לכנסייה, לשיר איתם מזמורים, ולהרגיש בפעם הראשונה שהוא בן אדם, רק בן אדם.

“מי אני?” הוא חוזר על השאלה, הפעם ביתר ביטחון. הוא לא רוצה להיות דתי, ולא להיות אחד שיוכתב לו מה נכון ומה לא. “אני רוצה להיות אדם שמחליט, רואה ויודע”.

השם השתנה, השאלה נותרה בעינה, אך כעת הוא היה חופשי לחפש תשובה.

קרדיט: אלחורה