שרשור איטלקי עם ניחוח זעפרן: מה בין פירנצה של המאה ה-15 לפוליטיקה של איראן?

מה פירנצה של המאה ה-15 יכולה ללמד אותנו על הפוליטיקה של איראן היום? לא מעט. בשני המקומות פוליטיקה סיעתית שלטה במדינה, השחיתה אותה ואיימה על אופיה. שרשור איטלקי עם ניחוח זעפרן.

כשאני מדבר על סיעה, אני *לא* מדבר על קבוצת אנשים בבית המחוקקים. הסיעות של איראן ושל פירנצה הן התאגדויות פרטיות שחוצות את מוסדות המדינה. הקשר בין החברים בהן יכול להיות קשר משפחתי, חברי, עסקי או אידיאולוגי. ההתאגדויות נועדו לקדם את האינטרסים של חבריהן.

יותר יעיל לחשוב על ההתאגדויות הללו כרשתות שפרוסות על כל מוסדות המדינה, יוצרות ערוצים עוקפים לערוצים הביורוקרטים. החלטות ממשלתיות חשובות מתקבלות תחילה ברשתות הללו ורק אז עוברות למוסדות, שמשמשים לא אחת כחותמת גומי.

בפירנצה הרשתות של המשפחות החזקות בעיר, בין אם המדיצ׳י, האלביצי או אחרות, עקפו את המוסדות הרשמיים. ההחלטות התקבלו בדיונים פרטיים והמוסדות הרשמיים היו רק חותמת גומי. ג׳ובאני קוולקנטי, בן התקופה, מציין מקרה בו התבקש לייעץ לסינוריה (הממשלה) מול התוקפנות של מילאנו. בעוד כולם נאמו, ראש הסינוריה, ניקולו דה-אוצנו, ישן. כשסיימו, ניקולו קם וסיכם שיש לפעול בתקיפות נגד מילאנו. ההחלטה כבר התקבלה. ג׳ובאני פשוט היה חלק מההצגה הדמוקרטית.

הבעיה עם פוליטיקה סיעתית שהיא מקשה על פעולה קולקטיבית. כשיש מספר מוקדי כוח מתחרים, קשה לגבש ולהוציא לפועל מדיניות שתהיה מוסכמת על כולם. וכל אחד יכול לתקוע מקלות בגלגלים של התהליך כולו. כך למשל גילה רינלדו אלביצי ב-26 בספטמבר 1434, כשניסה לבצע הפיכה נגד הממשלה הנבחרת של פירנצה.

רינלדו רצה להדיח את הממשלה הידידותית למדיצ׳י, אויביו. הוא הודיע לתומכיו שיאספו חיילים לשם השתלטות על הממשלה. אולם בשעה היעודה רק חלק מהתומכים הגיעו. סיעות אחרות שהיו גם הן יריבות למדיצ׳י התווכחו אם נכון לפעול עכשיו והתנגדו לשלוח חיילים. ובכלל, מי מינה את רינלדו למנהיג?

המדיצ׳י לעומתם גייסו במהירות את תומכיהם להגנת הסינוריה בפלאצו וקיו. המהלך המהיר והיעיל של המדיצ׳י הביא לתמיכת הציבור בהם והגליית אלביצי. קוזימו מדיצ׳י, ראש המשפחה שחי בגלות, חזר כמנצח.

באיראן, הפוליטיקה הסיעתית הקדימה את המהפכה האיסלמית. בתקופת השאה, האליטה השתמשה ברשתות לא רשמיות כדי לקדם את האינטרסים שלה, בין השאר משום שהערוצים הרשמיים של הביורוקרטיה היו איטיים מדי ולא אמינים. המהפכה שינתה את התוכן, אך לא את המבנה.

היתרון של מבנה פוליטי מבוזר שקשה למוקד כוח יחיד להשתלט על המדינה. זו אולי הסיבה שהרפובליקה האיסלמית לא הפכה עד היום לדיקטטורה של איש אחד. אפילו ח׳אמנאי נאלץ להתחשב בדעתן של אליטות מתחרות.

החיסרון במבנה כזה הוא הקושי לעשות שינוי משמעותי. מדיניות מגובשת על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. למעט בנושאים קיומיים למשטר כמו תוכנית הגרעין, מחלוקות פוליטיות נפוצות ועלולות לשתק את השלטון. מאבקים בין סיעות שכיחים באיראן. לדוגמה, תקופת כהונתו של ראיסי הייתה מלאה במאבקים בין סיעות בתוך המחנה השמרני, סיעות שפעלו לחבל בחידוש הסכם הגרעין בין ממשל ראיסי וארה״ב.

אבל לא לעולם חוסן. המבנה הסיעתי של פירנצה התנוון תחת הכוח הגדל של המדיצ׳י, עד שהם הפכו שליטים יחידים של העיר ב-1530. היום איראן רואה את ההתעצמות של משמרות המהפכה בפוליטיקה, התעצמות שהיא עדיין לא הגמוניה פוליטית – אך היא בדרך לשם. האם ימיה של הרפובליקה האיסלמית כרפובליקה ספורים?

קרדיט: ערוץ הטלגרם המשחק הגדול    קרדיט לתמונה: ויקיפדיה