יום הזיכרון לשואה ולגבורה: “עלינו רק לדאוג שזה לא יקרה שוב”. דעה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שמעורר רגשות מעורבים. מצד אחד אתה יכול להביט בעיניים של כל עובר אורח ברחוב ולראות בהם עצב, מצד שני יש חוסר הבנה איך הלכו כה רבים אל מותם מבלי להילחם, מבלי להבין.
לחלק מהאנשים במדינה לא היה קרוב משפחה בשואה, חלק פגשו ניצול שואה שיספר את סיפורו רק במסגרת חינוכית כלשהי, אך כולם שותפים לכאב.
עשרות שנים עברו מאז החליט הצורר הנאצי להשמיד את עמנו, ועדין הכאב לא מש מתוכנו.
כשהולכים לבקר אדם שאיבד את היקר מכל, קשה למצוא מילים שינחמו ושיעודדו.
“שלא תדע עוד צער”, “משמים תנוחמו”, “שתדעו רק צער בשעתו”…
אך מה אומרים לעם שאיבד 6 מיליון? איך מנחמים עם נרדף כבר מאות בשנים? מה אומרים?
עד היום מחפשים תשובה למעשה הנורא מכל שפקד את האנושות. המאמינים יגידו שזו גזירת שמים על ההתבוללות, האחרים יגידו שזה בגלל שההוא למעלה פשוט לא קיים, או שאנחנו לא העם הנבחר, אך האם זה בכלל משנה?
6 מיליון נספו ואנו עוד מחפשים תשובות למה זה קרה במקום לדאוג שזה לא יקרה שוב?
פעם חשבתי שהם הלכו כצאן לטבח, שהם לא נלחמו, הרי הם ידעו ולא עשו כלום כדי לשנות את גורלם.
המסע לפולין לימד אותי למה צעדו 6 מיליון יהודים למותם. חלקם עשו זאת בראש מורם, חלקם בגב שפוף, אבל התוצאה הסופית נותרה אותה תוצאה, 6 מיליון יהודים. נשים, גברים, זקנים וטף, כולם צעדו, עונו ונטבחו במכונה המשומנת היטב של האויב הנאצי.
בדמייך חיי זועקת הכתובת, זועקת וקולה לא נשמע.
לו שאלנו את אותם 6 מיליון מה הם היו רוצים באותו זמן, מה ישנה את גורלם? אין ספק התשובה הייתה נעה בין מדינה לצבא. בין מדינה שלא נהיה בה נרדפים וצבא שיגן עלינו.
והיום, יש לנו מדינה, ויש לנו צבא.
המטרות של אויבינו לא השתנו, אם הייתה לאויבים אלה את האפשרות, הם היו רוצחים את כל המיליונים שחיים פה בארץ. לא מבדילים בין ימין לשמאל, בין צעיר לקשיש. הם היו הורגים את כולנו. חלקנו היינו זוכים למוות מהיר, נקי, בלי סבל. חלקנו היינו סובלים עד שהיינו נופחים את נשמתנו.
סובלים מעינויים, מאונס, מהשפלה, כי מה יותר כייף מלהשפיל יהודי? הרי גם הנאצים ,יימח שמם וזכרם, עשו זאת. הם התעללו, וצחקו, וירו, וחייכו. ובערב כשמכונת הרצח פסקה, הם ישבו סביב השולחן עם המשפחות שלהם ואכלו כאילו לא היה כלום, הרי מחר יום חדש ומכונת ההרג חייבת להמשיך לפעול.
קרדיט: עריית ירושלים
ה-7.10 היה אמור להזכיר לכולנו באור בוהק. להזכיר לכולנו שהאוייב לא נמצא בתוכנו, הוא לא השכן, הוא לא המכר מהעבודה, הוא לא המפגין ברחובות והוא לא החרדי מבני ברק. הוא לא זה שיש לנו חילוקי דעות פוליטיים אתו. הוא לא זה שהתווכחנו אתו בבוקר, וקראנו לו בשמות.
הוא גם לא ראש הממשלה, או הפוליטיקאי שאנחנו לא אוהבים, הוא לא הרמטכ”ל שאנחנו לא מעריכים, הוא גם לא הקצין שהיה בנופש. גם אם יש להם אחריות, ויש להם, האויב הוא מי שרוצה להרוג אותנו.
אם ניתן לכל אחד מהאנשים האלה נשק ונגיד לו לבחור בין לקחת את חייו שלו או את חיינו, הוא יבחר לקחת את חייו שלו. הוא לא האויב שלנו, האויב שלנו נמצא סביבנו. הוא נמצא בעזה, הוא נמצא בלבנון, הוא נמצא בתימן, בסוריה, בעיראק ובאיראן, אך הוא לא בתוכנו וגם אם יש לנו חילוקי דעות, אנחנו לא אויבים.
בניגוד לאויב הנאצי שהלך בסיום העבודה למשפחתו ושכח מהכול, בניגוד לאויב הנאצי שהרחיק את עצמו מהמוות בדמות משאיות גז, תאי גזים ומשרפות שהופעלו על ידי יהודים, האויב של היום מתגאה במעשיו.
…הוא התגאה כשעשה את הלינץ’ ברמאללה ויצא אל ההמונים כשידיו מונפות ומכוסות בדם.
…הוא התגאה כשרצח ילדה קטנה שכל חטאה היה שבכתה והסתירה את מיקומה.
…הוא נהנה כשביתר גופה של ילד ושרף סבתא ונכדה כשהן מחובקות.
…הוא צחק כשהשליך עוד ועוד רימון למיגונית.
…והוא צהל מאושר כשמספר נרצחיו הגיע לעשרה. את זה הוא גם לא שכח לספר להוריו שחינכוהו להיות רוצח מיומן וקר רוח.
זה האויב האמיתי ונגדו אנחנו חייבים להתאחד, אחרת ה-7 לאוקטובר יהפוך לטיול של שבת אחר הצהריים. אם לא נתאחד, כשהם ינצחו אותנו, הם לא ישאלו למי הצבענו או מהן דעותינו. כשגופתנו תיגרר על הכביש וכל הילדים ה”תמימים” יבעטו בנו ויידרכו עלינו, איש לא יבדוק לאיזו מפלגה היתפקדנו.
אז היום, 79 שנים לאחר תחילת הרצח הנורא שקרה לעם שלנו, זה הזמן להתאחד, לא למראית עין, אלא באמת. בואו נשים הכל בצד, את הפוליטיקה, ואת השנאה, ואת הריב, ואת ההפגנות ונחליט שלא עוד.
לא עוד כצאן לטבח, לא עוד להשפיל את ראשנו לעולמים.
נשפיל את ראשנו בימים שמציינים את שעשו לנו האויבים האמיתיים, ומיד לאחר מכן נזקוף את ראשנו ונצעד בראש מורם, אלא שהפעם לא נצעד לתאי הגזים, או לרכבות, אלא ברחבי מדינתנו. זו שבזכות הצבא שלה, בזכות בניה ובנותיה, בזכות כל אחד ואחת מאיתנו, קיימת והלוואי ותתקיים לעולמים.
קרדיט: א. מקבוצת נציב קרדיט לתמונות: מדינת ישראל