הסד”כ של צבא מצרים אינו נובע מהצורך לפתור את בעיית האבטלה – פרק 24

09/07/2018 אלי דקל 0 תגובות מצרים

הקדמה

בחודשים האחרונים פרסמתי 19 כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתיות צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: “מה העבודה הזאת לכם?”. כלומר, מדוע מדינה ענייה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה מיליארדי דולרים (מעבר לסיוע הצבאי של ארצות הברית בסך של 1.3 מיליארד דולר) להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות?

יש לזכור שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת, ניתוח הגורמים שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. כל מה שיפורסם להלן הוא בעירבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של כותב המאמר.

בניתוח זה אנסה לשלול – על בסיס הנתונים שהוצגו בכתבות הקודמות – הערכות שונות לתופעת ההתעצמות. בפרק האחרון שללתי את הטיעון שעוניה של מצרים ימנע ממנה ליזום מלחמה, הן משום שאין באפשרותה לממן מלחמה זו והן משום שמלחמה עלולה לסכן את הכנסותיה מתעלת סואץ ומתיירות – שני הענפים המרכזיים שעליהם מושתת הכלכלה המצרית. הפעם אנסה להפריך את הטיעון שכל מיזמי פיתוח התשתית הצבאית והגידול בסד”כ נועדו לתת תעסוקה למובטלי מצרים.

לבסוף, לאחר שאנסה לשלול הערכות שונות שאינן מקובלות עליי, אנתח את הערכתי שעיקרה: הסכם השלום עם ישראל והנספח הצבאי הנלווה לו. מגביל את מצרים, ומהווה נטל על מצרים ופוגע בתרבותה האסלאמית ובכבודה. מצרים חפצה לשנות את בסיס היחסים בין המדינות, ונערכת מבחינה צבאית למקרה, שישראל לא תסכים לכך.

רקע היסטורי

מאז שהתחלתי לשוטט במסדרונות אגף המודיעין בצה”ל , בראשית שנות הששים של המאה הקודמת ועד למלחמת ששת הימים, אני שומע שוב ושוב את ההסבר המלומד לסיבת גודלם של צבאות ערב ובמיוחד לצבאה הסדיר הענק (יחסית לצה”ל) של מצרים לאמור: מצרים מדינה עניה ואין לאל ידו של השלטון לספק תעסוקה ופת לחם למיליונים של מובטלים. המצב המתמשך של העוני ללא פתרון אמיתי בטווח הנראה לעין. יוצר לחץ על השלטון. לחץ זה אם לא ירוסן עלול לסכן את המשטר. הפתרון שמצאו לכך שליטי מדינות הוא מעין “עבודת דחק” של שרות בצבא. בכך פותרים שתי בעיות:

נותנים תעסוקה לרבבות אנשים ומקצים לכך מינימום משאבים שעיקרם מגורים באוהלים, מזון בסיסי ביותר, וחימוש אלמנטרי.
המאושרים שזכו להתקבל לצבא, הם אלה שיגנו על המשטר מפני אחיהם הרעבים שלא זכו לקבל מתנה זו

התפיסה, שגודלו של צבע מצרים נובע מהצורך לפתור בעיות אבטלה והגנה על המשטר נתמכה בעובדות הבאות:

רוב הסד”כ במצרי היה מורכב, באותם ימים, בעיקר מיחידות חי”ר דלות אמצעים (34 חטיבות חי”ר, שחלקן היה מאוגד בארבע מסגרות של דיביזיות חי”ר וחמש חטיבות שריון, שחלקן היה במסגרת דיביזיית השריון מספר 4 – דיביזיית השריון היחידה בצבא מצרים).
רובו של הסד”כ המצרי היה ערוך סביב קהיר ורק מיעטו היה ערוך מול ישראל בסיני. עובדה זו התפרשה בצורך של המשטר להגן על עצמו. כל יתר גבולותיה של מצרים הוחזקו על-ידי כוחות מעטים של יחידות משמר לאומי רכובות כל גמלים.

המפלה של מצרים במלחמת ששת הימים גרמה למהפך במבנה הצבא. סד”כ כוחות היבשה הורחב מאוד, החלו להקים דיביזיות ממוכנות, וגם כוח השריון הורחב. במיוחד הושם דגש על נושא ההגנה האווירית על ידי טילי קרקע-אוויר, שהיה בחיתוליו לפני מלחמת ששת הימים. רובו של הצבא נערך בחזית התעלה, ובמרחב קהיר נותרו רק 3 דיביזיות כעתודה מטכ”לית ולהגנת המשטר. למרות הגידול המרשים בסד”כ, נשאר הצבא באופיו צבא עני המסתפק במועט, ובאמ”ן נותרו כאלה שהסבירו את התעצמות הצבא בצורך לפתור את בעיות האבטלה.

הצבא המצרי לאחר מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהפסקת אש, ובתאריך 18/01/74 נחתם הסכם הפרדת כוחות לפיו יותר למצרים להחזיק כוחות צבא מדוללים מאוד ברצועה של כ-10 ק”מ, ממזרח לתעלת סואץ (כללית בשטח שנכבש על ידם בראשית מלחמת יוה”כ). ממזרח לשטח זה תהייה רצועה ברוחב של 10 ק”מ, שתהייה מפורזת מכוחות ותהיה בפיקוח של האו”ם. בספטמבר 1975 נחתם הסכם הפרדה משופר (“הסכם הביניים”) המכפיל את השטח בשליטת צבא מצרים ומגדיל מאוד את המרחב המפורז בין הצבאות, אך שומר על עקרון דילול הכוחות המצריים. כל התהליך הזה יצר אווירה של הליכה לקראת הסכמי הפסקת אש ממושכת עם המצרים ובאמ”ן החלו רווחות דעות הסוברות, שמצרים תצמצם את צבאה הסדיר, תסב חלק מהעוצבות הסדירות לעוצבות מילואים ותפנה את משאביה לשיקום מצרים. נשיא מצרים דאז, אנואר א-סאדאת לא חשב כמו באמ”ן. לדעתו סדר העדיפויות הלאומי של מצרים צריך היה להיות דווקא גידול וטיפוח הצבא. הוא החל במיזם של הערים הצבאיות, שמשמעותו הענקת קורת גג בנויה לכל חייל ולכל כלי רכב, החל מג’יפים וכלה בטנקים. מהלך בינוי רחב היקף זה יצר מהפך בתנאי השרות של צבא מצרים. לא עוד חיילים המתגוררים באוהלים או בבונקרים וכלי רכב חונים מתחת לכיפת השמים. מעתה נבנו לכל החיילים מבני מגורים בני 2-3 קומות ולכל כלי הרכב והנשק לסוגיו השונים נבנו סככות.

התהליך של הסכמי ההפרדה הבשיל ב-29 במרץ 1979 להסכם שלום, שעיקרו: צה”ל מחזיר את כל סיני למצרים, ומצרים מתחייבת למעשה, שסיני יישאר עקרונית ריק מצבא – זאת למעט כוח צבאי לא משמעותי שלא יעלה על דיביזיה ממוכנת, שהותר לו להיערך רק בחלק המערבי של סיני. הסכם זה יצר מעשית חיץ ברוחב של 250 ק”מ בין שתי המדינות. לכאורה הסכם השלום ומילוי כל התביעות הקרקעיות של מצרים עד רגב העפר האחרון, אמור היה לגרום למצרים לחשב מסלול מחדש בכל הקשור להיקף צבאה הסדיר ולמקומו של הצבא בסדר העדיפויות הלאומי. מצרים לא חשבה כך והחלה להסב את צבאה, שהיה מבוסס בעיקרו על כוחות חי”ר המצוידים בנשק סובייטי, לצבא ממוכן ומשוריין המצויד בנשק מערבי – בעיקר אמריקאי. מעשית ניתן לומר שצבא מצרים הסדיר לאחר מלחמת יום הכיפורים הכפיל את עוצמתו.

הקמת כוחות מיוחדים לאבטחת המשטר

מצרים, בהיותה בעלת משטר טוטליטארי, שומרת על השלטון באמצעות רשת סבוכה וחשאית של ארגונים שונים ומשונים, שהפעילו מערכת של מודיעים. מטרתם הייתה לוודא, שההמון ‘לא ירים ראש’ ויתמרד נגד השליט. תופעת ההלשנות ההדדיות בארגונים מסוג זה הייתה נפוצה ביותר, ולכן אחד מתפקידם היה גם השגחה אלה על אלה. מספרם של כוחות סמויים אלה לא היה ידוע, אך לא היה ספק כי הם רבים.

בנוסף לכוחות חשאיים אלה פעל במצרים מקדמת דנא גוף גלוי בשם ‘אלאמן אלמרכזי’, כוחות משטרה סמי צבאיים, שתפקידם היחיד עלי אדמות היה לשמור על המשטר. הוא היה מפוזר, גם בעת שגרה, בצמתים מרכזיים. תפקידו לפזר כל הפגנה והתקהלות בעודה באיבה. אם הכוח המקומי לא הצליח להתגבר על ההתקהלות, הוזרמו לשטח יחידות עתודה. כוחות משטרה אלו לבשו מדים מיוחדים בצבע שחור (מזכיר משהו?) וצוידו באלות. נראה שכוחות העתודה היו מצוידים באמצעים נוספים לפיזור הפגנות.

איני יודע את היקפם של כוחות אלה עד למלחמת יום הכיפורים, אך אני יודע בבירור, שעד לשנת 1979, היו ערוכים במרחב קהיר כעשרה גדודים. בשנה זו, שהיא שנת חתימת הסכם השלום עם ישראל, החלה קדחת בניה של מחנות חדשים עבור כוחות אבטחת המשטר, ועד מהרה הם הגיעו להיקף של כ-50 גדודים המחנות החדשים נבנו הן בקהיר והן בכל ערי המחוז של מצרים בהם מצויים משרדי ממשלה. אמ”ן פירש את הגידול המואץ הזה בעלייה של מחירי המזון הבסיסי, אך הפירוש שלי היה שונה. אני סברתי שטעם פירות הסכם השלום לא נעם לחיך העם המצרי, והשלטון שחש בזאת, הקדים רפואה למכה והגדיל בצורה משמעותית את כוחות אבטחת המשטר.

הגידול הניכר בכוחות אבטחת המשטר לא הגן על סאדאת, והוא נרצח ע”י חייל מצבאו בעת מצעד לציון יום הניצחון על צה”ל ב-6 באוקטובר 1981. חוסני מובאראכ, שירש אותו, המשיך לטפח ולהעצים את כוחות אבטחת המשטר, עד שאלה הגיעו להיקף של מאות אלפים. כוחות אלה הכזיבו מאוד את מובאראק בעת מהומות ככר אל תחריר ושלטונו נפל. איני יודע מה היקפם של כוחות אלה כיום אך נראה לי שסר חינם[1].

אם יש במצרים איזה שהוא כוח סמי צבאי, העונה לצורך לספק תעסוקה להמונים במחיר זעום, הרי הם כוחות אבטחת המשטר ‘אלעמן אלמרכזי’. העלות מסתכמת במזון בסיסי, ובציוד של אלות ומגיני פלסטיק, שמחירם שווה לכל נפש…

הצבא המצרי כיום אינו הפתרון לבעיות האבטלה במצרים!

כאמור בפרקים הקודמים, החל משנת 2007 חלה האצה ניכרת בבניית תשתיות צבאיות במצרים ומאז שעבד אל פתח א-סיסי תפס את השלטון במצרים, הורחבה מאוד תופעה זו, והיא כוללת כיום הן בניית תשתיות והן רכש אמצעי לחימה בהיקפים שלא נודעו בעבר[2].

מניתוח ההתעצמות המצרית עולה בבירור, שאין לה כל קשר לבעיית האבטלה. נהפוך הוא! צעדי הממשל המצרי עומדים בסתירה לצורך למצוא מקורות תעסוקה למיליוני המובטלים. אביא כמה דוגמאות:

מקור תעסוקה זול יחסית הוא יחידות חיל רגלים שכן אמצעי הלחימה הם פשוטים והאימונים הם זולים. ובהם נשפך בעיקר זיעת הלוחם. והנה צבא מצרים ביטל את דיביזיות החי”ר ה”פשוטות”, ששימשו אותו בהצלחה יתרה במלחמת יום הכיפורים, והפך אותן לדיביזיות ממוכנות. כל דיביזיה ממוכנת מצוידת בין היתר ב-: 156 טנקים מסוג אברהמס/פטון, 217 נגמ”שים M-113, 60 תותחים מתנייעים 155 מ”מ. פרוט מלא של אמצעי הלחימה בדיביזיה ממוכנת ראה נספח להלן. המצרים לא מסתפקים בכך ורוכשים כיום: 762 נגמ”שים אמריקאים מסוג MRAP, ו-930 נגמ”שים אופניים מסוג RG-33L. גם הקורא שאינו בקיא בביצועים של כלי הנשק השונים, מבין, שהחלפת הנגמ”שים לא תייצר עוד מקומות עבודה למובטלי מצרים.
עוצבות השריון במצרים מצוידות בטנק האמריקאי המודרני M-1 (אברהמס). המצרים לא מסתפקים בכך, ועומדים לרכוש מהרוסים במטבע קשה את הטנק הסופר חדיש T-90. הבעיה היא, שבטנק הרוסי יש מקום רק לשלושה אנשי צוות ובכך יכנסו לרשימת המובטלים 500 טנקיסטים מצריים…
עיקר משאבי הרכש המצרי מופנה לזרועות האוויר, הים וההגנה האווירית. זרועות אלה מאופיינות בכך, שאמצעי הלחימה הם יקרים במיוחד, אך מספקים מקור פרנסה למספר מועט ביותר של מובטלים… כך למשל מטוס רפאל הצרפתי עולה 51-56 מיליון יורו ליחידה, ומספק תעסוקה לטייס ולמספר זעום של אנשי תחזוקה… המצרים רכשו בשנים האחרונות 24 מטוסים כאלה ועוד מאות מטוסים מתקדמים אחרים מסוגים אחרים

סיכום

לו ההנהגה המצרית הייתה מעוניינת לפתור את בעיות האבטלה (האמיתיות) במצרים באמצעות “עבודות דחק” של שרות צבאי, היה עליה להקים דיביזיות נוספות של כוחות רגלים נוסח דיביזיות החי”ר, שהיו בצבא מצרים לפני מלחמת ששת הימים, או להגדיל את כוחות אבטחת המשטר בעוד כמה מאות אלפי איש. מצרים לא חושבת כך, אלא היא רוכשת עוד ועוד אמל”ח יקר. בנוסף מרעיפה על כוחותיה הצבאיים שפע של “תנאי שרות” בדמות מבנה מגורים לכל חייל, וילה מפח לכל גיפ’ וטנק, שיכוני צמרת למשרתים בצבא הקבע, ומרכזים רבים לנופש ולפיתוח תרבות הגוף.

המסקנה מכל זה היא, שצבא מצרים הוא לא הפתרון לבעיית האבטלה. צבא מצרים הענק (במקום העשירי בגודלו בעולם) הוא הוא הבעיה העיקרית לעוני במצרים, הן מבחינת שפע המשאבים הכספיים שהוא יונק מהקופה המצרית, ובעיקר בכך שהוא מנצל את ההון האנושי במצרים לצרכים של צבא מיותר שלמעשה אין לו אויבים.