על שיקום גורי ח’ליפות דאעש ואמותיהם

מילה על בעיית משפחות דאעש
בפוסט שהקדים את פרסום פרק 15 של בנת חלאל, שכותרתו מזל טוב ובהצלחה לטג’יקיסטן, דיברנו על התוכנית שאישרה ממשלת טג’יקיסטן, שנועדה לשלב בחזרה בחברה את נשות דאעש הטג’יקיות וילדיהן בחברה הטג’יקית.
הפעם אני רוצה לספר לכם עוד מעט על העיסוק בשכונה המזרח תיכונית ובעולם בסוגיית נשות דאעש וילדיהן (שאזכיר שילדים אלה זכו ממחבלי ונשות דאעש לכינוי “גורי הח’ליפות”).
בשכונה המזרח תיכונית מבינים שמחבלי דאעש וכך גם נשות דאעש וילדיהן מהווים איום, ולא רק על סוריה ועיראק בהן משפחות דאעש נמצאות, אלא על העולם כולו.

התוכנית של הממשלה הטג’יקית אינה התוכנית היחידה לנסות לשקם את נשות ו”גורי הח’ליפות”, ובאזורים הכורדים בסוריה פועלים שני מחנות שיקום ל”גורי הח’ליפות” – ילדי דאעש, הראשון שבהם, מרכז חורי (مركز الحوري = )Houri Centerהוקם כבר לפני ארבע שנים, והשני זה מרכז אורקש (مركز أوركيش = ) Orkesh centerבהם מנסים לשקם ילדי דאעש בני 12-18 מ 25 מדינות שונות, רובן ממדינות מערביות,
במרכז חורי יש מעל מאה ילדים ובמרכז אורקש יש עוד כחמישים עד מאה.
הצורך בהפרדת הילדים מאימם והעברתם לשיקום במרכזי השיקום המוזכרים עלה לא רק מעצם העובדה שחלק מהילדים נתלו חלק פעיל בפעילויות מחבלי ומחבלות דאעש, כולל רצח ועריפת ראשים, אלא גם מכך שהילדים שעוברים שטיפת מוח והתניה ע”י האימהות החביבות שמגדלות אותם על ברכי “ערכי” דאעש, כדי להפוך ללוחמים ג’יהאדיסטים בשירות הח’ליפות האסלאמית שיקום תקום על פי אמונתן.

סיבה נוספת להפרדת הילדים נשות דאעש הצדיקות הייתה שהיו לא מעט מקרים בהם נשות דאעש החביבות, שהופרדו מבעליהן, הפכו את “גורי הח’ליפות” בהם גם בני ,13-14 לסוסי הרבעה שצריכים לעזור לנשות דאעש החביבות להיכנס להריון כדי ללדת לוחמי ג’יהאד נוספים.
עד היום שוקמו במידת הצלחה זו או אחרת רק מאות בודדות של ילדים במרכזי השיקום, וזו טיפה בים, כי לפי הערכות של ארגונים שונים מדובר בעשרות אלפי ילדי דאעש שמהווים פצצה מתקתקת וצריכים שיקום, והמספרים משתנים לפי הארגון המעריך, ונעים סביב 40אלף ילדים מסוריה, עיראק ועשרות מדינות נוספות, ולפי הערכת UNICEFמשנת ,2021 מתוך אותם עשרות אלפים, יש כ 22 אלף ילדים זרים מלפחות 60 מדינות שונות.
המספרים הגדולים הופכים את משימת השיקום לסיפור מורכב גדול ויקר, שהכורדים בסוריה לא יכולים לעשות לבדם, ומבקשים מארגוני האום וממשלות המדינות מהן הגיעו נשות וילדי דאעש, להירתם למלאכת השיקום, אבל עד כה ממשלות זרות וארגונים שונים לא ממש באים לסייע.

לא רק שבעולם “הנאור” לא כולם הפנימו במי ובמה מדובר ובסכנה הנשקפת ממחבלי ומשפחות דאעש, לארגוני “זכויות אדם” באים בטענות לכורדים בסוריה, ולעיראקים, ולפעמים גם לממשלות המערביות שלא ששות לקבל בשמחה את משפחות דאעש שרוצות “לחזור הביתה”, ולדוגמה צדיקי ארגון Human Rights Watchטוענים שנשות דאעש ובמיוחד ילדיהן החביבים, מוחזקים במחנות המעצר בניגוד לחוק, ואפילו
שמדובר לא רק בענישה קולקטיבית, אלא אף בפשע מלחמה…
הארגון הזה וארגוני “זכויות אדם” נוספים הביעו דאגה, ואף “דאגה עמוקה” מכך שהכורדים האכזרים מפרידים ילדים תמימים מאימם, ומעבירים אותם ממחנות המעצר של משפחות דאעש, את מרכזי השיקום, ומתעלמים מהעובדות שמסבירות את הצורך להפריד בין הילדים לאימהות המרעילות את מוחם.
ויש במערב “הנאור” מי שחושבים שצריך לחבק את נשות דאעש “שחוזרות הביתה” ולעשות הכל כדי לשלב אותן ואת ילדיהן בחברה, ולא רק במדינות המערב, וארגוני “זכויות אדם”, ארגוני “סיוע”, וארגונים חברתיים בינ”ל שונים ומשונים, מנסים לדחוף להחזרת נשות וילדי דאעש “לאזורים המקוריים” מהם באו.

אבל אותם ארגונים “נאורים” מתעלמים מהשאלה האם זה בכלל אפשרי, ומהעובדה שהתושבים המקומיים באזורים מהם באו בעיראק ובסוריה, לא מוכנים לקבל אליהם את מה שהם מגדירים “משפחות דאעש” ושלאחר התפרקות המדינה האסלאמית, במקרים רבים בני משפחה של משפחות דאעש נאלצו לברוח לאזורים אחרים בעיראק או בסוריה.
אציין שלמרות ניסיונות של ממשלת עיראק והכורדים בסוריה להחזיר את משפחות דאעש למקומות מהם באו, תוך מתן “פיצוי” לאוכלוסייה המקומית, בצורת שיקום תשתיות ושירותים וניסיונות פיוס עם הקהילות המקומיות, בסוריה ובעיראק יש מתחים עדתיים וחמולתיים, וכמובן הזיכרון הטרי על מה שמחבלי דאעש ובני משפחותיהם עוללו להם, שגורמים לסירוב של הקהילות לקבל אליהן את משפחות דאעש.

אציין שלא מדובר רק באלפי מחבלי דאעש ועשרות אלפי נשות וילדי דאעש שנמצאים במחנות המעצר השונים, אלא גם בבני משפחתם שכאמור שברחו מבתיהם לאחר נפילת המדינה האסלאמית, וכדי שתבינו את היקף הבעיה, אציין שרק בעיראק מדברים על כרבע מיליון בני משפחה הקשורים לדאעש…
ייתרה מכך, יש אזורים בהם לא רק בני משפחה של מחבלי דאעש נאלצו לברוח, אלא גם מי שנחשדו בתמיכה בדאעש או בשיתוף פעולה עם המחבלים.
בעיראק מנגנון הביטחון הלאומי, יצר אפשרות של “זיכוי” לתומכי דאעש ובני משפחות המחבלים, ונותן “היתר ביטחוני” שמאפשר להם לעבור מאזור לאזור, לחזור וגם לחזור לבתיהם ואם זה לא ניתן אז לבנות או לשכור בתים, וכן לקבל תעודות זהות ותעודות רשמיות אחרות, ואפילו לקבל משכורת.
אוסיף שלמרות שאין חקיקה בנוגע להליך “זיכוי” תומכי דאעש ובני משפחות דאעש, והמסמך שמונפק המעיד על “התנערות” המחזיק בו מתמיכה וקשר לדעאש, גם בתי המשפט בעיראק אימצו נוהג שאם מי שנחשד כתומך או בן משפחת דאעש, מגיע לבית המשפט, הוא חייב להציג את אותו היתר ביטחוני.

אבל במזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, שם דבר אינו כה פשוט, וגם אם הוציא מישהו את אותו אישור ביטחוני של “זיכוי” שאומר שהוא “התנער” מדאעש, זה עדיין לא אומר שהכל נשכח ונסלח, והוא ומשפחתו יכולים לחזור לבתיהם ולחיות בשלווה, היות שהכעס של הקהילות לא נעלם, ומעבר להדבקת סטיגמה של “משפחת דאעש” הם עלולים להיות מאוימים מצד אחד ע”י מי שרוצים לנקום בהם נקמת דם, בגלל מה שדאעש עשו למשפחתו, ומצד שני מאוימים ע”י דאעש, שרואים בעצם הוצאת האישור הביטחוני, מעשה של בגידה.
על אף הוצאת האישור הביטחוני, היו מקרים שמי שחזרו לביתם הקשיים בקבלת כל המסמכים הרשמיים הנדרשים, הקשיים הכלכליים, תנאי המחיה הקשים, וגם (אולי בעיקר) הדחייה והנידוי מהקהילה, גרמו לחלק ממשפחות דאעש, לעקור שוב מביתם, והאבסורד שה יו מקרים בהם אפילו מי ששוחררו ממחנות המעצר וחזרו לביתם, החליטו לחזור למחנות…

ומה קורה במערב?
לדוגמה אפשר לראות שבקנדה ארגונים שונים באו בטענות לממשלה בגלל מעצר שתי נשות דאעש שחזרו לקנדה בהאשמות הקשורות לטרור, וארגוני “זכויות אדם” וארגונים אסלאמים, דורשים לשקם את נשות דאעש וילדיהן ולא להעניש אותן.
בעלי תפקידים שונים ומשונים בקנדה, כגון ד”ר ססיל רוסו ( )Cécile Rousseauמהחלקה לפסיכיאטריה חברתית וטרנס-תרבותית באוניברסיטת מקגיל, שעומדת בראש צוות קליני שעוסק במניעת קיצוניות אלימה, מדברת ברצינות רבה על מחויבותה של קנדה לנשים וילדים קנדים במחנות המעצר של דאעש, ועל החששות שיש לה לגבי בריאותם הנפשית.
ועורכי דין המייצגים נשים קנדיות שרוצות לחזור לקנדה וכאלה שכבר “חזרו הביתה” מעלים שלל טענות, ומדברים על שצריך לבחון כל מקרה לגופו ואם האדם שביצע את העבירה הוא צעיר, “שיקום הוא המפתח לביטחון קנדי” ויש מביניהם גם מי שמעלים טיעונים הזויים, כמו עו”ד לורנס גרינספון (Lawrence )Greenspon שאמר בראיון טלוויזיוני בשנה שעברה “זה פשוט לא קנדי לתת לאנשים האלה להירקב שם”.
וזה המקום להפנות אתכם למחקר חדש ומעניין, שהתפרסם בחודש שעבר במגזין Social Politics בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, שכותרתו:

Social Reproduction Gone Wrong? The Citizenship Revocation and Rehabilitation of
Young European Women Who Joined ISIS

המחקר מדבר על העיסוק התקשורתי בשני מקרים שעוררו דיון ציבורי, האחד של אשת דאעש הולנדית והשני של בריטית, ודן בסוגיות הקשורות לביטול אזרחות של נשות דאעש ובשיקומן.

לסיום אוסיף שאם העולם לא יעשה את הנדרש כדי לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו של נשות דאעש שמגדלות את בניהן ובנותיהן להיות הדור הבא של לוחמי הג’יהאד הדאעשי, ושל ילדי דאעש – “גורי הח’ליפות” שעברו התניה להפוך לדור הבא של רוצחי דאעש, שחלקם כבר לקחו חלק עם אביהם ואימם במסע הרצח ההרסני של המדינה האסלאמית, בסופו של דבר זה יתפוצץ לכולנו ועל כולנו, במדינות השכונה המזרח תיכונית ובעולם כולו.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון    קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות