העובדים המצרים עוזבים בהמוניהם את מדינות המפרץ. מה מאחורי?

אתר בריטי הדגיש את משבר העבודה המצרי במדינות המפרץ הערביות, והצביע על כך שהמצרים עוזבים את המפרץ, מרצונם או שלא מרצונם, מסיבות רבות, ובראשן שנאת זרים ויחס גזעני כלפיהם.

אתר Middle East Eye קיימה מספר ראיונות עם עובדים מצרים במפרץ, כולם אישרו את מורת רוחם מהשינויים האדמיניסטרטיביים והכלכליים שחלו בחודשים האחרונים במדינות כמו ערב הסעודית וכווית והשפעתם השלילית על חייהם.

 

בין לילה

מסרי יוסף, בן 56, עבד בכווית במשך שני עשורים, ולפתע מצא עצמו נאלץ לעזוב את המדינה, לאחר שפוטר מעבודתו מסיבה בלתי מוסברת.

“הכל השתנה בן לילה”, אמר יוסף ל-Middle East Eye, “ללא סיבה ברורה, הספונסר סיים את חוזה העבודה שלי ואילץ אותי לחזור במהירות למצרים”.

יוסף הדגיש כי “בשנים האחרונות, מספר גדל והולך של עובדים מצרים מוצאים את עצמם מתמודדים עם המצב הזה. או שהמעסיק מחליט להיפטר מהם ללא אזהרה, או שמדיניות הממשלה שמטרתה להעסיק את ילידי המדינה היא המניע לזה”.

הוא הוסיף, “אנחנו המצרים כבר לא רצויים במדינות המפרץ, מכיוון שנהיה לנו קשה יותר להגיע לשם מבעבר”.

לראשונה מאז שנות השבעים של המאה העשרים, העובדים המצריים הפועלים בממלכות המפרץ החלו לחוש תסכול, עקב מדיניות הלאמת התפקידים שננקטו על ידי חלק ממדינות המפרץ, לפי האתר הבריטי.

 

בשנת 2020, חלקן של איחוד האמירויות, כווית, קטאר וסעודיה בהעסקת העובדים המצריים בחו”ל עמד על כ-64%, אך אחוז זה אמור לרדת משמעותית בעשור הקרוב, לפי הדו”ח.

מהאתר נמסר כי מספר המגורשים נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות, שכן 2,000 מצרים נצטוו לעזוב את כווית ב-2019, ובסעודיה התבקשו כ-30,000 מצרים לחזור לארצם ב-2017.

בשנת 2020, הרשויות הכווית הכינו תוכנית להלאמת מקומות עבודה והתאמת הדמוגרפיה של המדינה, בתקווה להשיג את היחס של “70 אחוז לעובדים מכווית ו-30 אחוז לזרים” עד 2030.

לעומת זאת, תוכנית “חזון 2030” שהכין יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ב-2016 מחייבת חברות להגדיל את מספר העובדים הסעודים, אחרת יוטלו עליהם סנקציות.

 

שנאת זרים

לדברי צעיר מצרי, שסיים את לימודיו באוניברסיטה מצרית אך בילה את רוב ילדותו במדינת מפרץ, מדיניות הענקת משרות המתקיימת במדינות המפרץ מונעת בעיקר מ”שנאת זרים”.

הגבר המצרי בן ה-25, שסירב להגיד את שמו, אמר: “מאז ילדותנו, כמה אזרחים שם גרמו לנו להרגיש שאנחנו המצרים נחותים מהם”.

הוא הסביר, “מלבד עלבונות, שם התואר ‘מצרי’ משמש על ידי חלק מאזרחי המפרץ כדי להתייחס לאדם בור, והחוקים שם עוינים לזרים במידה רבה”.

לדוגמה, עד אוגוסט 2021, לא-סעודים לא הורשו להחזיק בנדל”ן בממלכה, בעוד שבכווית עדיין קיימות הגבלות רבות על בעלות.

על פי הדיווח, במהלך העשור האחרון, חלק מאזרחי המפרץ האשימו בפומבי את המהגרים בכל בעיותיהם, וקראו להחזירם לארצות המוצא שלהם.

בשנת 2018, חבר הפרלמנט הכוויתי, צפאא’ אל-האשם, קרא לגבות עמלות עבור השירותים מהם נהנים העובדים הזרים, “אפילו עבור האוויר שהם נושמים”.

שנה לאחר מכן, קבוצה של פוליטיקאים כוויתים דרשה מהממשלה לגרש מחצית מיותר משלושה מיליון עובדים זרים שחיים במדינה.

 

עומאר, סטודנט לרפואה שגדל בסעודיה לפני שחזר למצרים בגיל 15, אמר כי הוא עדיין זוכר שהרגיש עוינות גוברת כלפיו במהלך שהותו במדינת המפרץ.

והוסיף, “לזרים יש תחושה מאוד חזקה של אפליה נגדם, שכן שנאת זרים קיימת בכל מקום, ברמת הפרט והמדינה”.

הוא המשיך, “למשל, עד אמצע 2021, זרים לא הורשו להחזיק בנדל”ן בסעודיה, וזה גורם לנו להרגיש אחרת, כלומר לעולם לא נרגיש בבית”.

אתר Middle East Eye קבע כי בין החוקים שהציבו “מלכות הנפט” להסדרת ההגירה היא שיטת החסות השנויה במחלוקת.

מערכת זו מאלצת מועמדים לנסוע לעבודה במפרץ למצוא אזרח מקומי ממדינת המפרץ עצמה, שייתן להם חסות עם כניסתם למדינה, וייתן להם חסות לאורך כל שהותם בה.

עד לרפורמות החוק האחרונות בסעודיה ובקטאר, היה צריך להתייעץ עם נותן החסות – בדרך כלל המעסיק – לפני שעובדו יכול היה לעזוב את המדינה, מה שלא מאפשר לעובדים הסובלים מניצול להימלט.

“כולנו כפופים לרצונו של נותן החסות, הוא זה שקובע את הכללים, ואם לא ניתן לנו אישור לנסוע, אז לא נוכל לנסוע בכלל”, אמר יוסף ל- Middle East Eye.

הוא המשיך, “ככה זה נעשה במדינה כולה. יש לי חבר שכבר שנים רבות לא יכול לחזור למצרים בגלל הספונסר שלו, שסירב בכל תוקף לאפשר לו חזור למולדתו”.

 

מצבים מלחיצים

התנאים הקשים הללו, לצד התקווה שהאביב הערבי ישנה את תנאי המצרים לטובה במישור הכלכלי והחברתי, הניעו את הצעיר המצרי לחזור לבדו לקהיר ב-2013 כדי להמשיך בלימודיו, כשהוא משאיר את משפחתו מאחור.

“אני כבר לא יכול לשאת את המחשבה איך שמסתכלים עלי, הייתי צריך למחוק את הזהות שלי כדי שכמה מאזרחי מדינת המפרץ יקבלו אותי”, מוסיף יוסף.

והוא הוסיף, “כמה מעמיתיי המצריים שם עזבו את הניב המקורי שלהם ודיברו בניב הלבנטיני, כי הכוויתים מקבלים את הניב הלבנטיני יותר מאשר את המצרי”.

יוסף המשיך: “כשחזרתי למצרים, זה היה כאילו נולדתי מחדש”, והדגיש: “לעולם לא אעמיד את עצמי במצב שבו אני סובל מהכאב הניכור שוב”.

אבל עבור חלק מצאצאיהם של העובדים, החזרה למצרים לא הייתה קלה כמצופה, לפי דיווח של Middle East Eye.

סלמה, סטודנטית לרפואה בת 24, סיפרה על הקשיים איתם התמודדה במצרים כשחזרה.

“כשחזרתי לכאן בגיל 16 כדי להשלים את הלימודים, הייתי צריכה להתרגל לחיות במדינה שלא ידעתי עליה כלום”, הסבירה.

 

והיא המשיכה, “ראיתי את הפער ביני לבין בני גילי. לא היה לי שום ידע בתרבות המצרית, ולא הכרתי את הטרמינולוגיה שלהם. הייתי זרה בארצי”.

את אותה תחושה הביע עומר באומרו: “לא הרגשתי מצרי לגמרי כשהייתי בסעודיה, כי אני רחוק מאוד ממולדתי, וכשחזרתי למצרים, גם לא הרגשתי מצרי, בגלל ניב דיבור שונה, ערכים, חוויות ומנהגים, ביני לבין בני ארצי”.

החיפוש המתמיד אחר זהות הוא שהיווה השראה ל-Being Borrowed, תערוכת האמנות הראשונה על קהילות פועלים מצריות במפרץ.

פארח חלבה, יוצרת הפרויקט, שנפתח בקהיר באוקטובר 2022, אמרה כי “החוויה הקשה של הגירה זוכה להתייחסות מועטה בתחומים האקדמיים והאמנותיים”.

“לכל מצרי יש בן משפחה שעבר למפרץ. זו חוויה מאוד נורמלית, אבל יש מעט מאוד תיעוד על זה”, הוסיפה.

והיא הוסיפה, “ומה שיש שם מגחיך את המצרים העובדים במפרץ, שכן הם מוצגים כקיצוניים דתיים או עשירים מאוד”.

חלבה ציינה שיש לחץ אדיר על העובד הזר להגיע להצלחה כלכלית, וכשהוא לא מגיע לכך, החברה מתייחסת אליו כאל חריג, לא רק בגלל שעזב את ארצו, אלא גם בגלל שזה לא היה שווה את זה.

 

באשר לעומאר, שגדל בסביבה רב-תרבותית בסעודיה, הניסיון שלו בחו”ל היה גם ברכה וגם קללה.

“במבט לאחור, אני משוכנע שלגדול בארץ המוצא שלי היה מגן עליי מהרבה טראומות”, אמר.

“עם זאת, אני בר מזל מספיק שקבלתי את השכלתי בבית ספר בינלאומי במפרץ, מה שנתן לי גישה להזדמנויות רבות במצרים”, מוסיף עומר.

והוסיף, “בנוסף ליכולתי לדבר אנגלית, ההון הכלכלי והתרבותי שלי והפתיחות שלי לזולת, כל זה התאפשר הודות לניסיוני כאחד מילדי העובדים במפרץ”.

“אז גם אם אני לא מאחל שמישהו יעבור את מה שעברתי, בגלל חרדת הזהות ממנה סבלתי, אני יכול רק לומר שהחוויה הזו הוסיפה למי שאני היום”.

קרדיט: אלאיסתיקלאל