איראן: רוצים דירה ? תעשו ילדים !

אבטלה, מצוקה כלכלית, דוכני רחוב ותסיסה חברתית
כפי שאתם יודעים, החברה באיראן נמצאת על סף רתיחה, ומשטר האייתוללות מודע לכך, ומנסה לעשות
דברים שונים כדי להוריד את המתח, וביניהם תכניות שונות שאמורות לפתור מצוקות ובעיות שונות
לאזרחים האומללים, בהם המשטר מתעלל.
כהקדמה לסיפור של היום, על פתרון פלא של המשטר שכה דואג לעמו, אתחיל בכך שהמצוקה הכלכלית
שהובילה רבים לחפש אוכל בפחי הזבל, לאבד את ביתם, להפוך לדרי רחוב, והובילה נשים רבות לעסוק
בזנות, ומובטלים רבים למצוא מקורות פרנסה חליפיים, וכאמור המשטר מודע למצב.
בעבר הזכרתי את מחירי השכירות של החנויות והמשרדים, שמאמירים ותורמים לעליית המחירים בכל
תחומי הצריכה והשירותים, הפעם אספר לכם על שהמצוקה הכלכלית והאבטלה, הובילו לעלייה בכמות
הרוכלים ברחובות איראן, וסיפורם מהווה אחד מהתסמינים למשטר החולה שהורס את איראן.
גם הרשויות המקומיות נמצאות במצוקה כלכלית, ומנסות למצוא מקורות הכנסה נוספים, ואפילו מחירי
ההיטלים העירוניים על דוכני הרחוב זינקו, ובטהראן לדוגמה, העירייה גובה מבעלי הדוכנים, מס בסך 75
אלף ריאל ביום לכל 2 מ”ר, אבל העירייה בטוב ליבה, מוכנה לגבות רק 50 אלף ריאל ביום ליחידת השטח
הקטנה של 2 מ“ר, אם הדוכן נמצא באזור “באזור פחות טוב“.
רבים מהם פורסים דוכן מאולתר ברחובות העיר ולאחרים יש דוכן קטן בשווקים, והעירייה מנסה “לעשות
סדר” ולהגדיר בנוסף לשווקים, מקומות מיועדים לדוכנים ברחובות ובפארקים.
לטענת דוברי העירייה, הכסף שנגבה מבעלי הדוכנים, כלל לא נכנס לקופת העירייה, אלא נועד לספק
שירותי ניקיון ותחזוקה לבעלי הדוכנים, וכדי להוסיף עוד מעט מלח לפצע המדמם, מסבירים בעיריית עיר
הבירה שבעבר היו בעלי הדוכנים משלמים סכום דומה כדמי שמירה לכנופיות עבריינים אלימים.
בעלי הדוכנים המסכנים מוחים כנגד התשלום העירוני ואומרים שאם לדוכן ממוצע יש שטח של 8 מ”ר,
תשלום שכר דירה יומי לעירייה מסתכם בלפחות  200 אלף עד  300 אלף ריאל ביום, ורובם מסרבים
להעביר את הדוכנים לאזורים שהעירייה הקצתה, ואומרים שיש בהם תנועת הקונים מעטה.
אמנם הבאתי את רוכלי הרחוב של טהראן כדוגמה, אבל דברים דומים מתרחשים בערים רבות באיראן,
ולרוכלים יש טענה נוספת שגורמת ללא פחות תסיסה ורחש ברשתות החברתיות האיראניות, שאם פעם היו
משלמים רק לעבריינים, כיום הם משלמים שכר דירה על מדרכה ברחוב לעירייה, ואת “דמי השמירה” הם
נאלצים לשלם עכשיו כשוחד לאנשי העירייה.
וכדי לחבר לכם את דוכני הרחוב, לנושאי המצוקה הכלכלית, האבטלה, בריחת המוחות, המחאות השונות
והמתרבות בכל תחומי החיים, שעליהן סיפרתי לכם במאמרים קודמים, אספר לכם שרק בטהראן ישנם מעל
10,000 רוכלים, כ- %30 מהם בעלי תארים אקדמיים, מתואר ראשון ועד לדוקטורט, והם מפעילים את
הדוכנים הקטנים כדי לפרנס את משפחתם, לאחר שלא מצאו עבודה במקצוע אותו למדו.

שניים במכה אחת
המשטר האיראני מנסה לפתור שני נושאים שגורמים לאייתוללות כאבי ראש בפתרון אחד, בעיה אחת זו
מצוקת הדיור, ובעיה שניה היא שיעור הילודה שהולך ויורד באיראן.
לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה של איראן, שיעור הילודה באיראן של האייתוללות ירד לממוצע של 1.7
ילדים למשפחה, שזה אומר שבאיראן שהמשטר לא מפסיק להלל את נפלאותיה, האוכלוסייה מתמעטת, לא
רק בגלל שיעור ההגירה שגדל והולך, ושעליו קראתם בערוץ לאחרונה במאמר על בריחת המוחות, וסקרים
שמראים שאחד מכל שלושה איראנים רוצה להגר מאיראן.
האיראנים פשוט מביאים פחות ילדים לעולם, ובמשפחות רבות יש ילד אחד, בנוסף לכך, בקרב הצעירים
הבגירים בגילאי נישואין, ישנם מעל 9 מיליון רווקים ורווקות באיראן, שרבים מהם לא מתחתנים מסיבות
כלכליות, ובמיוחד חוסר אפשרות לקנות או לשכור דירה.
כשמביאים בחשבון שההוצאה הקשורה לדיור, הגיע באיראן של האייתוללות ל-% 48 מסך ההוצאות של
משקי הבית, ולתושבי הערים הגדולות מגיעה ההוצאה לכדי 60 אחוז(!) אין פלא שמצוקת הדיור באיראן
הולכת וגדלה, ויחד איתה גדל חוסר שביעות הרצון מהמשלה וגדלה התסיסה נגד המשטר.
דיור = יותר ילדים
בחודש שעבר עבר במג‘לס – הפרלמנט האיראני, חוק שאושר ע”י מועצת שומרי החוקה (אזכירכם את
המאמר על איך עובד המשטר האיראני) ובו תכנית לשבע שנים, שמטרתה להגדיל את האוכלוסייה, ע”י
עידוד ילודה, ובו בזמן לפתור חלק ממצוקת הדיור, במיוחד בקרב זוגות צעירים שנרשמו לתוכניות הדיור
הממשלתיות במחוזות השונים.
בנוסף לתוכנית החדשה, המשטר נוקט במהלכים נוספים שנועדו להגדיל את הילודה, ובהם הפסקת מכירת
אמצעי מניעה במערכת הבריאות ובתי המרקחת של המדינה, ויצירת חסמים בפני ביצוע הפלות.
המשטר מתמרץ את האיראנים לעשות יותר ילדים
אתמול הודיע רוסטאם קאסמי (رستم قاسمی = Qasemi Rostam )שר הדרכים והפיתוח העירוני, על
התוכנית שבה המשטר ייתן קרקע בחינם, לבניית בתים למשפחות בעלות 4-3 ילדים ומעלה, נשמע טוב?
אבל באיראן כמו באיראן, תמיד רצוי לקרוא את האותיות הקטנות, שבהם נאמר שמדובר רק בערים בהם יש
למשטר אדמות (ואם חופרים עוד קצת, לומדים שמדובר רק אם האדמות ניתנות לייעוד מחדש לחלוקה,
כלומר אם יש אדמה שמיועדת להקמת ממסגד או מדרסה, או מיועדים למטרות משמרות המהפכה, הן לא
נכללות בתוכנית) ובנוסף יכללו בתוכנית הערים החדשות שאותן המשטר רוצה להקים.
קאסמי החביב הצהיר גם על התוכנית לבניית שני מיליון בתי מגורים בשנתיים הקרובות, בכל המחוזות,
שמתוכן ייבנו מיליון יחידות דיור על קרקע ממשלתית, וכבר הוקצו לצורך התוכנית 1.4 מיליון דונם, וכוונת
המשטר להקצות 600 אלף דונם נוספים (מסתדר יפה 2 מיליון יחידות דיור עם 2 מיליון דונם קרקע…)

ובכלל המשטר הכול כך יעיל מתעתד לבנות 4 מיליון יחידות דיור בארבע שנים הקרובות, וכבר החל רישום
המשפחות הזכאיות לדיור במסגרת התוכניות השונות, כולל התוכנית החדשה, התוכנית לדיור לאנשי
מערכות הביטחון, שכבר נרשמו בה מאה אלף זכאים, מתוך 500 אלף שאינם בעלי דירה, מבין אנשי כוחות
הביטחון, ועוד תכניות אחרות, כגון הזכאות של זוגות צעירים לדיור, במסגרת העידוד הממשלתי לאותם
תשעה מיליון צעירים רווקים שהמשטר מנסה לעודד שיתחתנו.
כדי לנסות לעודד את הצעירים הסוררים להתחתן ולהביא ילדים לעולם, המשטר מפתה את הצעירים
בהבטחה שהם יוכלו להיכנס לרשימות הזכאים לקנות דירה ללא תור המתנה, ומוסיף עוד פיתוי לזוגות
צעירים ולאחר שייוולד להם ילד שני, הם זכאים להירשם להגרלת מכונית משפחתית מתוצרת איראן,
במחיר שער המפעל, ללא פערי תיווך ומיסים.

מה לא מספרים לנו?
המשטר אומר בפה מלא “דיור הוא אחד הצרכים הבסיסיים של העם” ושהנושא נמצא על סדר היום של
הממשלה, אבל מעבר לסיסמאות שהמשטר ידאג לבנות מיליוני דירות, ושיקצה אדמות, ושהבנקים יספקו
את האשראי הנדרש, ושהקבלנים שיבנו את הדירות יהיו קבלנים מורשים, לא ממש מסבירים מאיפה יגיעו
המיליארדים הנדרשים לבנייה המובטחת.
גם לא מספרים לנו שבשנים האחרונות, המשטר לא הצליח לספק אפילו 50 אחוז מהביקוש, ולכן הגענו לביקוש
של מיליוני דירות לזכאים כאלה ואחרים.
ולא מספרים לנו על שכונות רפאים שניבנו בעבר, אבל נותרו כמעט ללא דיירים, כי גם אם איכות הבנייה
הייתה סבירה, השכונות החדשות נבנו רחוק ממקומות התעסוקה, ולא נבנו בהן התשתיות לחינוך, רפואה,
תרבות ומסחר, וחלקן גם לא נגישות מחינה תחבורה ציבורית.
המשטר מנסה שלא להבליט את הנתונים בקשר לירידה בילודה, ולא שש להיכנס למספרים בחלוקה
למחוזות, כי מסתבר שמדובר בכאב ראש שהאייתוללות מניסים להדחיק, כי מתוך 31 מחוזות איראן, ב 25
מחוזות אכן יש ירידה בילודה, אבל בשישה מחוזות יש יותר משני ילדים למשפחה, למה אבל? פשוט כי אלו
המחוזות “הלא נכונים” מבחינת המשטר.
המחוזות בהם הילודה היא הגבוהה ביותר, הם במחוזות בהם יש רוב לאוכלוסייה “הלא נכונה”, מהמוצא
האתני שאינו איראני, כמו מחוז סיסטאן ובלוצ’יסטאן, ח’וזיסטאן )או בשמה הנוסף: ערביסטאן בפי רבים
מתושביה( מחוז כורדיסטאן ומחוז כרמאנשאה שגם בו רוב האוכלוסייה כורדית, וגם מחוז דרום ח’וראסטאן,
שאמנם רוב האוכלוסייה ממוצא איראני, אבל מבחינת מספרים זה מחוז קטן.
קשה לומר שהאייתוללות אוהבים את שהם רואים, שהאוכלוסייה האיראנית מצטמקת בזמן שמספרם של
אזרחים ממוצאים אתניים אחרים ממשיך לעלות, כמי שמתכננים תכניות ארוכות טווח, הם רואים את
הבעייתיות הדמוגרפית העתידית, וזו אחת הסיבות לתוכניות עידוד הילודה המשתלבות בתוכניות פתרון
מצוקת הדיור.

ומה אומרים האיראנים?
כבר יש מי ששואלים שאלות ומטיחים ביקורת, ובין היתר שואלים איך יוכלו לקנות את הדירות החדשות
שהמשטר מבטיח לבנות, אם המשטר לא דואג להם לעבודה?
ויש מי ששואלים האם בשכונות החדשות ובערים החדשות, המולות ידאגו לבנות בתי ספר לילדים שהם
רוצים שהמשפחות הצעירות יביאו לעולם? והאם יהיו מורים שילמדו את הילדים, כי אולי לא יישארו עד אז
מורים, כי למורים היום לא משלמים שכר ראוי, אם בכלל.
ויש השואלים אם יבנו מרפאות בשכונות החדשות, ובתי חולים בערים החדשות, וכמו בנוגע למורים, הם
שואלים אם בכלל יהיו צוותים רפואיים שיאיישו את המרפאות ובתי החולים? ומזכירים שיש רופאים ואחיות
שעוזבו את איראן, ולמי שנשאר, למרות שהמשטר קורא להם גיבורים, לא תמיד משלמים את המגיע להם.
האיראנים לא שואלים את השאלות הלו סתם כדי לנגח את המשטר, אלא מזכירים את אחד מפרויקטי
הדיור שהפכו לסמל לתכנון וביצוע כושלים של המשטר, פרויקט הדיור הציבורי מהר פרדיס )مهر پردیس =
project Mer Mehra )שנבנה החל משנת 2008 כ 50 ק”מ מטהראן, ושואלים האם גורל השכונות והערים
החדשות להיות כדין פרויקט זה?

מילה על הסמל לכישלון בינוי ציבורי של המשטר
הפרויקט תוכנן בשנת 2007 ,כחלק מהתוכנית של המשטר לפתרון מצוקת הדיור, שאמור היה לספק
לאיראנים דיור במחירים זולים, עם משכנתאות לשנים ארוכות, וכלל בשלבים הראשונים כ 80 אלף יחידות
דיור, ושעל פי התכנון היה אמור להתפתח לעיר שוקקת חיים של כחצי מיליון תושבים.
רק שבינתיים שנים ארוכות הפרויקט היה עיר רפאים, שכונות שלמות ללא חיבור לתשתיות מים, חשמל וגז,
וגם אם בחלק מהשכונות נסללו כבישים, אפילו עץ אחד לא נשתל ברחובות ולא הוקמו גינות, פארקים, בתי
ספר, מרכזי מסחר ותעסוקה, בקיצור – חוץ מבתים, כלום.
התכנון אמנם כלל שני מרכזים רפואיים, 30 בתי ספר, שתי תחנות משטרה, 9 מסגדים ושלושה פרקים
שהיו אמורים להיבנות באחריות הקבלן בפיקוח המדינה, והרשות המקומית הייתה אמורה להיות אחראית
על בניית עוד שתי מרפאות, 19 בתי ספר, 5 מסגדים, 32 מרכזים מסחריים, 4 מגרשי ספורט, ושמונה
פארקים ירוקים.
רק שתוכניות זה דבר יפה, ובפועל נבנו בשלבי הפרויקט השונים, רק מרכז רפואי אחד, 17 בתי ספר, 2
תחנות משטרה, 5 מסגדים, ופארק אחד, ומה עם השאר? כמובן שהמשטר אמר שהם ייבנו בעתיד.
רק שבינתיים הבנקים שמונו ע”י המשטר לספק את המשכנתאות הזולות, מחקו את ההשקעה מהספרים,
בשנת 2017 הכריזה ממשלתו של הנשיא לשעבר רוחאני, שהפרויקט המימון שנפח חיים, יוחלף בהלוואות
זולות למשפחות נזקקות.
כיום ישנן שכונות מאוכלסות בפרדיס, ומחירי הבתים מאמירים, ויש בה שכונות זולות ויקרות, ומחיר בית של
100 מ”ר בשלב 11 של הפרויקט, מגיע כיום למעל מיליארד טומאן = מעל עשרה מיליארד ריאל.

קרדיט : אביעד- ערוץ מבט למזרח התיכון          קרדיט לתמונות: אלמשארק