אירן בדרכה להשתכשך במימי הים התיכון ? מבט היסטורי.

ההיסטוריה הרחוקה יכולה להסביר מה עושה איראן בגבול הצפון – ולמה

עד איפה אנחנו צריכים להרחיק במרחבי הזמן כדי לעמוד על נטיותיה של ארץ, על כוונותיה, על יומרותיה ועל תוכניותיה? האם יש תוקף לדיון השוואתי במעשיה לפני מאה שנה, או מאתיים, או 500, או אלפיים, או 2,500? האם אין אנחנו חוטאים בהנחות שסוציולוגים קוראים “מהותניות” על אופייה? האין אנחנו מייחסים את הבלתי-נמנע לאוסף של מאורעות, שמקורם היה בניצול הזדמנות, בקפריזה אישית, בטעות, בתאונה?

אלה שאלות סבירות, והן מזכירות לנו את הצורך להיזהר בשעשוע הספרותי הזה. אף על פי כן, קשה להכחיש שהעבר ממלא תפקיד כלשהו בהחלטות ההווה.

אני נזכר בחידוד מבריק של שלמה ארגוב המנוח, הדיפלומט המהולל, שמתנקש מארגון אבו נידאל פצע אנושות בלונדון ב-1982. ארגוב היה אז השגריר התושב בבריטניה והשגריר הלא-תושב באירלנד. בביקורו הראשון בדבלין, ב-1980, הוא פגש את הכתבים המדיניים של עיתוני אירלנד. אדוני השגריר, שאל אותו אחד מהם, עד מתי תשרבבו את השואה לכל דיון, הלוא היא התרחשה לפני 40 שנה.

ארגוב זקף גבה, והשיב שלשאלה כזאת לא ציפה מעיתונאי אירי. “הלוא אצלכם, 1688 היא עדיין אקטואלית”. ואומנם, שנת 1688 שזורה כחוט השני בהיסטוריה המודרנית של אירלנד. במהלכה נפל בית סטיוארט מכס המלוכה, והוכרז ניצחון הפרוטסטנטיות על הקתוליות. 300 שנה אחר כך, הפצע על גופה של אירלנד עדיין לא הגליד.

לשון אחר, טראומות היסטוריות ממלאות תפקיד בעיצוב התודעה, וממילא משפיעות על תהליכים של קבלת החלטות. אבל כאן איננו עוסקים באפקט הפסיכולוגי של העבר. אנחנו מנסים לבחון באיזו מידה התנהגות העבר מסבירה את התנהגות ההווה, ועד כמה היא עוזרת לנו לחזות ולצפות. איש מאיתנו אינו אסיר עברו. הכול יכול להשתנות בן-רגע. אנחנו רק מדברים על סבירויות ומציעים זווית התבוננות.

כמובן, קצת קשה לדבר על עבר רחוק, כאשר אין עבר כזה. כדי להתחיל את תולדות ההתנהגות הפוליטית במאה החמישית לפני הספירה, או במאה החמישית אחריה, אנחנו זקוקים למדינה שהתקיימה בשחר המוקדם ההוא. היא אינה מוכרחה להיות העתק מדויק של עצמה. מספיק שכמה מתכונותיה של העתיקה התגלגלו בזו הנוכחית.

תכונות? קודם כול טריטוריה. היא צריכה להיות פחות או יותר באותו המקום, עם אותה הגיאוגרפיה, מפני שהרים וימים ונהרות עוזרים מאוד להתרכז. מוטב שיהיו בה מרכיבים כלשהם של תרבות ושל דת. כלשהם, במובן הזה שאנחנו פוטרים את המדינה במשוואתנו מן הצורך להאמין בדיוק באותם האלוהים. מספיק לנו האופן שבו מאמינים, עם השגחה עליונה מחמירה מאוד, התובעת ציות ללא פשרות, ודורשת ממאמיניה להפיץ אותה בכל כנפות הארץ.

אנחנו גם מתעניינים במידה שבה נשואי משוואתנו נושאים את עיניהם אל העבר ומרגישים קשר אליו. היש בכלל ספק שהסינים וההודים מפלרטטים ללא הרף עם עברם הרחוק, או הרחוק מאוד, או הרחוק מאוד-מאוד? עניין רגיל הוא בסין המודרנית להשוות מנהיג קומוניסטי עם שליט משושלת בת אלפיים. השוואות כאלה שימשו למשל את הרדיקלים בזמן מהפכת התרבות של מאו, בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. “קונפוציוס” – פחות או יותר בן דורו של ירמיהו הנביא – היה שם הגנאי שניתן לראש הממשלה המתון (יחסית) ג’ו אן-לאי.

בהודו אין בכלל טעם לדבר על פוליטיקה בת ימינו בלי אוסף של ציטוטים ושל רמיזות לאפוס הגדול של המהבהרטה (Mahabharata). גיבורי האפוס מקרינים מזיוום, או (תלוי במדבר) מטילים את צילם הקודר על הפוליטיקה של הודו המודרנית.

לעתיקותן של הודו ושל סין אין איש משתווה, אפילו לא היהודים. אבל יש ליהודים עבר עתיק מספיק כדי לפתח ערגות וטראומות. למשל, אפשר להשוות אסטרטגיות עם אחאב מלך ישראל, שהנהיג קואליציה רב-לאומית במאה התשיעית לפני הספירה במערכת קרקר. הוא, יחד עם הסורים (ארם), עם הירדנים (עמון), עם הלבנונים (צור וצידון), ועם שבטי המדבר (הכורדים?), בלמו את התפשטות אשור למשך מאה שנה ויותר.

כתבתי כאן, ב-16 באוגוסט 2012, תחת הכותרת “מבצע אחאב”, תחת כותרת המשנה “ההישג הצבאי הישראלי הגדול ביותר של כל הזמנים נרשם לפני 2,865 שנה. קואליציה אזורית בלמה אז את שאיפותיו של עריץ מן המזרח”. רשימתי התחילה במלים “הבעיה אינה איראן עם נשק גרעיני. הבעיה היא איראן”.

וזה מביא אותנו למרבה הנוחיות אל נושא הרשימה הזו, איראן.

“אני תעלומת האלוהים”
מה אנחנו יכולים ללמוד על עתידה של איראן מעברה הרחוק? אני חושב שאת דעתם של האיראנים, או הפרסים, על חשיבות עברם יכולנו לקבל עוד לפני אלף שנה ויותר. אז, המשורר הפרסי פירדוסי חיבר את האפוס המהולל “שאהנאמה” (“ספר המלכים”), שסיכם את ההיסטוריה של פרס עד נפילתה בידי הפולשים הערביים, במאה השביעית. הוא חשב שבני זמנו יכולים וצריכים ללמוד ממורשתם התרבותית שקדמה לאסלאם. זה היה ההיפך מן הנוסחה הערבית-מוסלמית המקובלת. כל מה שקדם לאסלאם היה בלתי חשוב מעיקרו, בחזקת “ג’אהיליה”, או עידן החושך. ההיסטוריה התחילה בשנת 622, וזהו.

אנדרטת פירדוסי בטהרן / צילום: מתוך ויקיפדיה

“שאהנאמה” כמובן לא היה ספר היסטוריה אפילו על-פי כללי זמנו. הוא היה אוסף של חלקי-עובדות, של שמועות, של רינונים ושל פולמיקה. הרבה פולמיקה. כמו למשל קריאת השבר הבוקעת מגרונו של פירדוסי, כאשר הוא בא לתאר את נפילת פרס במערכת קאדיסיה, בשנת 636. על אף היתרון הצבאי המוחץ, הצבא הפרסי נופל שדוד תחת רגלי הפרשים הערביים המיומנים, אשר הגיחו מן המדבר. “ארור העולם, ארורה השעה, ארור הגורל. פראי המדבר הערבים באו לכפות את האסלאם עליי” (מתנצל על התרגום הלא-אלגנטי מאנגלית. לא היה לפניי תרגום המופת של אליעזר כגן לעברית).

החיבור היה נאסר, ומחבריו היו נענשים, כמעט בכל מקום אחר. לא זו לבד שפירדוסי לא הוחרם ונענש, אלא שהוא נכנס לפנתיאון של התרבות, הספרות והשירה של פרס. לזכות “ספר המלכים” נזקפת במידה רבה תחייתה של הלשון הפרסית, אשר גוועה והלכה תחת כובד משקלה של הערבית. אין זה עניין מובן מאליו ש-500 שנה אחר כך, הפרסית תהיה לשון בינלאומית, אשר תשרת חצרות מלוכה מאיסטנבול עד דלהי (הפופולריות של פירדוסי ושל ספר המלכים בעינה עומדת. אנדרטה גדולה שלו מפארת כיום את מרכז טהראן, והאפוס שלו מדוקלם בפומבי מעשה שגרה. צפו-נא בשידור קצר של ערוץ טלוויזיה איראני בלשון האנגלית, http://tinyurl.com/ferdowsi-irantv).

במאה ה-16 קמה המדינה הפרסית לתחייה, במובן של אחדותה הטריטוריאלית, כוחה הצבאי והכלכלי ומשקלה הבינלאומי. המחיה היה ראשון הקיסרים הסאפאווידים, נסיך טורקי מאזרבייג’ן, נכדו של נסיך יווני מאנאטוליה, ששמו היה איסמעאיל. הוא האיש שייבא את האמונה השיעית ב-“12 האימאמים” (יש עוד זנים שיעיים, עם פחות אימאמים). איסמאעיל שאה היה חסר פניות, וחסר רחמים, בהשלטת השיעה. זה לא הפריע לו כלל לאהוב את ה”שאהנאמה”. אף כי לא זרמה בעורקיו אף טיפת דם פרסית אחת, והוא נולד בדרום הקווקז, איסמאעיל ראה בעצמו יורש של מלכי פרס הקדומה. את ניצחונותיו הצבאיים הוא השווה עם מאורעות מיתיים בספר המלכים. כה גדולה הייתה חיבתו לאפוס של פירדוסי, שבאחרית ימיו (אחריתו הייתה מוקדמת מאוד; הוא מת בגיל 37) איסמאעיל זנח את ענייני השלטון, ובילה את רוב זמנו בבית הדפוס של ארמונו, בהכנת עותק של ספר המלכים ובאיורו.

הציור “אסמאעיל יוצא למלחמת השם” / צילום: מתוך ויקיפדיה
איסמאעיל שאה ומקורות השראתו הם המעניינים אותנו כאן. איש הדמים הזה, רוצח ההמונים, אכזר במידה שקיבתנו מתהפכת למקרא עלילותיו, כתב שיר אוטוביוגרפי, הנפתח במלים, “שמי הוא אסמאעיל שאה, אני תעלומת האלוהים”, ונמשך בהודעה, “אני הנני אליהו החי והקיים/ ישו, בנה של מרים/ אני הנני אלכסנדר של זמני”, וכן “את העולם כולו כבשתי בחוד חרבי”.

את העולם כולו לא כבש אסמאעיל, אבל הוא ניסה. בנקודת השיא של התפשטותו הטריטוריאלית, הוא הגיע עד דיארבאקיר, כיום העיר הכורדית הגדולה ביותר במזרח טורקיה. הוא שלט בחלקים ניכרים של עיראק בת-ימינו ושל אזרבייג’ן. הוא אומנם לא הצליח להגיע אל הים התיכון, אבל מצא בעלי ברית חיוניים איפה אם לא בדרום לבנון של ימינו. הוא ייבא משם תיאולוגים שיעיים, שהגיעו לחצרו במספרים ניכרים. הם עמדו לטבוע חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה הפרסית.

הם החמיצו פנים כאשר איסמאעיל החליט שמדינתו צריכה להיות פרסית, אבל הואיל ולא היה להם בסיס כוח משלהם, הם נאלצו לקבל את החלטת השאה ואת גחמותיו. הם ניסו לתקן מסלול לאחר מותו. השיעה של אסמאעיל דמתה במובן מסוים לנצרות של קונסטנטין הגדול. הוא הפך אותה לדת המדינה של קיסרות רומא במאה הרביעית, אבל איש לא חשד בו שהוא עושה כן מתוך עודף אמונה. יש אפילו ספק אם הוא עצמו נעשה נוצרי, ממש כפי שיש ספק אם אסמאעיל נעשה שיעי. שניהם ראו בדת מכשיר חיוני ומועיל לאיחוד ולביסוס מרות.

הסולטן נגד השאה
בידי אסמאעיל, השיעה הייתה כלי לנגח בו את השכנים העות’מניים. היא הייתה אמצעי של חתרנות. חמתם של העות’מנים בערה בהם להשחית. הסולטן שלח מכתב של גידופים ושל נאצות לשאה הצעיר, “הבעלים של מדינת הדיכוי והרודנות, אדוני ההסתה ומפקד המורדים, דרייווש של ימינו וזהאק של זמננו, בן דמותו של קין”. דרייווש היה כמובן אחד הקיסרים הבולטים של פרס העתיקה, וזהאק היה נציג השטן עלי אדמות במיתולוגיה הפרסית הקדומה.

הסולטן אסר מלחמה על השאה. במערב טורקיה הוא אסף את הצבא הגדול ביותר שנראה בימים ההם, 160,000 פרשים ורגלים. בדרכו מזרחה הוא עצר באנטוליה, כדי למצוא ולהרוג את כל מי שדבק בהם חשד של אהדה לכופרים השיעיים. 40,000 הומתו בחרב.

משונה עד כמה אסמאעיל היה שווה נפש. הוא העמיד מול הצבא האדיר הזה רק 20,000 לוחמים. ערב הקרב המכריע הוא שתה לשוכרה עם לוחמיו הטורקמניים, ולמחרת בבוקר אפילו יצא לצוד שלווים. הוא היה משוכנע בניצחונו, בין השאר מפני שהוא ואנשיו הקלו ראש בתפקיד הארטילריה בשדה הקרב. מעניין שחורבן בירתו טבריז הדאיג אותו פחות מחטיפת החביבה בנשי הרמונו בידי העות’מנים. הוא הפציר בהם להחזיר אותה. לשווא. העות’מנים גנבו לא רק את האישה, אלא גם את מובחרי הבוהמיה של טבריז, בהם ציירים, מאיירי ספרים וקליגרפים. הם יקימו מרכז תרבות פרסי באיסטנבול.

תבוסת 1514 שמה קץ לשאיפות ההתפשטות של אסמאעיל מערבה. העות’מנים היו חופשיים להשתלט על ארם נהריים ולעלות משם על סוריה, על ארץ ישראל ולבסוף על מצרים. יעברו כמעט 150 שנה לפני ששליט פרסי יחזור ויקרא עליהם תיגר. אבל העות’מנים לא השכילו לנצל את ניצחונם הצבאי כדי להרוס את המדינה השיעית. הימנעותם מלעשות כן מסתורית משהו. הסבר אחד הוא שעל הסולטן היה למהר ולהסיג את כוחותיו, כדי שהנגיף השיעי לא יתפשט ביניהם. כנראה היה בו משהו מידבק. פרדוקסלית, תבוסת המדינה השיעית מבלי להיחרב הבטיחה את שיורה.

שני קיסרים פרסיים תאבי התפשטות הופיעו בשתי המאות הבאות. אחד היה עבאס, במחצית הראשונה של המאה ה-17; השני היה נאדר, במחצית הראשונה של המאה ה-18. לפניהם וביניהם, שליטים מצליחים פחות מהם לא נמנעו מהרפתקאות מרושעות.

דיוקן של נאדר שאה / צילום: מתוך ויקיפדיה

באמצע המאה ה-16, למשל, פלש אחד מהם לכארתלי, הנסיכות הגיאורגית שבה נמצאת העיר טביליסי, חטף 30,000 נוצרים, והובילם לשבי בפרס. הוא פשט על גיאורגיה, רצח נוצרים והרס את כנסיותיהם. היסטוריון פרסי של הזמן ההוא מסר תיאור מקפיא דם של שמחה גלויה לאיד “הגיאורגים חיוורי-הפנים, היצורים טובי המראה, כל אחד מהם נקודת חן על פני הזמן”, הנמלטים אל פסגות ההרים ומסתתרים במערות עמוקות מאימת הפרסים. לשווא, חרב האסלאם “משגרת אלפים מהם אל תחתית הגיהינום”.

השליט הגדול הבא, עבאס, הצליח לכבוש לזמן קצרצר את בגדד ואת ערי הקודש השיעיות של עיראק בת-ימינו. הוא היה להוט לכונן גשר אל אירופה, שעוררה בו סקרנות עצומה. הוא אירח אין-ספור שליחים מאירופה, שהציעו לו לכרות בריתות נגד מישהו. האוסטרים רצו את עזרתו נגד העות’מנים. האנגלים רצו את עזרתו נגד הפורטוגלים ונגד ההולנדים. הוא נעזר בכולם, אבל העות’מנים לא התקשו לסכל את ניסיונותיו להדק את הקשרים. כמעט כל הדרכים מערבה היו סגורות. על פרסים נאסרה הכניסה אל הים התיכון.

ניסיונות ההתפשטות של עבאס הוציאו את העות’מנים למסע מלחמה קטלני חדש. טבריז חזרה ונפלה בידיהם, והם טבחו את כל אוכלוסייתה. התיאבון המדהים שבו מוסלמים הרגו מוסלמים בהמוניהם, באכזריות מיוחדת, העמיד בצל את מעשי הטבח של צלבנים אירופיים נגד מוסלמים 500 שנה קודם.

נשיא איראן רוחאני עם נשיא טורקיה ארדואן / צילום: רויטרס -Kayhan OzerPool

מטורף, מטורף היה הקיסר
בפרוש המאה ה-18, איראן כמעט חדלה להתקיים. גבולותיה הפורמליים לא שיקפו מציאות מדינית. צאצאיהם של אסמאעיל ושל עבאס עמדו להיות קברני פרס. עד שקם נאדר, רועה עזים טורקמני, שעלה לגדולה במהירות מסחררת, איחד את פרס בשירות השליט הנומינלי, והחליט שהגיע הזמן להניח את הכתר על ראשו שלו. הוא עשה משהו, המנוגד מעיקרו לפרקטיקה של מלכים ושל קיסרים: במקום להסתמך על מנדט שמיימי, הוא ביקש מנדט עממי. הוא אסף 20,000 נכבדים, וביקש, לפחות לכאורה, את עצתם. הם הואילו למשוח אותו – והוא מיהר לצאת למסע כיבושים כמעט מוטרף.

בנקודה אחת הוא הגיע עד דלהי, אז בירת הקיסרות המוגאלית, המוסלמית. הוא עשה כן לתכלית עיקרית אחת: לשדוד את אוצרותיה, כדי שיוכל לממן את מסע הכיבושים שאליו הוא באמת עורג: מערבה, אל הים התיכון, כדי לכונן קיסרות מוסלמית אוניברסלית. הוא אפילו רופף את הקשרים עם השיעה של “12 האימאמים”, והחליף אותה בשיעה-לייט.

כאשר תושבי דלהי התקוממו נגד התנהגותו, הוא שיסה בהם את חייליו. בתוך כמה שעות התגוללו 20,000 גוויות ברחובות דלהי. תוצאה לא חזויה אחת של מעשה הטירוף הזה הייתה החלשה פטאלית של הקיסרות המוגאלית. היא התחילה ליפול בהדרגה בידי הבריטים. אבל נאדר עמד במשימה שהטיל על עצמו: הוא חוזר הביתה עמוס אוצרות, כולל היהלומים המפורסמים ביותר בעולם וכולל “כס הטווס” המפורסם, שעליו נהגו לשבת הקיסרים המוגאליים. מכאן ואילך יישבו עליו קיסרי פרס.

תוכניותיו הגרנדיוזיות של נאדר עוררו עניין והערצה באירופה, אבל עוררו נגדו את רוב הפרסים. קציני צבא רצחו אותו בשנתו. מכאן ואילך נפתחה הנסיגה הגדולה. היא נמשכה, בהפסקות, מאתיים שנה, עד אמצע המאה ה-20. פרס נחלשה והלכה. היא איבדה את אחיזתה בדרום הקווקז, היא נדחקה מאפגניסטן ומן הדרך להודו. ב-1941 היא חולקה למעשה בין בריטניה לברית המועצות.

ב-1971 ניסה אחרון קיסריה, מוחמד רזא פהלאווי, לחזור ולהפיח בה את רוחו של “ספר המלכים”. הוא הזמין את כל מנהיגי העולם אל עיר אוהלים מלכותית בפרספוליס, בירתו של כורש הגדול. שם ציין השאה את “השנה ה-2,500” לכינון קיסרות פרס ומדי. זה היה מעמד של רהב וראווה, בזבוז מזעזע והתפנקות אישית. לנוכחים, שאחד מהם היה נשיא מדינת ישראל, שניאור זלמן שזר, הוגשה “הארוחה הארוכה והיקרה ביותר בהיסטוריה” (לפי ספר השיאים של גינס).

שבע שנים אחר כך, נמלט השאה מאיראן במטוס האחרון. בין קיצוני המהפכה האסלאמית היו אחדים שהציעו להפוך את האתר בפרספוליס למחראה ציבורית. אלה היורשים הישירים, או הרוחניים, של כוהני הדת שאיסמאעיל ייבא מלבנון. אבל דעתם לא התקבלה. הרפובליקה האסלאמית מוסיפה לחוג את יום השנה הפרסי הקדמון נברוז, אף על פי שהוא אינו כתוב בקוראן. והיא מוסיפה לקרוא את “ספר המלכים” לפירדוסי. והיא מוסיפה להתווכח על הפרויקטים של נאדר שאה.

היא גם מוסיפה לקוות שיום אחד היא תוכל לשכשך את רגליה במי הים התיכון. המדינה הפרסית האחרונה שנהנתה מהזדמנות כזאת הייתה זו של הקיסר חוסרו, בתחילת המאה השביעית. הוא השתלט על סוריה, על לבנון ועל ארץ ישראל. הוא נכנס לירושלים בחברת בעלי ברית יהודים, וגירש את כל אוכלוסייתה הנוצרית. הוא אפילו הגיע עד חומות קונסטנטינופול, לפני שהתהפך הגלגל.

בין כורש לחוסרו, פרס העתיקה, בכל גלגוליה, לא חדלה לנסות להגיע לים התיכון. לפעמים הים התיכון הגיע אליה, למשל כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה, במאה הרביעית לפני הספירה. בדיוק לפני 1,400 שנה, בשנת 618, הגיעה האימפריה הפרסית אל שיאה האחרון, כאשר צבאה כבש את מצרים.

בדיוק 1,400 שנה אחר כך, המדינה הפרסית/איראנית עומדת על סף ניצחון היסטורי: כינון הרצף הטריטוריאלי שאליו נכספה, הגשר מטהרן אל ביירות. רק מדינה קטנה אחת יכולה לעצור אותה, או לפחות מוכרחה לעצור אותה. זה הזמן לשיר, אחאב מלך ישראל חי, חי וקיים.

המקור העיקרי לפרטים ההיסטוריים בכתבה הוא הספר “ההיסטוריה המודרנית של איראן” מאת פרופ’ עבאס מאנאט, שיצא לאור בארצות הברית בסוף השנה שעברה.

 

קרדיט:יואב קרני