בתוך הבור

ישיבת המטכ”ל הסוערת אחרי ביקור סאדאת: בין פקפוק לתקווה. אל מול מהלך מדיני, ללא עדכון או תיאום עם הדרג הצבאי, היו הדעות בחדר חלוקות | הרמטכ”ל מוטה גור טען שיש להתכונן למלחמה, סגנו רפאל איתן היה דווקא אופטימי | אלוף פיקוד צפון: “יש בעיה פלסטינית וההיסטוריה תוכיח את זה”

פורום מטכ”ל-יקותיאל אדם. בני פלד, אריה לוי, מוסא פלד, מיכאל ברקאי, שלמה גזית, יואל בן-פורת.18.04.1977 (תצלום דובר צהל, באדיבות ארכיון צה”ל במשרד הביטחון )

פרוטוקול ישיבת פורום המטה הכללי של צה”ל, שנערך שלושה ימים לאחר ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נחשף הבוקר (ראשון) לראשונה.

הגעתו של סאדאת, המנהיג הערבי הראשון שביקר בישראל, הייתה נקודת ציון היסטורית ביחסיה של מדינת ישראל והעולם הערבי, ובפרט ביחסי ישראל-מצרים. הביקור ההיסטורי סלל את הדרך להסכם השלום בין שתי המדינות. מלבד נאומו של סאדאת במליאת הכנסת, לצד נאומו של ראש הממשלה מנחם בגין, הוא התקבל על פי כל כללי הטקס הנהוגים בביקור של ראש מדינה בישראל וכלל ביקור באתרים הקדושים למוסלמים ולנוצרים, וגם ביד ושם.

לביקור קדמו מגעים מדיניים חשאיים, שהוסתרו גם ממערכת הביטחון. כשבוע לפני הגעתו של הנשיא המצרי, במהלך אירוע במלון הילטון בתל אביב, הודיע ראש הממשלה מנחם בגין כי הוא מזמין את סאדאת לביקור בישראל. יומיים לאחר מכן, בגין העביר לשגריר ארה”ב בישראל סמואל לואיס את ההזמנה הרשמית.

באותו יום התפרסם בידיעות אחרונות ראיון עם הרמטכ”ל, רב אלוף מוטה גור, שהביך את ממשלת ישראל. “לנשיא סאדאת צריך להיות ברור, שאם הוא מתכנן הונאה נוספת, נוסח מלחמת יום-הכיפורים, כוונתו ברורה לנו”, אמר גור, שהוסיף בהמשך כי בצה”ל “יודעים” שמצרים נמצאת בעיצומן של הכנות “לפתוח מלחמה נגד ישראל לקראת שנת 1978 למרות הכרזת סאדאת על נכונותו לבוא לירושלים”. למחרת אמר שר הביטחון עזר וייצמן לעיתון דבר כי הראיון של גור נעשה ללא אישור וכי הוא קרא לו לחזור מהחופשה. בנוסף פורסם כי דבריו של גור יביאו להקדמת סיום תפקידו. גורמים מדיניים אמרו בביקורת חריפה על דברי גור כי מסר הצהרה פוליטית שאינה בסמכותו ואחריותו.

ארכיון צה”ל במשרד הביטחון חושף היום, לראשונה ובמלאות 40 שנים לאירוע, את הישיבה הסוערת של פורום מטכ”ל, ימים ספורים לאחר הביקור. על רקע המתח בין הדרג המדיני לביטחוני, היו חברי המטכ”ל חלוקים בפרשנות הגעתו של הנשיא המצרי ומשמעות הנאומים שנישאו בפי המנהיגים. האם מדובר במהלך כנה ואמיתי של ניסיון התקרבות מצרית לישראל, בעל סיכוי ואופק לשינוי אזורי, או מהלך שנועד להפעיל לחץ ציבורי ועולמי על ההנהגה הישראלית למהלך של ויתורים?

“אינני חושב שהפורום הזה יודע את הכל, אני אומר את זה כהשערה. ואני גם לא חושב שהוא תרם במשהו מיוחד לביקור הזה, אני אומר את זה מתוך חוסר ידיעה”  אמר מפקד פיקוד דרום, האלוף הרצל שפיר, במהלך הישיבה, וביטא במידה רבה את הלך הרוח וסימני השאלה שריחפו בחדר לאור העובדה כי החל להתרקם מהלך מדיני ללא עדכון או תיאום עם הדרג הצבאי. בהמשך אמר שפיר כי “אני חושב שיש פה נעלם אחד גדול, שאני מבין ששותפים לי גם כל אלה שיושבים בשולחן הזה. מה באמת קורה בשיחות שאינן מועברות בטלוויזיה ובכלי התקשורת? מה קורה בשיחות ב-4, ב-5, ב-6, ב-7, ב-8 עיניים? אנחנו לא יודעים. אני אינני יודע”.

הרמטכ”ל גור, בהמשך לקו אותו ביטא בראיון שקדם לביקור, גילה ספקנות רבה כלפי המגעים. כשתיאר את הארוחה המשותפת של בכירי המשלחות בה השתתף, אמר כי “אני אוסיף אינפורמציה מאתמול מהפגישות השונות שהיו (אחת אני יודע מעדות ישירה, הייתי בארוחת-עבודה). היא לא הייתה ארוחה טובה ובוודאי לא הייתה שם עבודה. הנושא היחיד שהיה קשור לעבודה זה ההודעה המשותפת הזאת שתוך כדי הדיבורים נוסחה איזשהו ניסוח ראשוני בין שר הפנים שלהם וסגן ראש הממשלה. אחר כך זה עבר תיקונים ושיפוצים”.

עוד הוסיף גור כי “אתמול, בסוף הנאומים, ההנחיה האופרטיבית שראש המטה הכללי  קיבל ממשרד הביטחון, מחברי ועדת השרים לביטחון וגם מחלק גדול מאוד של חברי הכנסת הייתה: ‘תכין את ה-ימ”חים למלחמה'”. בהמשך, סיפר הרמטכ”ל כי בגין שאל את סאדאת אם יזמין אותו לקהיר, וזה השיב: “אזמין אותך לסיני”. בגין לא נשאר חייב, על פי גור, וענה לעמיתו: “לסיני אני יכול להזמין אותך”.

סגן הרמטכ”ל, האלוף רפאל (רפול) איתן, שהתמנה לתפקיד הרמטכ”ל חמישה חודשים מאוחר יותר, הביע דווקא אופטימיות כלפי המהלך המדיני. “אני חושב שהעמדות הרחוקות שהופגנו על ידי שני הצדדים זה דבר טבעי” טען, “ובמשא ומתן כזה יוצא דופן, או במעשה כזה יוצא דופן של הביקור, לא יכול להיות ששני הצדדים יעמדו כל כך קרוב… עצם הביקור הוא הישג בזה שהוא משא ומתן ישיר… פעם ראשונה שדבר שאנחנו מבקשים אותו, לוחצים לכיוונו ופועלים למענו, והנה הוא יוצא לפועל…”.

הרמטכ”ל גור ענה לו כי “אנשי המשלחת המצרית הביעו אי שביעות רצון גדולה מאוד בנאומו של בגין”.

ורפול השיב כי “לא יתכן שאנחנו נצפה לכך שכולם יקבלו את הנאום של בגין בברכה, ואף אחד לא צריך מאתנו שנקבל את הנאום של סאדאת בברכה. יכול להיות שיש כאן אלמנט של לחץ נגדי שלנו כלפי ארה”ב, במובן של ‘הנה יש מגע ישיר, אל תלחצו אותנו, אל תזרזו אותנו, אנחנו מדברים עם המצרים’… יכול להיות שהאמריקאים לא ידחקו את הקץ כלפינו- ‘מהר תעשו ויתורים’ או ‘מהר ללכת להנה ולשמה’… יש לנו משא ומתן ישיר וגלוי פעם ראשונה בהיסטוריה.. תאפשרו לנו להתנהל ככה ונראה מה יצא מזה…אם למלכים ולשליטים הערבים יהיה שכל, הם יביאו הנה אחד מהם פעם בחודש, ופה יפסיקו לעבוד ובזה הם ירוויחו הרבה מאוד רווחים”.

ראש אמ”ן, אלוף שלמה גזית, הציג בפני הפורום את התגובות במדינות ערב השונות וניתח את נאום סאדאת בהערכה. “מטרתו של סאדאת הייתה לבוא לישראל ולומר לכל שלושת הגורמים (ישראל, דעת הקהל הישראלית ודעת הקהל הערבית): ‘כשאני אומר לכם שלום, אני מתכוון לכך במלוא הרצינות'” אמר גזית והוסיף, “הוא היה מספיק אמיץ לבוא ולומר: ‘אתם צודקים… אנחנו מתכוונים להיכנס אתכם לתנאי שלום’, שכל זה יעלה, ויהיה דו-קיום. ישראל תזכה להיות כמדינה בעלת זכות קיום מוכרת בתוך העולם הערבי”.

על נאומו של בגין אמר גזית כי לא נתן תשובה מדינית לנאומו סאדאת. “הוא (סאדאת) ניגן חזק מאוד על הנימה, על החתירה והכמיהה לשלום, ועל הצורך למנוע את הפשע של הריגה…. דווקא משום שהוא מודע לרגישות הרבה שהייתה בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, בנושא אבדות” הסביר, “לא תפקידי לנתח את המדיניות הישראלית בנאומים ישראליים. אבל אפשר לומר בצורה ברורה, הנאום של ראש הממשלה לא היה נאום שבמשהו התקרב לעמדות שהציג אותן סאדאת”.

נאומו ההיסטורי של סאדאת בכנסת, 1977:

ביחס לתגובות דעת הקהל המצרית על הביקור אמר גזית כי “יש הרגשה במצרים שסאדאת הציג כהלכה את ‘הקייס’ הערבי כולו, לא רק את ה’קייס’ המצרי, הוא הופיע כמי שנושא את דברם של המוני הערבים באשר הם שם. של התביעות הצודקות של הערבים כולם. ואפילו היו התבטאויות שאם ישראל חיכתה וציפתה למי יודע מה? אז כערבי גאה הוא ‘הכניס’ לישראל”.

“יש גילוי אכזבה במצרים,מהנאום של ראש הממשלה. נאום שהוא קשוח, שאין בו שום ויתורים, לא בנושא נסיגה, ולא בנושא הפלסטינאים” הוסיף גזית, “ומול גודל הצעד של סאדאת, לא באה תמורה והתייחסות נגדית ישראלית. (…) הם קצת נפגעו מזה שבמקום להשיב לגופם של דברים, הוא נשא נאום ארוך על הזכויות-ההיסטוריות היהודיות לארץ-ישראל. על ההתעלמות, ובמיוחד על ההתעלמות המוחלטת שלו מהנושא הפלסטיני”.

על התגובות בעולם הערבי, תיאר גזית מציאות בה למעט לוב ועיראק, “כל הגורמים הערבים, בצורה כזו או אחרת, היו או זהירים בהתבטאויותיהם, או משמיעים עמדות מתונות, כאשר חלק מהעמדות המתונות, הן עמדות שמכוונות מלכתחילה להסתיר תמיכה במהלך של סאדאת, או שותקים”. התגובה הסורית, לדברי גזית, הייתה מאופקת וללא “ביקורת חריפה”, והתגובה הירדנית הייתה גינוי פושר ” למדי”. עוד הוסיף כי “הגישה של חוסיין (מלך ירדן, ש.נ) היא שנאום סאדאת היה נאום טוב. הצעד של סאדאת – אמיץ” והתגובה של ערב הסעודית “שותקת לחלוטין”.

גם את התגובות הפלסטיניות סקר גזית, ואמר כי ראש אש”ף, יאסר עראפת “שותק, כמעט איננו מדבר” והוסיף כי גורמים “פלשתינאים” (כך נכתב במקור בפרוטוקול, ש.נ.) הגיבו בציניות לנאום סאדאת ומצטט אותם אומרים, “אדוני, בשביל להשמיע את מה שהשמעת אתמול בירושלים, לא היית צריך לבוא לירושלים, כי אמרת את אותם הדברים שאתה אומר אותם תמיד”.

גזית הוסיף להערכתו כי כוונתו העיקרית של סאדאת, העומדת מאחורי הביקור והנאום, היא להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל. “מה אנחנו יודעים שאמר סאדאת, לגורמים ערביים, מבחינת כוונתו בביקור?” טען, “לקראת יציאתו לירושלים הוא אמר: ‘אני רוצה שתדעו, אני לא בוגד בעניין הערבי, אני רוצה לפנות אל דעת הקהל הישראלי, ולקעקע או לערער, את התמיכה שלה, במנהיגות שלה, כשאני בא ורוצה להסביר לה שיש סיכוי לשלום אמתי’. אני לא מאמין שזה יצליח. ואז אני אפנה אל דעת הקהל העולמי והאמריקאי, שתפעיל את לחצה על ישראל, אחרי הצעד הגדול והאמיץ שאני עשיתי”.

מפקד פיקוד צפון, האלוף אביגדור (יאנוש) בן גל, לא התרשם מהנאומים כפורצי דרך והוסיף בביקורת על בגין כי דבריו לא ביטאו רצון להתקדמות מדינית. “לפי דעתי, היה דו-שיח של חרשים בכנסת” אמר, “כל נאום היה נאום מסורתי, ובסופו של דבר שום צד לא גילה גמישות… עצם המעשה של הגעת נשיא מצרי לארץ ישראל ולנאום בפני הכנסת זאת פריצת דרך היסטורית רצינית ביותר… זה לא צעד תעמולתי, אלא צעד כן ואמתי, מבחינת האישיות הפוליטית המורכבת של נשיא מצרים”.

“לפי דעתי מדינת ישראל באמצעות הנאום של ראש הממשלה, גילתה חוסר הבנה וחוסר גמישות ולא הבינה את ההזדמנות הגדולה שנפלה בידי המדינה בעצם הופעת נשיא מצרים במדינת ישראל” המשיך בן גל, ” הנאום כמו שהוא נישא בפומבי, היה שגיאה רצינית ביותר. לא היה שום שינוי בעמדות המסורתיות ולא היה אפילו ניסיון כלשהו לזרוק קצה של חבל להמשך פורה של תהליך”.

בנושא הפלסטיני, ובאופן החושף טפח מהוויכוח במערכת הביטחונית ביחס לנושא, בן גל מתח ביקורת חריפה על עמדת ראש הממשלה, “בנאום רה”מ היה חסר רמז, אפילו קלוש ברמה ההצהרתית, ללכת לקראת העמדות הנוקשות המסורתיות של המצרים, בעצם קבלת העיקרון שמדינת ישראל מכירה שיש פלשתינאים, ויש בעיות פלשתינאיות שאנחנו מוכנים לדון עליהן, במין נוסח שכזה. אני כבן-אדם, כאזרח מדינת ישראל, מתקומם נגד זה, כי אני מודה ומתוודה שיש בעיה פלסטינית וההיסטוריה תוכיח את זה, שבסופו של דבר התנועה הפלסטינית תצטרך לקבל מדינה. אז אנחנו יכולים לדחות את זה בתהליכים כאלה או אחרים, אבל תנועה לאומית שקיימת ומתעוררת, והיא מושתתת בסופו של דבר לא על הפוליטיקאים, אלא על רצון כנה של הערבים להגיע למדינה עצמאית, אי אפשר להחניק, ואי אפשר להתעלם ממנה בתפיסה, וגם מעשית, לטווח רחוק”.

 

קרדיט: שי ניר כתב מדיני -דבר ראשון .