צדק מאוחר

“בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח.  בעל כרחנו אנו חיים ומתים.  מן הבלתי-נודע אל הבלתי-נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול.  ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה, שבאראל ושמואלי, כל אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם. ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל.  האם לא קדושה היא אדמת הגליל?”

כך חתם יוסף חיים ברנר ברשימתו ציונים בפרק על קובץ ‘יזכור’ ומסרו לפרסום אצל ‘הפועל הצעיר’, שנת תרע”א (1910). הרשימה אמורה הייתה להופיע בקובץ ‘יזכור’, דפי זיכרון לנופלים מארגון השומר, אך התגלה ויכוח בין ברנר לבין אז”ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ’), הסבא של הנוער העובד. אז”ר התכוון שהקובץ יוקדש רק לאנשי השומר שנפלו. ברנר דרש שאין הבדל או מדרגות בין שומרים שנפלו לבין פועלים שנפלו. ברנר כרך ברשימתו את מותם של השומר באראל והפועל שמואלי כי בעצם חייהם ‘עלו עליה’.

מוקדם יותר ברשימתו, ברך ברנר ועם נימה של אופטימיות חמוצה, את עם ישראל על אלה הבנים, “בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספוּרים; אבל ישנם.  חדשים הם; סוג חדש בין בני ישראל… תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולוּ אחדים, נולדו לה לעת זקנתה.  נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר, שבאמת עוד לא אבדה…”

נזכרתי ברשימה של ברנר ובוויכוח כשהכנתי את הכתבה על הנצחת אסון המשאית והנחתת ‘בת שבע’. על אף שלא קמה עד היום יד הנצחה, כל חיילי צה”ל שנהרגו זוכים להנצחה ביחידותיהם ומשפחותיהם נמנות על משפחות השכול. אך חמשת המשפחות של אנשי המספנות, אזרחים עובדי צה”ל, לא זכו לא לאנדרטה, לא להנצחה ובעיקר לא להכרה של מדינת ישראל בקרבן אותו הקריבו. אלו לא היו אזרחים עוברי אורח, גם לא עובדי המספנות של אילת. הם הובאו במיוחד לקליטת הנחתת מהמבצע. שלא בשונה מכוחות צה”ל, אשר נצברו מיחידותיהם באשר הוצבו לצורך השלמת המשימה. במה שליחותם נפרדת משליחותם של חיילי צה”ל אשר יצאו למשימת מבצע רודוס באי שדואן? מדינת ישראל, משרד הביטחון וצה”ל נדרשים לעשות תיקון גדול עם משפחות הפועלים נסים אולוק, לייב דויטש, מנשה מלמד, זולי נשאור וסעדיה אלקיים – כולם זיכרונם לברכה. גם אם באיחור של 48 שנים ויפה שעה אחת קודם.

קרדיט:שי ניר – דבר ראשון