לבנון ו”ניהול הקריסה ” – דעה

“אין תרופות, אין חשמל, אין דלק, אין בשר, אפילו לא גבינה”, זה מה שהלבנונים אומרים על מצבם והמציאות הטראגית שפקדה את “שווייץ של המזרח” שהיא כרגע בדרך להפוך ל”האיטי ” של המזרח “בגלל פשיטת הרגל וההתנהלות הפושעת של הדרג הפוליטי שלה”.

המשבר הלבנוני מבוסס על מערכת שחוקה ופלגית שהדרג הפוליטי שלו מתנהל  כמאפיה-פיאודלית מושחתת ללא כל מנגנון יעיל שניתן בכלל להטיל עליו אחריות. “ההגנה  שלה היא הגנבות שלה”, כפי שאומר הפתגם המקובל בלבנון, והמעמד הפוליטי שמתיימר להיות צנוע  מקיים מריבות בינם לבין עצמם .

הסלידה מהמערכת הפוליטית הגיעה לשפל כאשר שר האנרגיה בלבנון, ריימונד חג’אר, תקף את בני עמו שכספיו נשדדו על ידי הבנקים והמדינה, ואמר להם שלא יוכלו לנהוג ברכב אם הם לא מיליונרים כי מחיר הדלק יקפוץ חמש פעמים מהמחיר הנוכחי, אומר הליצן כשהוא מחייך בחליפתו האירופית ועניבת הסגולה שריח הכישלון וירידה ברמה ובמוסריות נודפת. כיצד יכולים שר והמכונית שלו לחיות מכספו של עם המבלה שעות בתור בתחנת הדלק? 

גם ביום חמישי חשפה רויטרס כי בנקים בלבנון “בלעו” כמעט 250 מיליון דולר מכספי האו”ם שהיו מיועדים לפליטים ולקהילות עניות.

רבים תוהים אם לבנון הגיעה לנקודת קריסה. הקריסה החלה לפני זמן מה, עוד לפני שחסן דיאב השתלט על הממשלה בינואר 2020. מדינות זרות, למרות יוזמות ומאמצים, מודעות למציאות הטרגית בלבנון והתכוננו לרגע הקריסה במשך זמן מה, לא כדי לעצור את זה, אלא לנהל ולארגן את זה במידת האפשר.

מדינות אלה אינן אשמות. למרות היוזמות והביקורים של עמנואל מקרון אצל דייוויד הייל, השחיתות המושרשת במעמקי המדינה, ובעליה חזקים יותר ממאמצי כל הצדדים מבחוץ. מנהיגים שישנים בלילה בזמן ש -2,700 טונות של חנקת אלומיניום הורסים את נמל ביירות וקורעים 154 אזרחים, לא ייוטרדו יתר על המידה ממחירי הבשר, רמת העוני והגירת הרופאים.

כיום, וושינגטון נוקטת באסטרטגיה של להכיל ולנהל את הקריסה בלבנון, ולא לעצור אותה. השקעה במזרח התיכון בכלל אינה בראש סדר העדיפויות של ממשל ביידן, וההשקעה בלבנון, במיוחד תחת מנהיגים אלה, היא הימור מפסיד. כמו כן, שגרירים ובכירי ממשל שעוקבים באופן שוטף אחר הנעשה בלבנון , ניסו, לשווא, לשכנע את המאפיה השלטונית לבצע רפורמות.

על הפרלמנט כמו גם על הממשל לדאוג לקיומם של המוסדות החשובים ביותר, במיוחד הצבא, ואז למצוא דרכים לשמור על שירותים בסיסיים ולהגיש סיוע לאזורים שנפגעו הכי הרבה , במקום להמתין לפיוס ולחיצות ידיים בין מישל עון, סעד חרירי ונביה ברי.

הדרך שעל לבנון עוד לעבור היא קשה ומסוכנת, רצופת אבטלה של כמעט חמישים אחוז ו-55 אחוז של האזרחים תחת קו העוני. אין שום ערובה שהמדינה לא תקרוס לפני הבחירות במאי הקרוב, ואין כל ערובה שהבחירות יתקיימו.

השלב הבא הוא שלב המשך הידוק החגורה והונאה בין אדוני השלטון, בתמורה לקרע חברתי ואזורי ואפשרות לחזור ללחימה פנימית (מלחמת אזרחים) עד להודעה חדשה.

קרדיט : ג’ויס קאראם – עיתונאית לבנונית