מלחמת יום הכיפורים 1973: חטיבה 600-הקרב על מיסורי 

קרב קרבנות השווא

את הקרב הזה לא יילמדו במכללות הצבאיות לפיקוד, אלא אם כן לשם הצגתו כקרב אווילי ומיותר שמציג בכל עריצותו העיקשת את המפקד הבכיר שהורה על עריכתו, את המפקדים הכפופים לו כמי שקיימו בעל כורחם פקודה שידעו כי היא בלתי ניתנת לביצוע ואת דבקותם במשימה של עשרות הלוחמים שהוטלו לקרב תוך שהם מבינים כי הם יוצאים לקרב ממנו רבים לא ישובו. עד היום טרם עלה בידי צה”ל וכנראה גם בידי צבאות אחרים להעניק לפקודים את הרשות שלא לקיים פקודה שגויה ומחוסרת היגיון צבאי. אומנם נקבע כי לחייל מותר לסרב למלא פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנופף מעליה’ , אבל זאת כאשר מדובר בפקודה הנוגעת לחיי אחרים, אבל טרם נמצאה הדרך, וספק אם תמצא, להגדיר פקודה השולחת חיילים למוות ללא צורך כפקודה עם דגל שחור.

 

טראומה בהפתעה

“עיוורון פיקודי ברמת הפיקוד או האוגדה הם שהביאו את החטיבה להילחם על מתחם מצרי ענק, מבוצר היטב, שורץ אנשי חיל רגלים מצרי, מצוידים במיטב הנשק האנטי טנקי ומולו חטיבה שאחד מגדודיה נגרע ממנה, ושני האחרים כבר סבלו אבדות לא קלות בימים שקדמו”. כתב, לפני חמש שנים בטורו בניוז 1 , חד מן הלוחמים, השריונאי הוותיק יורם דורי ( יועץ תקשורת עוזרו של שמעון פרס ), “ארבעים השנים שחלפו לא הקהו ולו במעט את הטראומה הקשה של המשתתפים, ואני חייב לומר גם לא את שלי. מלחמה ארורה שבאה לנו בהפתעה בעודנו בתחילת חיינו המשפחתיים והמקצועיים”.

“היינו קבוצת אזרחים צעירים, ואנוכי בתוכם (רק שנתיים מהשחרור מהצבא הסדיר), שנקרענו מבתינו וממשפחותינו ביום הכיפורים. היו בינינו מי שעזבו הורים. היו מי שעזבו רעיה חדשה והיו מי שגם השאירו תינוק קטן (כמוני) בבית. נקראנו להילחם בלי לדעת האם ומתי נחזור. היינו קבוצת מילואימניקים צעירה. בוגרי מלחמת ההתשה, מנוסים בלחימת שריון. בחלקנו מדריכי תותחנות טנקים ונהיגת טנקים. מקצוענים לעילא ולעילא”.

“לרשותנו עמדו הטנקים החדישים ביותר של צה”ל של אותה עת, M60A1. טנקים שהגיעו רק שנה קודם לכן ארצה כחלק ממסע רכש של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. היינו קבוצה צעירה שכל עתידה היה לפניה. מי שתכנן להיות גניקולוג, מי שרצה להיות ארכיטקט, מי שלמד להיות מהנדס ומי שרצה להמציא משחקים. כולם הכירו מקרוב את כולם. את מי שחזר ואת מי שלא זכה. הכאב על האובדן גדול ואתו גם כעס. אך היה באוויר במפגש שלנו  ( במלאת 40 שנה למלחמה ) בלטרון משהו מיוחד. משהו שלא ניתן להסבירו במילים. יש המכנים זאת אחוות לוחמים או רעות, ואולי יש לתופעה שם אחר. משהו שיוצא מהקרביים ומשתלט על הראש. משהו שלא נותן לכאב לנצח. משהו שלא מאפשר לכעס להשתלט. משהו שהשאיר את כולנו עם זיק של תקווה”.

לוחמים אלמונים

חטיבה 600 מן הגיבורות האמתיות של המלחמה נותרה אלמונית. אולי בשל הרצון להסתיר את אשר אירע לה. היא היתה חטיבת המילואים עם המספר הגדול ביותר של חללים , במלחמת יום הכיפורים, מאה ותשעה עשר. איבדה כמעט את כל מפקדי המחלקות, רבים ממפקדי הפלוגות, ומפקד גדוד . ארבעים מן החללים  האלה נפלו בקרב האווילי, או ליתר דיוק המופקר.

בחטיבה 600 המכונה גם “עוצבת נתיבי האש”, היו שלושה גדודים: 407, 409 ו-410 כחלק מאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. היא גויסה בעצם יום הכיפורים. אנשיה התחמשו בטנקים שלהם במחסני החרום בשדה תימן ליד באר שבע. אלא שהטנקים לא היו חמושים במקלעים ולכן לא היה ביכולתם להתגונן מפני חיילי חיל רגלים. תקלות וחוסר ציוד היו מן הגורמים שבשלם הדיחה ועדת אגרנט את הרמטכ”ל דוד אלעזר. השאננות בצה”ל גרמה גם לכך שלא היו בנמצא מובילי טנקים והחטיבה נאלצה לנוע 350 ק”מ על ‘השרשראות’ מבאר שבע לבסיס טסה בסיני, מה שלא הוסיף לכשירות הטנקים בעימותים המידיים עם הגעתה לחזית.

בין הקרבות העיקריים של החטיבה יש למנות את קרבות הבלימה במרחב רכס ‘חמדיה’, ובמרחב ‘מכשיר’, את קרב ההטעיה בזמן צליחת תעלת ואת גרירת גשר הגלילים. לאחר הצליחה, לחמה החטיבה להרחיב את מסדרון הצליחה באזור “החווה הסינית”, תוך כדי קרבות קשים מול הצבא המצרי ולבסוף הקרב המיותר, בימים 15 ו-16 של המלחמה  ( שבת  בראשית ויום ראשון כ”ד – כ”ה בתשרי תשל”ד, 20-21 באוקטובר 73 ) לכיבוש חלקו הצפוני של מתחם “מיסורי” (במפת הקוד “סיריוס” שהיתה בידי צה”ל ערב המלחמה, הופיע סימון דמוי ביצה שקיבל את שם הקוד “מיסורי”.  שטח מישורי ברדיוס של כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ שגובל מדרום בבתי המשאבות של החווה הסינית )

לקרב הזה הוטלו מה ומי שנותרו משני הגדודים 409 , 410 ( השלישי 407 נלקח ממנה לטובת חטיבת השריון 14 ) לוחמים מותשים מימי מלחמה רצופים עם טנקים פגועים שתוקנו בחטף וללא מקלעים. את הקרב הזה התאמצה מערכת הביטחון להשתיק. לא היה די בגבורת הלוחמים כדי להביא את צה”ל להודות בפומבי באווילות הקרב המיותר . לעומת זאת בקרב העקוב מדם והמיותר לכיבוש העיר סואץ, סמוך מאוד להפסקת האש במלחמה, דשו הרבה אולי בשל שהיו אלה צנחנים עתירי פרסום ולא שריונאים אפורים. גם הקרב על ‘החווה הסינית’ נידון בהרחבה, אבל שם היה הכשל מודיעיני ולפיקוד לא היה מידע על הכוח המצרי הפרוס במתחם. אבל מה שהחזיקו המצרים במיסורי היה גלוי וידוע. ואף על פי כן  נשלחו הלוחמים לרף נפשם בידיעה שאין להם כל סיכוי וכי המערכה אבודה וחסרת תוחלת.

ספר חדש חושף את הטרגדיה

באחרונה הלוחמים התעוררו משתיקתם. קם אתר לחטיבה ונגבו עדויות. ובשבוע שעבר נפרצה חומת ההשתקה. חטיבה 600 והקרב הנורא על מתחם מיסורי הועלו לתודעת העם. עשו זאת אילן כפיר ודני דור בספרם המטלטל ‘בנתיבי האש’ – חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. ( הוצאת ידיעות ספרים ספטמבר 2018 )

את הספר הקדישו כפיר ודור ” ל – 119 לוחמי חטיבה 600 שנפלו במלחמת יום הכיפורים, לחימת הגבורה ונחישותם אפשרה לבלום את המצרים, להבקיע את  מערכי האויב ולהעביר את הלחימה לגדה המערבית של תעלת סואץ”.

אלוף משנה בדימוס טוביה רביב, מי שהקים את החטיבה, שנתיים לפני המלחמה, עם הטנקים החדישים ביותר של צה”ל ועם לוחמים אנשי מילואים בוגרי מלחמת ההתשה, ופיקד עליה במלחמה, מונה בהקדמתו לספר החדש, מתוך השתאות והצדעה. אחת לאחת, את “המשימות הקשות ביותר שהוטלו על חטיבה לוחמת, חלקן מטלות קריטיות למבצע הצליחה”… ומקונן על   המבצע הכמעט האחרון שלה: “ביצענו כלשונה את הפקודה הלא הגיונית לכבוש את מתחם ‘מיסורי’, באחד המהלכים האוויליים ביותר שהיו במלחמה” . ..

אלוף הפיקוד גונן מתעמת עם מפקד האוגדה שרון

“מול המתחם הגדול, שתי דיוויזיות מתוגברות במאות מטולי רקטות ומפעילי סאגרים”, כותבים אילן כפיר ודני דור בספרם בנתיבי האש, “מתמודדים שני גדודים של חטיבה 600. קצת יותר מ-40 טנקים ואנשי צוות מותשים שנלחמים כמעט ללא הפסקה מהיום שבו התייצבו בחזית. המשימה היא לדחוק את המצרים צפונה, לתקוף בשוליים של המתחם ולהרחיק את המצרים ממסדרון הצליחה דרכו ממשיכות עוצבות השריון לעבור בדרכן לשטח מצרים”.

“בעוד אריאל שרון מפקד אוגדה 143 מבקש לנצל את הצלחת המתקפה בגדה המערבית, לנוע לעבר איסמעיליה ולכתר את הארמיה השנייה בעזרת שתי חטיבות שריון וחטיבת צנחנים מילואים, כשבמקביל חטיבה 600 ממשיכה בלחץ ממזרח לתעלה, בפיקוד דרום מתגבשת תכנית שונה. אלוף הפיקוד גונן הטיל וטו על תכנית שרון והקפיא אותה. אין אישור למבצע באיסמעיליה לפני הסרת האיום המצרי ב”מיסורי”. גונן עדיין רואה ב”מיסורי” את האיום הגדול על ראש הגשר וחושש כל העת שהמצרים יצליחו לרדת דרומה, להשתלט על הצירים המובילים מערבה לתעלה ולנתק את הכוחות שפועלים עתה בשטח מצרים.

שרון: אין צורך בקרב

אי-ההסכמה בין השניים גולשת במהרה לעימות גלוי ברשת הקשר”:

שרון: “אין עוד איום מ’מיסורי’. חבל על הזמן. צריך לצאת לדרך עכשיו”.

גונן: “קודם כול ניקוי ‘מיסורי'”.

שרון: “אין לי עם מי”.

גונן: “עם א'”. (גונן מתייחס לחטיבה 14 של אמנון רשף שחצתה את התעלה ביום הקודם והוא מבקש עתה להחזירה לגדה המזרחית.)

שרון: “בלתי אפשרי. הוא חצה את התעלה ומנהל ממערב קרבות מוצלחים”.

גונן: “אז תן את של ל-ט'”. (טוביה רביב מח”ט 600).

שרון: “הוא לא יוכל”.

גונן: “אז ניתן לך כוחות אחרים אם אתה צריך.

“הוויכוח הסוער בין שני האלופים לא הוכרע אותו לילה. על אוגדת שרון נאסר להמשיך במבצע לכיתור הארמיה השנייה”.

גם לאחר שנאלץ לקבל את חיים בר לב כמפקד חזית הדרום בעקבות כישלון מתקפת הנגד של אוגדה 162 ב-8 באוקטובר, שמואל גונן המשיך לראות את “מיסורי” כבעיה הגדולה ביותר של צה”ל בחזית. ב-9 באוקטובר, לאחר שחטיבה 247, צנחנים מילואים, הגיעה לרפידים, הוא תכנן לשלוח אותה עם זחל”מים מקרטעים ורובי אף-אן ישנים להסתער על המתחם הדיביזיוני. “הגיע אלי המזוקן, החבר שלך, עם החֶבְרֶה שלו (הכוונה לדני מט, מפקד החטיבה). אני אתן לך אותם עוד יומיים אחרי שהם ינפנפו עבורי את המצרים מ’מיסורי'”, הוא אמר לשרון.

שרון הצליח ברגע האחרון לבטל את רוע הגזירה.

בבוקר 21 באוקטובר הוויכוח בין שני האלופים התחדד. שניהם היו יריבים מרים מאז שגונן, מפקד חטיבה 7 עטורת התהילה במלחמת ששת הימים, החליף את שרון בפיקוד דרום ביולי 1973. שרון לא העריך את גונן, וטעם כבר אז שהאיש אינו מתאים לתפקיד ועכשיו, מאז 6 באוקטובר, גונן הוא מפקדו הישיר. גם לאחר שהפיקוד על חזית הדרום הועבר לידיו של בר לב, המשיך גונן להיות מעורב במהלכים צבאיים במלחמה”.

האלוף גונן גורודיש משלם מחיר כבד

 

האלוף שמואל גונן ( גורודיש ) היה מגיבורי מלחמת ששת הימים  ומהדמויות הטרגיות של יום הכיפורים. את מעמדו קנה בתשכ”ז כמפקדה של חטיבת השריון 7 שהגיעה עד לתעלת סואץ ואיבד אותו בפיקוד דרום שש שנים לאחר כן. הוא נולד בווילנה ועלה לארץ ישראל בגיל 3. משפחתו קבעה את ביתה במאה שערים והוא למד בתלמוד תורה עץ חיים. אבל לא התמיד בה. בגיל 14 הצטרף להגנה. במלחמת העצמאות השתתף כלוחם פלמ”ח בקרבות על ירושלים ונפצע חמש פעמים. לחם במבצע קדש כמפקד פלוגת טנקים. בתשכ”ו מונה גונן למפקד חטיבה 7 ופיקד עליה במלחמת ששת הימים.

חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים החליף את אריאל שרון והתמנה לאלוף פיקוד הדרום. שרון קיבל מינוי חירום כמפקד אוגדה בפיקוד. כאלוף פיקוד הדרום פיקד גונן על כוחות צה”ל בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, ונקלע לעימותים עזים עם מפקדי האוגדות שבפיקודו, אברהם אדן ואריאל שרון. בימי הלחימה הראשונים מונה חיים בר לב למפקד חזית הדרום ומאוחר יותר הועבר גונן לתפקיד מפקד מרחב שלמה.

על האלוף גונן אמרה ועדת אגרנט: “לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו”. בעקבות פרסום דו”ח הביניים של ועדת אגרנט הושעה גונן מתפקידו. ההשעיה בוטלה עם פרסום הדו”ח הסופי, אך הומלץ שלא ימלא תפקיד פיקודי על-עוצבתי. הוא מונה לתפקיד במטכ”ל לארגון כוחות היבשה. עם זאת, בעיני הציבור והתקשורת היה אחראי לרבים ממחדלי המלחמה, ולכן פרש מצה”ל בתחושה קשה. פנה לעסקים שונים במדינות אפריקה, בין היתר עסק בסחר בנשק ובעיקר בכריית יהלומים. גונן נפטר והוא  בן ששים ואחת מהתקף לב בעת ששהה באיטליה.

גונון מאיים על שרון בהדחה

מתוך בנתיבי האש: “שרון חזר אותו בוקר על עמדתו שהמהלך לכיבוש “מיסורי” הזוי ומיותר. המתחם המצרי החזק אינו מאיים עוד על ראש הגשר, במיוחד לאחר שהורחב ביומיים האחרונים בזחילה האטית צפונה של חטיבה 600″.

גונן היה חד-משמעי: “זו פקודה באישור הרמטכ”ל ומפקד החזית בר לב. אם תסרב לתקוף את ‘מיסורי’ תודח מיד”.

לאריק שרון לא היתה ברירה. בלב כואב ובתחושת אסון מתקרב זימן לחפ”ק שלו בדוורסואר את מח”ט 600 טוביה רביב. התדרוך התקיים בשעה 9:30 בבוקר. שני טנקים, זה של מח”ט 600 ולצדו קצין הסיוע החטיבתי, חצו את גשר הגלילים בדרכם לפגישה עם מפקד האוגדה שרון. באותו זמן המשיכו הטנקים של 600 להתקדם תוך קרבות אש לכיוון צפון, וגדוד 410 אף הגיע עד “מפרש” הנמצא בטווח תותחי טנקים מצפון “מיסורי”.

אריק נראה מתוח. הוא התיישב על כנף טנק המח”ט וחיפש את המילים הנכונות: “טוביה, אין ברירה, תצטרך לכבוש את ‘מיסורי'”.

טוביה: “אותו רגע הרגשתי שאריק שופך לי דלי מים קרים על הראש. המשפט הקצר הזה, ‘טוביה, אין ברירה, תצטרך לכבוש את ‘מיסורי’, נשמע לי כאילו דופקים לי בפטיש ענק על הראש. 40 טנקים עם צוותים עייפים ומותשים מול דיוויזיית שריון מצרית, 200 טנקים, חטיבות חי”ר עם טילים, ארטילריה ומה לא. המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה התאבדות. שולחים אותנו לקרב אבוד. רבים רבים מהחטיבה לא יחזרו משם”.

אריק חש את מצוקתו של מפקד החטיבה. הוא ידע היטב מה משמעות הפקודה שנתן זה עתה.

טוביה רביב: “אריק, זה יעלה לנו ביוקר רב מאוד. זו התקפה מיותרת. ‘מיסורי’ לא מאיים על הצליחה ולמעשה לא מאיים על שום דבר”.

שרון: “אני יודע. כבר שלושה ימים שאני מתנגד למבצע הזה. זה לא רק גונן. גם חיים בר לב הורה לי לבצע. ניסיתי לערער בפני שר הביטחון דיין, אבל התשובה שלו היתה שהוא לא מתערב בהחלטות טקטיות של המפקדים. אם אתה עומד על דעתך, אני מוכן להחליף אותך כמפקד חטיבה בביצוע הפקודה”. טוביה רביב דחה כמובן את ההצעה, וביקש דחייה של חצי שעה משעת השין”.

“באותו רגע כלל לא חשבתי על עצמי”, שחזר טוביה רביב כעבור שנים, “חשבתי ודאגתי לחטיבה שלמה, נכון יותר למה שנשאר ממנה לאחר קרבות הימים האחרונים”.

לטוביה רביב היתה בקשה אחת: שיסייע לו בהשגת סיוע אווירי למבצע.

“שרון הכניס אותו לנגמ”ש מפקד האוגדה והגיש לו את המיקרופון. “דבר עם מוטי הוד. הוא ייתן לך המון סיוע”. (מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, היה יועץ מיוחד בכל הנוגע להפעלת חיל האוויר, בחמ”ל צפון ואח”כ בחמ”ל פיקוד הדרום).

הוד: “טוביה, מה אתה עושה שם?”

טוביה: “מגינים על עם ישראל”.

הוד: “אנחנו נעזור לכם והכול יהיה בסדר”.

טוביה: “מוטי, אם אתה נותן לי סיוע בשיטת קלע (הטלת פצצות כשהמטוס נוסק לגובה רב מחשש לפגיעה) זה לא עוזר לי”.

מוטי הוד: “אני נותן לך שמונה רביעיות”.

טוביה: “אני מבקש שיבואו נמוך עם נפל”ם”.

הוד: “יהיה בסדר”.

אבל זה לא היה בסדר. ההתקפה הארטילרית שהובטחה לרביב כמקדמה להתקפתו היתה דלילה. המטוסים לא הגיעו. ולבסוף כשהגיעו לא הועילו.

“אנחנו הולכים לשחיטה”

בדרכו חזרה ממפקדת האוגדה בגדה המערבית זימן אליו רביב את המג”דים שלו, עוזי בן יצחק ( 409 ) ויהודה גלר ( 410 )

כפיר ודור: “עדיין נסער מהפקודה שקיבל, החליט טוביה רביב שלא לשתף בתחושתו הקשה את שני מפקדי הגדודים. הוא גם לא חשף בפניהם את הדרמה שהתלוותה לפקודה ואת חילוקי הדעות בין מפקד האוגדה שרון ואלוף הפיקוד גונן: “אנחנו הולכים לתקוף היום את ‘מיסורי'”, בישר בקצרה לשני מפקדי הגדודים, “זה שטח ישר. הכול חפור שם בעמדות חי”ר עם טילים ועמדות חפורות לטנקים. אנחנו תוקפים וכובשים את ‘מיסורי’ עם בטן כבדה…”

“יהודה גלר הבין את משמעות הדברים והמשימה. “טוביה, אנחנו הולכים לשחיטה”, אמר בשקט.

“יהודה, אני יודע”, השיב מפקד החטיבה.

“שני מפקדי הגדודים לא הסתירו את חששם מכמות הנפגעים הגדולה שצפויה מההתקפה. גלר דיבר על כך שהתקפה בשיטה של שטיפת האויב אינה נראית לו. “הכול שם מלא אויב. הכוח שלנו, שני גדודים מדולדלים, לא יצליח לכבוש את המתחם. צריך גם להביא בחשבון את המודיעין הדל שיש לנו על מה שקורה שם. אנחנו כל הזמן מדברים על משהו דמוי ביצה ממפת קוד משנת 1970, אבל המצרים ערוכים שם לגמרי אחרת”.

“גלר ובן יצחק הבינו היטב את משמעות הפקודה והמשימה. שניהם היו מודעים לתוצאות הקשות שצפויות ללוחמי הגדודים, אבל לרגע אחד לא עלתה האפשרות שלא לבצע. גם טוביה רביב, מפקד החטיבה, שהבין שהוא שולח את לוחמיו לקרב חסר סיכוי, לא חשב על אפשרות כזו: “ידעתי שאנחנו הולכים לקרב מר, אולי חסר סיכוי, אבל זו היתה הפקודה שקיבלתי,” שחזר טוביה רביב כעבור שנים את רגע המפגש עם שני מפקדי הגדודים. “בשלב הזה של הלחימה זו היתה משימה מיותרת. המצרים היו בשלבי שבירה ולא נראו מצדם כוונות התקפיות. הפיקוד המצרי ב’מיסורי’ ראה את מה שאנחנו ראינו ממזרח לתעלה, שצה”ל שולט בגדה המערבית ותוך יום-יומיים יתחיל במבצע לכיתור הארמיה השנייה”.

“הפגישה הסתיימה בתוך דקות. שלושת הקצינים רכנו על מפת “סיריוס” ומפקד החטיבה הצביע על כיווני התקיפה: גדוד 410 יתקוף ממקומו לאורך תעלה ממערב לצפון-מזרח בחסות הרמפות המצריות ממערב לתעלה שנשלטות עתה בידי חטיבה 14; גדוד 409 יתקוף מדרום לצפון. מתחם “מיסורי” היה בנוי באותה עת בצורה של קודקוד ביצה, כאשר גדוד 409 נמצא מול ראש הביצה וגדוד 410 מול המסדרון המערבי שלה”.

“במבט לאחור, הטענות שהשמענו בפגישה עם המח”ט לא היו חריפות דיין”, הודה יהודה גלר לאחר עשרות שנים, “הבענו חשש שהכוח שאתו אנחנו יוצאים לקרב דל מדי מול מתחם מצרי משופע בטנקים, ארטילריה וחטיבות חי”ר עם טילים. לרגע לא עלתה כמובן אפשרות של סירוב פקודה, אבל כיום אני בדעה שהייתי צריך לנהוג אחרת.”

המצרים לא התכוונו לתקוף ממיסורי את מסדרון הצליחה

בנתיבי האש: “ספרים שכתבו בכירי הפיקוד המצרי ופורסמו שנים לאחר המלחמה, אימתו את הערכות האלוף שרון שלפיקוד המצרי לא היו בשלב זה של המלחמה כל תכניות לתקוף מ”מיסורי” דרומה. כמו כן, יחידות ההאזנה של המודיעין קלטו דיווחים על הבהלה שאחזה בצמרת הצבא המצרי מצליחת צה”ל, ועל עימות בצמרת הצבא והשלטון במצרים בין נסיגה מוחלטת לגדה המערבית של התעלה והגנת הבירה קהיר ובין המשך נוכחות הגנתית בלבד ממזרח לתעלה. בשלב מסוים הרמטכ”ל שאזלי, לאחר שעמד על עומק החדירה של אוגדות השריון ממערב לתעלה, ביקש להסיג את כל הכוחות חזרה לשטח מצרים. הנשיא סאדאת האשים את שאזלי בבגידה, הדיח אותו מתפקידו ומינה במקומו את גנרל גאמסי, ראש אג”ם המצרי. בכל מקרה, בשלב זה של המלחמה “מיסורי” לא היווה עוד איום על ראש הגשר ועיקר המערכה עברה לשטח מצרים.

“על פי תכנית הקרב שנקבעה, המטוסים אמורים היו להתחיל בתקיפה בשעה 13:00 ומיד אחריהם יצאו הטנקים לדרך. המטוסים לא הגיעו בשעה שנקבעה ותחילת ההתקפה נדחתה לשעה 14:00.

“בשעה 14:00 הופיעו כמה מבנים באוויר. סקייהוקים. אבל הטייסים שאמורים היו לתקוף ב”מיסורי”, קיבלו ברגע האחרון שינוי משימה והופנו לעבר מצבת החייל האלמוני המצרי מדרום לאיסמעיליה, שם הסתבך קרב של כוחות שריון וחי”ר נגד יעד מצרי. במפח נפש התבוננו טוביה והמפקדים במטוסים המתרחקים וציפו לגל שני של מטוסי סקייהוק שלא נראו ממזרח. הסיוע הארטילרי שהובטח החל בזמן, אבל כצפוי הקצאת הפגזים למשימה התגלתה כלא מספקת.

בשעה 14:00 פנה מפקד החטיבה לשרון: “איפה המטוסים?”

שרון: “אני בודק. יש דחייה של חצי שעה.”

“שעת השין החדשה נקבעה ל-14:30, וגם אז לא נראו מטוסים בשמים. סוללת הארטילריה שהוקצתה למשימה כבר קיבלה משימות חדשות ובדיעבד התברר שלהפגזה כמעט שלא היתה השפעה על ההיערכות המצרית במתחם.  טוביה רביב: “אמרו לי שכדי לכבוש את מיסורי’ צריך שתי חטיבות טנקים והבטיחו לי תגבור של חטיבה נוספת להתקפה, אבל כלל לא שמעתי מהם.”

בשעה 15:00 הופיעו בשמים ארבעה מטוסים שתקפו מגובה רב. רוב המטרות שהותקפו היו כלים מצריים שנפגעו עוד קודם לכן. עשן שחור היתמר מהיעדים שהותקפו, אבל לתקיפת המטוסים לא היתה כל השפעה על הכוחות המצריים בשטח. התקפת הטנקים, שזה שעתיים המתינו בעמדות, נדחתה ב-15 דקות נוספות. ואז, בשעה 15:15, קיבלו שני מפקדי הגדודים את פקודת ההסתערות. טוביה רביב, מפקד החטיבה: “באותו רגע של מתן הפקודה הייתי חצוי. מצד אחד גאה בחטיבה שיוצאת למשימה כל כך קשה, ומצד שני תחושה קשה וידיעה שהולכים לקרב קשה מאוד. לאחר הפקודה שנתתי, החטיבה כולה זינקה כמו קפיץ מתוח ששוחרר והתחילה להתקדם, אני בין השני הגדודים. מלא גאווה, אבל גם לא מעט דאגה”.

התחלת ההסתערות לא רמזה כלל על הצפוי בהמשך. המפקדים דיווחו על פגיעות טובות בטנקים ובכוחות החי”ר שמולם. אבל זאת היתה רק ההתחלה…

מלכודת אש

על מה שארע בהמשך הרי לקט קצר מאתר החטיבה

…בסך-הכל תקפו 26 טנקים של הגדוד. הטנקים נסעו במלוא מהירותם לכיוון צפון-מזרח תוך ירי רצוף, והיעד, שנדמה קודם כבית קברות, הפך בבת-אחת למלכודת אש… ארבעה טנקים של הפלוגה נפגעו מיד מטילים ושבו לאחור. בדרך חזרה עלו שניים מהם על מוקשים.

מספר הסמ”פ עוזי צליחובר: “נתתי לצוות הוראה לירות כל הזמן ולהתקדם באש. שמתי לב שאני לפנים וצעקתי בקשר לשאר הטנקים מצדדי ליישר קו ואז נפגע לנו הטנק הראשון. איני יודע ממה. גם הטנק של שפס נפגע…

…הטנקים שפינו פצועים החלו לנסוע אחורה ואני המשכתי לתקוף. הצלחתי לזרוק רימון ולטפל בחי”ר שהיו בעמדות, ולבסוף נפגעתי מטיל. הטנק החל לבעור וראיתי שנפצעתי בירך. ניסיתי לומר לנהג לנסוע לאחור, אך הוא לא היה במקומו. אנשי הטנק שהיה לידנו חילצו אותי, אך את הטען-קשר שלי לא ראיתי עוד. השכיבו אותי על סיפון הטנק השני.”

מספר סגן ניסים שלום: “תוך ירי חטפתי טיל בצריח. תחמושת ה-0.5 התפוצצה והתחלתי לבעור. קפצתי מן הטנק אל החול. גלגלתי את עצמו וכיביתי את האש. הטנק המשיך הלאה עם אנשי הצוות… עליתי על סיפון הטנק וכשאני כולי מטשטש נתתי הוראה לירות בחי”ר.

 

…מטח הטילים נמשך. תוך כמה דקות נותרו שלמים רק שלושה טנקים של ‘לורה’. המג”ד יהודה, שראה כי אין עוד טעם להילחם, הורה לטנקים לשוב לאחור. בעת הנסיעה חזרה קרא יהודה בקשר לטנקים שבפיקודו. “זה היה הרגע הקשה ביותר שלי במלחמה,” נזכר מישק’ה הסמח”ט, “כששמעתי כיצד יהודה גלר, שהוא חבר ותיק שלי, קורא לטנקים שלו ואינו מקבל עוד תשובה.” יהודה הפעיל את פלוגת החרמ”ש לטיהור האזור מחי”ר ולפינוי חללים ופצועים מן הטנקים הפגועים.

בין המפונים היה עוזי צליחובר: “הזחל”מ שפינה אותי נע לאחור ועלה על מוקש. לא עפתי מן הזחל”מ כי שכבתי למטה, אך כל שאר החיילים נזרקו החוצה וגלזר המ”פ נהרג. בסופו של דבר לקחו אותי שני חרמ”שניקים והעלו אותי על זחל”מ אחר. התקדמנו ואז החל האויב יורה בנו. הזחל”מ נכנס למחפורת. חיכינו מעט ואחר-כך המשכנו, כשאלינו מצטרפים שני זחל”מים. יצאנו לכביש והגענו אל התאג”ד. פינו אותי כשאני בהרגשה קשה, ביודעי שרבים מן הנפגעים עדיין נמצאים בשטח.”

 

לחימה מופתית

יורם דורי: ההיסטוריון מנחם נחצ’ה בן שלום ערך מחקר על פעילות החטיבה במלחמת יום הכיפורים. זהו מחקר מיוחד במינו המשלב מסמכים והקלטות רשתות הקשר של החטיבה והאוגדה בימי המלחמה, ועדויות אישיות של הלוחמים ושל אנשי אגף הנעדרים בצה”ל שאיתרו נופלים וטנקים שהושארו בשטח במהלך הקרבות.

“הממצאים במחקר אינם קלים לעיכול אצל מרבית המשתתפים. ארבעים שנים חלפו, אבל הבקיאות בנעשה בשטח בזמן המלחמה של כולם מדהימה. גילאי 60+ זוכרים שמו של כל ציר ושמה של כל גבעה במפת הקוד סיריוס. אין מי ששכח היכן עמד מתחם טלוויזיה ומאיזה כיוון הסתערו עליו. מאיפה ולאן הוביל ציר עכביש, מי היה באיזה טנק במארב שלתוכו נפלה פלוגה ב’ …”בן-שלום ההיסטוריון, שגם הוא לחם בשורות החטיבה, עשה מאמצים עילאיים שלא להישמע כחכם לאחר מעשה וכמי שמותח ביקורת על פעילות המח”ט או מפקדי הגדודים. לפני כל הצגת עובדה המעידה לכאורה על כשל פיקודי כלשהו, הוא התנצל שוב ושוב. “אלו העובדות שמצאנו, ייתכן שהמציאות הייתה שונה. ייתכן שחייבה התנהלות כפי שהייתה”.

“הממצאים קשים. בנוסף לעובדה שטנקי החטיבה, ברובם, היו במהלך תהליך הסבה ונמצאו מפורקים בחלקם ובלי מקלעים, מצא בן-שלום לא מעט בלבול, פקודות לא מלאות, היעדר מודיעין קרבי ועוד כשלים שנראים ככשלים במבט לאחור וייתכן שלא היו כאלו בזמן אמת, או אולי היו מחויבי המציאות כפי שהייתה”.

“דבר אחד עולה בבירור מהמחקר. אומץ הלב, הנחישות, הדבקות במטרה, המקצועיות הטנקאית והרצון לעמוד במשימות היו מעל ומעבר לכל דמיון. גם אם היעדים שהוצבו היו, לעתים, חסרי הגיון, גם אם סדרי הכוחות שעמדו מול החטיבה היו גדולים פי כמה הלחימה הייתה מופתית”.

 

שרון:  ההתקפה רובצת על מצפוני

אילן כפיר ודני דור: “בלילה שלאחר ההסתערות על “מיסורי”, התעמתו פעם נוספת אלוף הפיקוד שמואל גונן, ומפקד אוגדה 143 אריק שרון. גונן דרש לחדש עוד באותו לילה את ההתקפה על המתחם המצרי ואיים שוב על מפקד האוגדה שיודח מיד אם לא יציית. שרון, החליט שלא לחזור על הסתערות הנפל, הודיע לאלוף הפיקוד שבמצבו הנוכחי של הגדוד, אין כל דרך לצאת שוב להתקפה, ולא חזר בו”.

“בספרו נקודת הכובד, מצטט אלוף ג’קי אבן, סגן מפקד אוגדה 143, דברים שאמר לו שרון: “מכל הטעויות הטרגיות והלחימה המרה במלחמת יום הכיפורים, ההתקפה על ‘מיסורי’ רובצת בכל כובדה על מצפוני. שלחתי את חטיבת טוביה לקרב אף על פי שידעתי בוודאות שרבים מחייליה ייפלו לחינם בקרב זה. עשיתי מעשה שלעולם לא הייתי צריך לעשותו, ולא להתחשב בפקודות שניתנו לי. כבר אז אמרו לי חושי ששגיתי בצייתי לפקודה. ולאחר מכן, כשהרהרתי במעשי, התחזקה בי דעתי שמהבחינה המוסרית וגם החוקית – אסור היה לי לציית לה. היה עלי לסרב למלא פקודה שידעתי שהיתה שגויה. היה עלי לסרב אף אם הייתי עומד על כך לדין צבאי.”

 

קרדיט:אברהם בן מלך שכתב ביקורת על ספר החטיבה 600 לעיתון חרדי.