"התאבדות המשטר": מלחמת ההאשמות באיראן והפחד מפני קריסה פנימית
קאליבאף מכריז על התאבדות המשטר המובס. הוא איים בתקיפות מונעות נגד כל מדינות האזור לאחר שדלתות המשא ומתן נסגרו בפני טהרן, ולאחר שהזדמנות הזהב שניסה המשטר לדחות נעלמה כשהוא עדיין החזיק במעט קלפים חזקים. היום הקלפים שרופים.
המשפט שלעיל, "قاليباف يعلن إنتحار النظام" (קאליבאף מכריז על התאבדות המשטר), אינו ציטוט רשמי או כותרת מדויקת של דבריו, אלא פרשנות פוליטית ביקורתית (שלרוב מושמעת מצד גורמי אופוזיציה איראניים או כלי תקשורת המזוהים עמם) המבוססת על נאומיו האחרונים של יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף.
מה שעומד מאחורי הניסוח הזה הוא השילוב בין המצב הקשה של איראן לבין אזהרות חסרות תקדים שמשמיעים בכירי המשטר עצמם:
1. הרקע
בנאומיו האחרונים (כולל הצהרותיו בספטמבר 2026), קאליבאף מנסה לתמרן בין שני קווים מקבילים:
- כלפי חוץ (טון לוחמני): הוא מאיים על ארה"ב וישראל כי "חוקי המשחק השתנו" וכי המשטר יגיב בעוצמה צבאית קשה.
- כלפי פנים (טון מודאג ואזהרה חריפה): קאליבאף הודה בגלוי כי "העם האיראני מוכן לשאת בקשיים ומוות מול האויב, אך הוא אינו יכול לשאת עוד ניהול כושל, רשלנות ופגיעה בייצור".
2. "התאבדות המשטר"
פרשנים מתארים את המצב הזה כ"התאבדות" או "קריסה מבפנים" מכמה סיבות מרכזיות:
- הודאה בסכנת פיצוץ עממי: כאשר דמויות מפתח שמרניות כמו קאליבאף או הנשיא פזשכיאן מודים שהציבור האיראני הגיע לקצה גבול היכולת שלו בגלל המשבר הכלכלי, מדובר בהכרה בכך שהאיום הגדול ביותר על איראן אינו צבאי, אלא פנימי.
- מלכוד הסנקציות והניהול הכושל: המשטר ממשיך להשקיע משאבים עצומים בעימותים אזוריים ובזירה הצבאית, בזמן שהכלכלה המקומית קורסת תחת סנקציות כבדות. הביקורת היא שהמשטר "מתאבד" פוליטית בכך שהוא מתעלם מהצרכים הבסיסיים של אזרחיו ומעמיק את הנתק בינו לבין העם.
- הסטת האשמה: קאליבאף מנסה להגן על עצמו ועל הפרלמנט באמצעות הטלת האשמה על גורמים אחרים בתוך המנגנון הממשלתי (ניהול כושל), אך בפועל זה חושף את השברים הפנימיים העמוקים בהנהגה האיראנית.
לסיכום: הביטוי "התאבדות המשטר" משקף את התפיסה שהמדיניות הנוכחית של טהראן – שילוב של הרפתקנות צבאית בחוץ עם הזנחה וריקבון כלכלי מבית – מובילה את המשטר האסלאמי למסלול התנגשות עצמי עם הציבור שלו.
התגובות באיראן
התגובות בתוך איראן לנאומו של קאליבאף (ובמיוחד למשפט השנוי במחלוקת שבו הודה כי העם מסוגל לעמוד מול אויב חיצוני אך "אינו יכול לשאת עוד ניהול כושל ורשלנות") חושפות שברים עמוקים ומחלקות את הזירה הציבורית והפוליטית לשלושה מחנות מרכזיים:
1. האופוזיציה והציבור הרחב: "הצביעות של קאליבאף"
ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת עצמאיים או חצי-רשמיים, הדברים של קאליבאף עוררו זעם רב ולעג:
- מי אשם בניהול הכושל? המבקרים תוקפים את קאליבאף אישית, ומזכירים שהוא עצמו חלק בלתי נפרד ממוקדי הכוח של המשטר כבר עשורים (כמפקד במשמרות המהפכה, ראש עיריית טהראן וכעת יו"ר הפרלמנט). התגובה הציבורית אומרת: "אתה מתלונן על הניהול הכושל? אתה המנהל הכושל".
- פרשיות השחיתות: הגולשים הציפו מחדש פרשיות שחיתות עבר שנקשרו בשמו ובמשפחתו (כמו פרשת "סיסמוני-גייט" – שבה נחשף כי משפחתו טסה למסע קניות ראוותני בטורקיה בזמן שהעם רעב ללחם). בעיני הציבור, הניסיון שלו להציג את עצמו כ"מגן העם" נתפס כצביעות מוחלטת.
2. הזרם הרפורמיסטי והמתון: "הוכחה שהמדיניות נכשלה"
עבור גורמים המזוהים עם מחנה הנשיא מסעוד פזשכיאן והתנועות הרפורמיסטיות, נאומו של קאליבאף שימש כ"נשק פוליטי":
- הודאה בכישלון הקו הנוקשה: הרפורמיסטים טוענים כי הקיצוניים (השמרנים) ניסו תמיד להסביר את כל הבעיות של איראן באמצעות הסנקציות האמריקניות. כעת, כשבכיר שמרני כמו קאליבאף מודה שהבעיה המרכזית היא בתוך הבית (בניהול ובייצור המקומי), זו הוכחה שהמדיניות הכלכלית של הימין השמרני קרסה.
- קריאה לשינוי כיוון: התקשורת המתונה משתמשת בדבריו כדי ללחוץ על המשטר לפתוח בערוצי דיפלומטיה להסרת הסנקציות, בטענה שהמערכת הנוכחית אינה מסוגלת להחזיק מעמד במצב של "מלחמה כלכלית" תמידית.
3. הזרם השמרני והרדיקלי (תוך-ממסדי): "משחק האשמות"
בתוך המחנה השמרני עצמו, הנאום העמיק את מלחמת ההאשמות הפנימית:
- הטלת אחריות על הממשלה: קאליבאף מנסה להגן על הפרלמנט ולהפנות את האצבע המאשימה כלפי המנגנונים הממשלתיים והבירוקרטיים. תומכיו טוענים שהוא משמש "קול אחראי" שמזהיר את המערכת לפני שיהיה מאוחר מדי.
- ביקורת מימין: שמרנים קיצוניים יותר האשימו את קאליבאף בכך שבדבריו הוא מחליש את המורל הלאומי בזמן שאיראן נמצאת בעימות מול ארה"ב וצריכה להפגין "חוסן מוחלט" ו"אחדות".
