לפני 95 שנה: המפגן האווירי הראשון בשמי ארץ ישראל

בא’ בסיוון תרפ”ג, 15 במאי 1923 – בדיוק חצי יובל שנים לפני הקמת המדינה לפי התאריך הלועזי – ערכה טייסת 14 הבריטית. בשדה התעופה ברמלה, את המפגן האווירי הראשון בארץ. זה מה שהיה – לפי הדיווחים בעיתונות אותה עת

 

מטוס בריסטול של ה- F.A.R שהשתתף במפגן

מפגן אווירי, גם בימינו, תמיד מרהיב את עיני הצופים, גם כשזה שנים רבות הוא הפך לאירוע שיגרתי. שנים רבות של מפגנים לא הרפו את ההתלהבות מן הצפייה במטוסים המבצעים מעשי לוליינות מעל לראשינו…

חיל האוויר הישראלי לא היה, כמובן, הראשון בביצוע מפגנים כאלה, וגם לא הראשון בשמי ארץ ישראל. קרוב לחצי יובל שנים לפני שנוסד חיל האוויר הישראלי, כבר בוצעו ונצפו בשמי ארצנו תמרונים אוויריים מהפכניים. ‘זכות הבכורה’ למעשה חלוצי זה, היתה כמובן לחיל האוויר המלכותי הבריטי – וזה קרה החודש לפני 95 שנה.

בא’ בסיוון תרפ”ג, 15 במאי 1923 – בדיוק חצי יובל שנים לפני הקמת המדינה לפי התאריך הלועזי – ערכה טייסת 14 הבריטית. בשדה התעופה ברמלה את ‘המפגן האווירי השנתי שלה, ובו התחרות האווירית הראשונה בשמי הארץ.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, החליטו הבריטים להשאיר בארץ את טייסת 14, טייסת קרב שנטלה חלק במלחמה (מספרה המקורי היה טייסת 111 והוסב למספר טייסת האם ממנה הוקמה). היא פוזרה בשנת 1919 והוקמה מחדש בשנת 1920 בארץ ישראל. משימותיה העיקריות היו שיטור ופיקוח באזורי המנדט על הארץ, וכן על התושבים המקומיים. טייסת זו היתה הטייסת העיקרית בארץ, ואחר גם בעבר הירדן עד מלחמת העולם השניה.

זו היתה הטייסת שביצעה את המפגן האווירי הראשון בארץ-ישראל.

כחמשת אלפים איש נאספו בסמוך למנחת לצפות במחזה. הנהלת הרכבת המנדטורית ארגנה רכבת מיוחדת שנסעה מיפו לרמלה, ובה נסעו כאלף וחמש מאות איש. נוספה לה הרכבת מירושלים, שהביאה עוד אלף איש. אלא שהנהלת הרכבת המנדטורית לא היתה ערוכה כראוי להובלת מספר כה גדול של נוסעים, והצפיפות ברכבות היתה גדולה. אחדים מן הנוסעים נסעו אף על גגות הקרונות.

הסדר במכירת הכרטיסים היה גם הוא לקוי בשל הדוחק, ורבים הוכרחו לנסוע בלי כרטיס. “אמת הדבר שהנהלת הרכבת לא חיכתה לקהל גדול כזה, אבל בכל זאת, כשראו כבר ביפו שהרכבת מלאה, צריכים היו להכין מיד רכבת שניה בשביל תל אביב. אי אפשר להפוך טיול של עונג לשעה של פורענות”, התלונן למחרת עיתון ‘הארץ’.

ידיעה בעיתון על המפגן המתוכנן

החזון של איתמר בן-אבי

אך בניגוד ל’בלגאן’ ששרר בנסיעה, סודרה החגיגה כולה בטוב טעם והשאירה בצופים רושם מצויין על כושר הפעולה של חיל האוויר הבריטי בארץ. מתיישבים מכל המושבות העבריות באו בהמוניהם לצפות במפגן. אפילו מן המושבה הקטנה הרטוב הגיעו עשרים איש… באותו יום, 15 במאי 1923, עדיין לא יכלו להעלות על הדעת, לא הבריטים ולא המתיישבים היהודיים, מה רב יהיה חלקו של הכוח האווירי בתולדות הארץ בעוד 25 שנים.

מי שניצלו את האירוע לשיפור מצבם, היו כמובן תגרי לוד ורמלה. הללו נשארו נאמנים למסורת העתיקה שלהם, והירוו את צימאון הקהל המגוון משקאות, תמורת סכומים נכבדים.

קהל הצופים כולו התאסף על אחת הגבעות בצד השדה, משם היה ניתן לצפות על השדה עצמו. לא רחוק מן האווירונים, נקבע מקום מיוחד עבור האורחים מנכבדי כל העדות והפקידות הגבוהה.

היו בין הנאספים כאלו שהרהרו בדברים שקראו יום קודם לכן בעיתון ‘דאר היום’, במאמרו של איתמר בן אב”י, על ‘ארץ ישראל והתעופה’:

“לבעלי היוזמה של חגיגות האווירונים, אי אפשר שלא להתייחס אלא מתוך תהילה והכרת תודה. מחר, ט”ו למאי, יסודר מירוץ האווירונים בתחנה המרכזית שברמלה, ואנו מביעים כאן את איחולינו למנהל הפלוגה הקצין בראדלי, לקצינים העוזרים ולכל אנשיו, שהצלחתם תהיה כפולה: שיצליחו להבליט את כישרונותיהם בפני הקהל הארצישראלי, ושיעלה בידם להוכיח ג”כ להקהל את התועלת שיש בכוחות האוויריה בשביל מדינתנו.

“צריך להיות ‘חכם מחוכם’, בכדי לציין בדיוק את אפיו של עם הארץ. אבל קו אופייני אחד בולט אצלו בוודאי, וזהו (אם להשתמש בלשון נקייה) ‘אדישות’. אפשר לכנות זה, אולי, בכינויים יותר גסים, אבל אי-התעניינותו זו בכל מה שהוא מחוץ לחוג המצומצם של ענייננו, ברורה לכל מתבונן. אין לנו אפילו הספק הקטן ביותר, שגם מירוץ האווירונים הבא לא יעניין אלא חלק קטן מתוך הקהל, אבל דווקא זה מטיל עלינו חובה יתירה להדגיש כאן, ולא יהא אלא באופן רפרופי, את הערך החיוני שיש להתעופה בשביל ההווה והעתיד של מדינתנו.

“בנוגע להערך שבעבר, סבורים אנו שהוא ידוע לרבים מאתנו. בלי כוחות האווירונים הקיסריים, שנתנו עזרתם בכל מצבי המלחמה, לא היה נצחונו של הלורד אלנבי יכול להיות כל כך מהיר וכל כך מכריע, ומה ששייך לההוה חייבים אנו הרבה יותר מכפי שאנו 

משערים שלאותם אנשי אויר, שהקריבו את חייהם באומץ רוח אבירי (והקרבנות האלה לא פסקו בא”י עם הפסקת המלחמה) מתוך הכרת חובתם”.

כעת, כשנזכרו בדברים שפורסמו, ודאי נדו בראשם במבוכה. הנוכחות העצומה הוכיחה ש’מירוץ האווירונים’ מעניין גם מעניין ציבור רחב מאד. הבריטים הזמינו למפגן בסך הכל 300 איש. אולם כל אחד מהמוזמנים הביא את משפחתו ועוד כמה קרובים וידידים, כך שמספר הנוכחים תפח לאין ערוך. רובם אחזו בידיהם את תכנית המפגן, מודפסת בהידור בשלוש שפות: אנגלית, עברית וערבית, מתנת עיתון ‘דאר היום’ וה’פלסטיין וויקלי’.

תא מיוחד הוקם לכבודו של הנציב העליון, אשר חוץ ממנו הוזמנו, ואכן הגיעו, כל ראשי המחלקות של ממשלת א”י, כל קציני הצבא האנגלי וההודי שבארץ, ופקידים רבים – בהם היו ראש ההנהלה הציונית לא”י, הקולונל פרדריק הרמן הירש.

מרמלה לראש-העין וליפו

בדיוק בשעה היעודה, 3 אחה”צ, החל המופע האווירי, ב’מריוץ שליחים’ בין שלושה ממטוסי הטייסת – אורו 504, בריסטול פייטר ודה-הוילנד 9. בתחרות טסו הטייסים מרמלה לכפר קובב, תוך שהטייסים מעבירים לוח מיד ליד.

בשעה 3:40, לאחר שיצאו המטוסים למעוף הראשון, הגיעו למפגן הנציב העליון הרברט סמואל, מלווה ברעייתו ובבנו אדווין סמואל ורעייתו. הפמליה התקבלה בנגינת ההמנון הבריטי ‘אל נצור המלכה’ והכל תפסו את מקומותיהם לצפות במעוף השני.

מעוף זה, שבא להפגין לוחמת אויר, סחט קריאות התפעלות רבות מן הצופים. שני מטוסים מדגם בריסטול פייטר ובהם הקצינים מרסדן וברוס, ביצעו תמרוני קרב באוויר, התהפכו, ובגובה שלושה ק”מ ביצעו קרבות אויר מטוס מול מטוס, כשה’מנוצח’ צולל לעבר הקרקע כשהוא מושך שובל עשן מלאכותי.

עם תום המעוף השני, החל המעוף השלישי, תחרות טיסה בנתיב משולש של 27 מייל במטוס בריסטול בריספיט. המסלול שנקבע היה מהמנחת ברמלה ועד מבצר אנטיפטרוס, כיום ליד ראש העין, ומשם אל המנזר הרוסי בקרבת יפו, שם המתינו קציני ח”א המלכותי, אשר דיווחו באמצעות מכשירי קשר (‘מכונות אלחוט’ כפי שכונו אז) למנחת ברמלה, על סדר הגעת המטוסים. הקצין סורלי הוכרז כמנצח, לאחר שעבר את המסלול ב-19:47 דקות.

‘ציד פורחיות’ והשמדת מבנים

כעת החלו המפגנים האוויריים שהלהיבו את הצופים והותירום עצורי נשימה. עשרה מטוסי קרב מסוג בריסטול פייטר ודה-הוילנד נסקו במעוף מס’ 4 לגובה של 2000 רגל, דוממו מנועים, וחזרו בגלישה לנחיתה, הישר לעבר עיגול שסומן על המסלול. המנצח בתחרות היה פלקונר, שהביא את זנב מטוסו למרחק של שלושה מטר בקירוב ממרכז העיגול.

שני עמודי עץ ועליהם שק עמוס ניירות שהועמדו במרכז החצר היוו את האטרקציה הבאה. מטוס אותו הטיס קולינס ווד חלף מעליהם, תלש את השק הקשור לחבל המתוח בין העמודים, ונטלו לאוויר. ל’תרגיל’ הזה היתה משמעות מעשית מאד. כך הודגמה בפני הצופים השיטה בה נקטו הבריטים כדי להרים מן הקרקע רשימות או פקודות, ממקומות שבהן לא ניתן היה לנחות בהם.

תרגיל מעניין במיוחד, אשר שיעשע את קהל הילדים, היה ‘ציד פורחיות’ – כדורים פורחים. חמישה כדורים פורחים שוחררו בכל פעם מנקודות שונות, לאחר שמטוס הציד ירה באויר ‘יריה קלה’. בכל פעם היה מטוס אחד באוויר לציד ה’פורחיות’, וטייסיו נדרשו לפגוע בהן באוויר. הטייסים הצליחו לרדוף אחרי הבלונים, ולהשמידם לקול תרועות הצופים. המנצח בתחרות היה הקצין מרטין שצד שלושה כדורים פורחים בתוך דקה ושניה אחת!

המעוף המרתק ביותר היה המעוף האחרון – מעוף מספר 10 – ודווקא בו צפו מספר מועט של אנשים. הצופים הרבים פשוט חששו שמא גם בדרכם חזרה לא ימצא מקום עבורם ברכבת השבה ליפו ולירושלים, ומיהרו לרוץ לעבר הקרונות לתפוס מקום.

מה ייחד מעוף זה על פני כל קודמיו? כאן הופגנה לראשונה היכולת להפציץ מן האוויר בנין ולהרסו עד היסוד. “במעוף זה הראו לקהל איך שלושה אווירונים מתנפלים על בית חרושת לפצצות של האוייב ומחריבים אותו”, תיאר למחרת את המבצע העיתון ‘הארץ’. ואכן, באמצע השדה הוקם מבנה מיוחד והאווירונים השליכו עליו פצצות האחד אחרי השני, עד שהבניין כולו הפך לתל חרבות.

בתום המפגן, כאשר השמש כבר ניצבה בשיפולי מערב, חלק הנציב העליון את הפרסים – גביעי כסף – לטייסים המנצחים, ואלפי הנוכחים פנו לשוב לבתיהם בתחושה של רוממות רוח.

 

קרדיט:חגי הוברמן-עיתונאי-עורך “מצב הרוח”