אדון לגורלו, לא קורבן: המפרץ אחרי המלחמה באיראן

ב-17 למאי, לאחר חזרתו של טראמפ מסין בידיים ריקות, נדמה היה שהמלחמה באיראן עלולה להתחדש כל רגע. הנשיא כהרגלו פנה לחדשות החברתיות, שם איים על איראן ש-"השעון מתקתק, וכדאי להם לזוז מהר, אחרת לא ישאר מהם כלום". בישראל, בכירים בצה"ל תדרכו שצה"ל ערוך ומצפה לחזרה לתקיפות באיראן. מחיר הנפט שוב זינק בחדות מסביבות 80 דולר ל-100 דולר לחבית. אבל ההתקפה האמריקאית לא יצאה לפועל. ב-18 בחודש הודיע טראמפ כי שלוש שיחות טלפון שינו את התמונה: אמיר קטר תמים בן חמד, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד ביקשו ממנו לעצור אותה. המנהיגים, כך כתב, סבורים שעסקה נמצאת במרחק ימים ספורים, והוא נענה להם "מתוך כבוד", תוך שהוא מורה לצבא להישאר ערוך למתקפה רחבת היקף "בהתראה של רגע". מחיר הנפט צנח. פעולות אכיפה ותקיפות הדדיות במפרץ הפרסי המשיכו, אך בפועל המלחמה הסתיימה בשלוש שיחות טלפון.
מזכר ההבנות המעורפל שנחתם ביוני הגדיר 60 ימים למשא ומתן על סוגיות מפתח, הכוללות את פתיחת מיצר הורמוז לשיט, סוגיית הגרעין, וקרן השיקום לאיראן בסך 300 מיליארד דולר. מזכר ההבנות הצית גם ויכוח בקרב קהילת האנליסטים בשאלות מי ניצח במלחמה, האם מזכר ההבנות הוא הפוגה טקטית בסגנון מינסק או בסיס לשלום בר קיימא במפרץ הפרסי, וסימון מנצחות שקטות מסין עד טורקיה. אני אטען כי הוויכוח מתעלם משחקן מרכזי, שקבע בפועל את נקודת הסיום של המלחמה, וכעת מחזיק בידיו את המפתח לשיקום האיראני. בניתוחים מערביים, מדינות המפרץ מופיעות כקורבן חרד ופסיבי שספג כטב"מים וטילי שיוט לצד נזק כלכלי אדיר. טענתי היא כי הן אינן קורבן חרד, אלא שחקן וטו מחושב, וכי הן העצימו את כוחן במזרח התיכון של אחרי המלחמה.

כדי להבין את האינטרס של מדינות המפרץ, יש לחזור למטרות המלחמה ולציר שהם תקעו בין ישראל וארה"ב למפרץ. בניגוד למסגור מחדש שלה כמלחמה מוגבלת, המטרות המקוריות מיצבו אותה בפירוש כמלחמה בלתי מוגבלת, כלומר מלחמה להפלת המשטר האיראני, וכך היא עדיין מתוארת בתדרוך רשמי של הפרלמנט הבריטי. נתניהו הכריז בפתח המלחמה כי המשטר האיראני יקרוס, ופנה ישירות אל האזרחים האיראנים בקריאה להתקומם כנגדו. את מחיר המלחמה הבלתי מוגבלת שילמו במפרץ, כאשר האיראנים הגיבו בסגירת מיצר הורמוז ותקיפות על תשתיות אנרגיה. קרן המטבע העולמית חוזה כי התוצר של קטאר לבדה יתכווץ ב-8.6% בעקבות המלחמה. לשם השוואה, במהלך המשבר הפיננסי העולמי ב2008 נפל התוצר האמריקאי ב4.3%.
למלחמה בלתי מוגבלת במזרח התיכון יש מחיר כבד. מדינות המפרץ ראו את הסורים ואת העיראקים משלמים את המחיר הזה. כאשר מדינות נשברות, קשה מאוד להדביק אותן מחדש. האמריקאים ניסו לעשות זאת בעיראק בהשקעה עצומה ללא הצלחה, ועד היום אזורים שלמים בעיראק הם תחת השליטה המעשית של מיליציות שיעיות בתמיכת איראן. בסוריה, מלחמת אזרחים אכזרית השתוללה במשך כמעט עשור, גבתה מאות אלפי קורבנות ושטפה את אירופה במיליוני פליטים שעוררו משבר פוליטי. במפרץ הפרסי, המחיר של מלחמת אזרחים באיראן עלול להיות עצום. כפי שראינו, אין צורך ביכולת של מדינה כדי לסגור את מיצר הורמוז. כל מיליציה שברשותה טילי שיוט או רחפנים, אפילו מסוג פרימיטיבי ביותר, יכולה לסגור אותם אפקטיבית על ידי מתקפות על כלי השיט במיצר שיובילו לתוצאות הרסניות לכלכלת המפרץ והעולם. קיומו של משטר מרכזי באיראן, שחקן אחד שאיתו אפשר לשאת ולתת או לחלופין להרתיע, עדיף בהרבה מבחינת מדינות המפרץ על תרחיש שבו חמישה פלגים שונים באיראן נאבקים לשלוט באצבע על ההדק בהורמוז.

החשש במדינות המפרץ מנפילת המשטר האיראני ו"תרחיש סורי" במיצר הורמוז מסביר את התנהלותן מאז אפריל. מכון CSIS לדוגמה, מתעד כיצד בשלב מוקדם יחסית התארגנו מדינות המפרץ להפעלת לחץ על ממשל טראמפ להפסיק את המלחמה, ואת שיחת הטלפון ב-18 למאי כשיאו של הלחץ הזה. הקואליציה במפרץ נגד המלחמה שורדת אפילו שברים פנימיים, שאולי הגדול מבניהם הוא השבר בין הסעודים לאמירתיים סביב פרישת האמירתיים מ OPEC, והקו הניצי יותר שMBZ מוביל כלפי האיראנים. עם זאת, אפילו MBZ, השחקן הנצי ביותר , התקשר לטראמפ ב-18 למאי וביקש ממנו לבלום את התקיפות. הקטארים גם הם שחקן פעיל במשא ומתן ומשתתפים בו כמתווכים.

קרן השיקום על סך 300 מיליארד דולר, שוואנס הבהיר כי תמומן בעיקר בכסף מפרצי, היא גזר לאיראנים- אבל גזר שתלוי בשרידות המשטר. שוחד עובד כשיש בוס אחד שאפשר לשחד, וכרגע הבוס באיראן הוא משמרות המהפכה. הם יהיו הצינור דרכו כספי שיקום יזרמו לקבלנים מקורבים, והם צינור אפקטיבי רק אם יש אצבע אחת על ההדק בהורמוז. ומה עם הדיווחים על היסוסים בריאד ובאבו דאבי באשר לפתיחת הארנק? ההיסוס משמש כאן כמנוף. אדם שצריך לשכנע אותו לשלם יכול להכתיב תנאים, בניגוד לארנק פתוח. שר החוץ הסעודי, שטען כי אין לו "פרטים" על הקרן, לא מיתמם, אלא מנהל משא ומתן.
התזה הזאת תעמוד בכמה מבחנים במהלך ימי המו"מ שקבע מזכר ההבנות. המבחן הראשון הוא מבנה הקרן עצמו. אם הכסף יזרום צבוע, דרך מנגנוני השקעה מפרציים מסודרים, יהיה ברור שהמפרץ אינו קורבן אלא בעל מניות בסדר איזורי חדש. אם יועבר כמזוודות מזומנים כפי שראינו בעבר, התזה נכשלה. השני הוא הקרב על סעיף 5 של המזכר, העוסק בניהולו העתידי של המפרץ. אם יוקם מנגנון דיאלוגי שכולל רק את איראן ועומאן , שמאתגר את עקרון חופש השיט של ארה"ב, התזה נכשלה. יישום של גרסה רכה יותר, שמערבת את המפרץ כולו בניהול התנועה דרך המיצר, או ויתור איראני מוחלט על הדרישה הזאת, יסמנו שניהם שהמפרץ הוא שותף פעיל בסדר האזורי החדש, ולא קורבן שלו. יתכן גם שהסדקים המתרחבים במשטר האיראני בין פלג מתון שמובל על ידי עראקצ'י ופזשכיאן לבין משמרות המהפכה יצרו מצב שבו אין כתובת אחת לשחד. גם תרחיש כזה ממחיש עד כמה מדינות המפרץ תלויות בקיומה של כתובת אחת בטהרן, והתגובה שלהן לתרחיש כזה תלמד כמה רחוק הן מוכנות ללכת כדי לשמר אותה. יכול להיות שמי שחיפש את המנצחות של המלחמה הזאת בבייג'ינג או באנקרה, חיפש רחוק מדי. יכול להיות שהן חיכו לו מתחת לאף במפרץ הפרסי.

קרדיט: תומר להב, מדעי המדינה באונ' תל אביב