"האירוע הגיאופוליטי החשוב ביותר ב-2026 עד כה התרחש בבייג'ינג" – דעה!

האירוע הגיאופוליטי החשוב ביותר ב-2026 עד כה התרחש בבייג'ינג.

פגישת מנהיגי שתי מעצמות-העל מאפילה על המלחמה באיראן, על חטיפתו של מאדורו מונצואלה, ואפילו על מלחמת החפירות האכזרית באוקראינה. הסיבה לכך היא פשוטה- פגישה זו מציינת את סופו הרשמי של העידן החד קוטבי שהחל בנפילת חומה ברלין, עידן של כמעט 40 שנה של דומיננטיות בינלאומית אמריקאית.
הנשיא שי ג'ינגפינג, רמז לכך בדרך מתוחכמת בדברי הפתיחה שלו בפסגה. הוא הזכיר בדבריו את "מלכודת תוקדידס", מונח ממדעי המדינה המתאר מצב שבו המעצמה השלטת במערכת, מאוימת מעלייתה של מעצמה נוספת שמערערת את מאזן הכוח. מצב כזה, הראה החוקר גרהם אליסון שטבע את המונח, מוביל ברוב המקרים לעימות ישיר בין המעצמה השלטת לזאת העולה. במקרים אחרים, המעצמה השלטת הופכת לפרנואידית ועלולה לנקוט בצעדים שמערערים את שליטתה שלה במערכת הבינלאומית.
צעד כזה בדיוק עשתה ארה"ב כאשר פתחה במלחמה עם איראן, לצד בעלת בריתה ישראל, במטרה להפיל את שלטון האייתוללות. בימי הפתיחה של המערכה, כאשר מטוסים אמריקנים וישראלים עשו כרצונם במטרות איראניות, התפארו מקורות בכירים אנונימיים בעיתוני המערב כי המערכה הזאת נוטלת מסין בעלת ברית חשובה, וגם מדגימה את היכולות האמריקניות במקרה של פלישה לטאיוואן. מכון האדסון, מכון מחקר המזוהה עם הרפובליקאים, התווה קו ישיר בין הפעולה בונצואלה למלחמה באיראן, כחלק מאסטרטגיה שנועדה לנתק את סין מספקי הנפט המרכזיים שלה ולבודד אותה מרשת ההשפעה הגלובלית שלה.

כיום, כאשר ברור שהפלת המשטר לא תושג בטווח הזמן המיידי וכי התלות הסינית בנפט האיראנית נמוכה משנדמה, הקואליציה האמריקאית-ישראלית מדגישה את ההרס שגרמה באיראן כאילו הוא עצמו היה המטרה האסטרטגית במלחמה, ולא הפלת המשטר.

בזמן שבוושינגטון סופרים ספינות איראניות שטובעו, מיצר הורמוז נותר סגור כאשר האיראנים משתמשים בארסנל הכטב"מים הנרחב שלהם לאיים על ספינות ולפגוע בבעלות בריתה של ארה"ב במפרץ.

בתחילת השבוע, קו אדום נוסף נחצה כאשר הותקפה תחנת כוח גרעינית באיחוד האמירויות, התקפה שהאמירתים משוכנעים כי נעשתה על ידי טהרן או מי משלוחיה. אם נכון הדבר, מתקפה זו מלמדת כי טהרן אינה מורתעת כלל ונחושה להשליט סדר בטחוני חדש במפרץ הפרסי.
סדר בטחוני כזה, שבמסגרתו מעבר במיצר הורמוז כרוך בתשלום אגרת מעבר לטהרן, הוא סדר בטחוני שלא ישראל ולא ארה"ב יכולות לקבל. מקורות אמריקאיים שצוטטו בניו יורק טיימס טענו בתחילת מאי כי הנשיא טראמפ יעלה את הנושא מול הסינים, במטרה שאלו יפעילו לחץ על איראן להתגמש במו"מ הגוסס בפקיסטן. עם זאת, ככל שקרבה הפסגה המקורות הקרובים לבית הלבן שינו את הטון, ותדרכו כי הפסגה תעסוק בנושאים כלכליים בלבד, וכי הנשיא שואף להישגים בתחום היצוא האמריקני לסין.

השינוי בתדרוכים לתקשורת נראה כמו שינוי רטורי, אך הוא למעשה שינוי טקטוני ביחסי הכוחות הגלובליים. לראשונה מאז נפילת חומת ברלין,

נשיא אמריקני מגיע לבייג'ינג כאשר ידו על התחתונה.

לראשונה, דרישות אמריקאיות לא נדחות בנימוס, אלא אפילו לא מועלות משום שברור לאמריקאים עצמם כי הם נושאים ונותנים עם שווים, ולא תובעים שינוי במדיניות. ניתן לטעון כי טראמפ בחר להתמקד בנושאים חשובים יותר לבוחריו בשעה שהפופולריות שלו בשפל היסטורי, אך המציאות נותרת בעינה- נשיא אמריקאי הבין שאין ביכולתו לכפות פעולה על בייג'ינג משום שמאזן הכוחות לא מאפשר זאת יותר.
בסרבו להתחייב רשמית לפעול בנושא האיראני, שי דוחף את טראמפ עמוק יותר למלכודת תוקדידס. כעת, משברור שטראמפ נכשל לגייס את הסינים להפעיל לחץ על האיראנים, ושהוא נכשל בניסיון לערב צבאית מדינות אחרות בפעולה ימית בניסיון לפתוח את מיצר הורמוז בכוח, הוא עומד מול ברירה קשה- האם לקבל את הדרישות האיראניות ביחס למיצר הורמוז ולגרעין, או לחדש את המלחמה?
שתי הברירות האלו מובילות את וושינגטון לאותו מקום. אם תקבל את הדרישות האיראניות, יהיה ברור שהמלחמה הסתיימה בהפסד אסטרטגי, וכי ארה"ב איננה עוד הגמון כל יכול שמסוגל לפרק משטרים ולכפות את רצונו בכל פינה בגלובוס. אם תחדש את המלחמה, תסתבך עוד יותר בבוץ האיראני, בפרט אם תבחר במבצע קרקעי יקר ומסובך שעלול להסתיים בהרוגים אמריקאים רבים. שתי הברירות מובילות לסוף העידן החד קוטבי, ולתחילתו של עידן חדש.

הקוראלס הסיני?

קרדיט: תומר להב – מהמחלקה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטת תל אביב